ערך השולחן חושן משפט חלק ג שפד

קבוע בעיר ונראה לו לעונשו על כך עושה וכו' ובתנאי שתהיה השעה צריכה לכך כגון אם השוכר עשה כן מקודם בפועל כזה פעמים או שהיה במדינה שעושים פועל כזה שיש לחוש שאם יתרשלו מלעונשם ע"ז שירבו לעשות כיוצא בו תשו' מהר"י ן' מיגש בתשו' סי' קס"א ע"ש

ב' הג"ה אבל אם שכר עדי שקר לעצמו וכו' וכ"כ מהר"י בן מיגש בתשו' סי' קס"א ע"ש: סימן ל"ד

א' כתב מהרש"ל בפ"ט דב"ק סי' מ"ז וז"ל ומכל מקום דוקא כשנשבע לשקר אבל כשנשבע על החוב לשלם על הזמן הקצוב בשטר ועבר וטען אנוס הייתי שלא היה במה לשלם אם לא נוכל לברר שהיה לו וכו' אינו פסול לעדות ולשבועה אף שעבר על שבועתו וכן נמצא בשם הרשב"א בתשו' וכן אם טען שכחתי ואין כאן עדים שהזהיר המלוה על הזמן אין להוציאו מחזקתו עכ"ל ונראה דס"ל דאפי' בשבועה דלהבא אם לא טען שהיה אנוס או שכח נפסל לעדות ולשבועה אבל אם טען שהיה אנוס או שכח נאמן וישלהביא ראיה מתשו' הרשב"א ח"ב סי' ש' והביאה מרן הב"י סי' ע'"ה (א"ה עכ"מ)

ב' תובע שאמר לפני בית דין שאין לו עוד תביעה על הנתבע ואח"ז אמר ששכח לטעון איזה תביעה אינו נאמן לומ' שכחתי ה' שבות יעקב ח"ב סי' קמ"ח עיין שם

דין ח"י דיין שדן כבר וכו' עיין בהסמע ולה' בית יעקב סימן קכ"ח: סימן ל"ה

דין י"ד הג"ה או בשאר דבר אקראי וכו' בח"א בהשמטות כתבתי דמדברי הרמב"ם משמע בנזקי דאדם באדם דלא שכיחי אינם כשירים וכן מבואר בהרמב"ם בפי' המשנה פ"ק דב"ק וכבר מרן הב"י הביא דברי הרמב"ם ותשו' הרשב"א ודחה דברי מהרי"ק ותה"ד מהלכה ונר' דעתו דבכל ענין כל הפסולי' כמאן דליתנהו ע"ש וכן הסכים מהרח"ש ח"א סימן נ"ח וכת' ואין ספק אלו ראה התה"ד תשו' הרשב"א לא היה חולק להוציא ממון עיין שם אבל הרדב"ז בתשובות חלק שני סימן שס"ו תי' נהי דרגילות להמצא בארוות הסוסים וברפתי הבקר עבדים ידועים מ"מ אינו מן הנמנע שלא ימצאו כשירים לעדות ומש"ה העמידו אותו על ד"ת אבל בנ"ד בעדות מלבוש האשה לעולם לא ימצא איש מעיד על זה שהוא מעיד על עצמו שעבר אדרבנן שאסרו להסתכל בבגדי אשה אפי' כשאין עליה וכ"ש בזמן שהם עליה לכן ראוי להשכיר עדות נשים והביא ראיה מדאמרי' ג' נאמנים על הבכור חיה לאלתר וכולי אלמא בדבר שהאשה רגילה לידע ולא האיש נאמנת אפי' להוציא ממון דבכור נוטל פ"ב בעדותה ע"ש: סימן ל"ז

דין א' וקנו מידו שנתנו לשותף וכולי ואף על גב דכל שאינו יכול להוציאו בדיינים אפי' קרקע אין בידו להקדישו והוא הדין שאין בידו להקנותו הכא עם ההקנאה נמצא הקונה יכול להוציאו בדייני' דהא אית ליה סהדי עליה בתר הכי עליות הר"י בס' א"ז ע"ש ונראה דה"ד אם הקרקע ברשות הגזלן דאין הבעלי' יכולי' להקדש ולהקנותו משום השתא אינו ברשותו אבל הכא דהקרק' ברשות השותפין ובא אחר להוציאו אפי' במטלטלי' כה"ג שהם ברשות בעלים ובא אחר להוציאו כיון דהשתא הוא ברשותו ויש להם עדים להעמידו בידם יכולי' להקדישו דדוקא אם הוא ברשות הגנב והגזלן אפי' יש לבעלי' עדים ויכולים להוציאו בדיינים כיון דהשתא דאינו ברשותו אין בידו להקדישו אבל כשהוא ברשותו ויש לו עדים להחזיקו ביה אמאי אינו יכול להקנותו אך ק' דאם כן מאי פריך התם מדתניא עיר שנגנב ס"ת שלהם אין דנים וכולי ואמאי ליסלקו תרי מנייהו ולידיינהו וכתב רשב"ם יכתבו דין ודברים אין לי על ס"ת זה ויקנו מידם ע"ש והא במטלטלי' אפילו יש עדים שיכולי' להוציאו בדיינים אין יכולין להקנותן כמבואר בסס"י שנ"ד ע"ש והכא נמי כיון שהס"ת ברשות הגנב אין א' מבני העיר יכול להקנותו ולכאורה נראה דיכול להקנותו בלשון חיוב כדקי"ל בסי' ס' ס"ו דהמחייב עצמו בדבר שלא בא לעולם או שאין מצוי אצלו כגון שאמר הוו עלי עדים שאני מתחייב לפ' בכו"ך וקנו מידו חייב ע"ש וא"כ הכא נמי יכול להסתלק בלשון חיוב אבל יש להסתפק דהא לא נקנו הנכסי' למקבל והחיוב לא חל אלא על גופו לכשיבאו לרשותו להקנות לו בא' מדרכי הקנייה ואם כן בשעת העדות עדיין הם שלו ונוגע בעדות (א"ה עכ"מ): סימן ט"ל

דין א' אפי' לא כ' אחריות וכולי כתב מרן הב"י כ' הרשב"א אע"פ שאין ל' השטר מוכיח ע"ז אם הוא מודה שאף ע"ז קבל אחריות חייב וכ' הכנה"ג הגב"י אות ב' דאם אינו חב לאחרים פשיטא ואם כשחב לאחרים א"ל אמאי נאמן הא אמרי' בפ"ב דכתובו' דמלוה שאמר על שטר שבידו אמנה או פרוע אינו נאמן וי"ל דהמלוה שאני שאין כאן תובע אבל לוה שיש כאן תובע המלוה שאומר שאף ע"ז קבל אחריות והוא מודה נאמן אף במקום שחב לאחרים ואינו מחוור דשמא קנוניא עשו ביניהם ע"ש והרמב"ם בפ"ב מה' מלוה כ' וז"ל וכן מי שיש עליו שט"ח והודה לאחר מעצמו בחוב אחר אם אין בנכסים כדי שיגבו שניהם בעל השטר שלא יעשו קנוניא על שטרו של זה וכתב מרן הכ"מ שם דה"ד שהודה מעצמו אבל אם תבעו תחלה והודה נאמן ע"ש ומצאתי לראב"ן בסי' ס"ד גבי המקדש בעד אחד וכו' שכ' וז"ל אע"ג דילפי' מממון ובממון הודאת בע"ד כמאה עדים הכא לאו הודאה לישוונהו קידושין כדמסיק לקמן דבהודאת ממון לא מפסיד לשום אדם אלא לעצמו הילכך כי מחייב לעצמו מחייב אבל הכא דמפסיד לאחרים בהודאתו ואוסרה עליהם לאו הודאה היא לגבייהו אלא עדות ועוד רבותא אחריתי אע"ג דשניהם מודים ובידו לקדשה עתה ואמרי' בר"פ האשה רבה כל שבידו נאמן הכא לא מהימן וכו' ושמעי' א' מפסיד לאחרים בהודאתו דלא הויא הודאה כגון ראובן שלוה משמעון בעדים ואין לו לראובן ממון אלא שוה חובו של שמעון ואח"ך תבעו לוי לראובן ותבעו ממון בלא עדים מוקדם מהלואת שמעון והודה לו ראובן דמפסיד לשמעו' בהודאתו לאו הודאה היא וכולי עכ"ל הרי דאפילו המלוה תבעו בב"ד והלוה הודה לו אין הודאתו כלום לחוב לשמעון ומשמע אפי' אין לו לשמעון שט"ח רק עדי הלואה וקי"ל המלוה את חבירו בעדים אין צריך לפורעו בעדים ואם טען הלוה פרעתי נאמן