ערך השולחן חושן משפט חלק ג של

וכן כתב הנ"י גבי כל שאלו עמד חוזר בשם הריטב"א עיין שם אבל מדברי מהר"י ן' מיגש בפ' י"ן גבי קנין עד אימתי חוזר וכולי נראה דסבירא ליה דבכל ענין דאם עמד חוזר יכול לחזור בעודו שכיב מרע עש"ב וכעין זה כ' הטור בסימן קכ"א בשם הרמ"ה בשכ"מ שאמר הולך מנה לפ' דאינו יכול לחזור כל זמן שלא עמד ואם עמד חוזר אפילו בא ליד המקבל ול"ד לשאר מתנת שכיב מרע שאינו נותן במסירה ולא יצא הממון מתחת ידו אבל זה שיוציא הממון מתחת ידו ודאי דעתו שיקנה מיד אם ימות וכתב הט"ז שם דהא דאמרינן כל שעמד חוזר חוזר במתנתו כלל זה נאמר במתנת שכיב מרע דהוי מכח שדבריו ככתובים וכמסורים דמו אבל הכא דיפוי כח של המתנה מכח שמסר הממון ליד הזוכה עיין שם והכא נמי בהקדש דאמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט והו"ל כמסר והוציא הממון מתחת ידו ואף על גב דדברי שכיב מרע נמי ככתובי' וכמסורי' ה"ד מדרבנן כדי שלא תטרף דעתו ולכך יכול לחזור אבל במסירה וכן בהקדש דאמירתו כמסירתו מדאוריית' אינו יכול לחזור אבל הרשב"א שחולק בזה נראה דהוא אזיל לטעמיה דסבירא ליה דלא חשיב כמסירה דמעכשיו כמבואר בדברי הר"ן בנדרים דף ל' ע"ש ובתשו' ח"ד סי' צ"ב הוכיח כן דלא הוי כמסורים ממש ליד גזבר כתבתי דבריו בסימן רמ"ח עיין שם אבל במסר ממש ודאי דאינו יכול לחזור והרא"ה והריטב"א ס"ל דהוי כמסור ממש כדעת הר"ן שם וכן נראה דעת הראשונים שכתב בעל התרומות שאינו יכול לחזור בעודו שכיב מרע משמע דאם עמד יכול לחזור ודלא כה' גדולי תרומה ואפשר גם כן שכן דעת הראב"ד אלא שהרשב"א כ' לדעתו כלומר אפילו אם עמד וכו' אבל הרמב"ן וכן התוס' דקע"ד ע"ב בד"ה שכיב מרע וכולי שנדחקו בההיא דרב הונא מוכח דס"ל דגם בהקדש אמרינן כל שעמד חוזר חוזר בעודו שכיב מרע כדעת הרשב"א וכ"נ דעת מהר"י מיגש שם והרמב"ם בפ"ז מה' ערכין ע"ש וכ"כ מהר"ם בתשו' סי' והביאו המרדכי בפ' מ"ש ע"ש וגם הרא"ה והריטב"א דס"ל דאינו יכול לחזור לא מטעם שכתב מהרש"ך וה' קהלת יעקב דלגבי יורש גמר ומקנה להקדש אלא משו' דאמירתו לגבוה כמסירה והו"ל כמקדיש מעכשיו אם ימות ואם כן אכתי ק' אמאי לא בעי גבי מי שהלך בנו למ"ה אם הקדיש וחילק לעניים מהו

כ"ז או חלקם לעניי' וכו' אם עמד נתבטל וכו' הק' מהרש"ח בתשו' סי' ל"ה דבפ"ק דנדרים מ"ל יש יד לצדקה ויש יד לפאה או לא ופסקו הרמב"ן והרשב"א והרא"ש דהוי תיקו דאיסורא ולחומרא עיין שם באורך שנדחק ומהרימ"ט סי' קכ"ד כ' דהתם אי באומר לנפקות' איכווני מאי מ"ל אפילו תימא יש יד הא בעי' פיו ולבו שוים ונאמן לומר כך היה בלבי מתוך שהוא נאמן על פתחו דקיי"ל נשאלים על ההקדש אע"כ בעיין כשמודה דלהקדש נתכוון מ"מ גמר בלבו צריך שיוציא בשפתיו וכו' ע"ש ואין נ"ל דאם מודה דלהקדש נתכוון פשיטא דחייב כדאיתא בריש נזיר ופסקו הרמב"ם ריש הלכות נזירות וז"ל אין אומרי' בנזירות עד שיוציא וכו' אלא שכיון שגמר בלבו והוציא בשפתיו דברים שעניינם שיהא נזיר אף על פי שהן עניינות רחוקות ואף על פי שאין משמען לשון נזירות הרי הוא נזיר כיצד הרי שהיה נזיר עובר לפניו ואמר אהיה הרי זה נזיר הואיל בלבו היה שיהיה כמו זה וכו' עיין שם אלמא אפי' אמר אהיה שאין משמעות לשון נזירות הוי נזיר וכל שכן הכא משמע טפי והדין נמי קאמר לצדקה ואף ע"ג דאם לא היה נזיר עובר לפניו אפי' אמר בלבו לא מהני כבר כ' התוס' בשבועות דף כ"ו עמוד שני בד"ה גמר וכו' דהתם במאי דקאמ' אהא לא משמע כלל לשון נזירות אם אין הנזיר עובר לפניו והוי כאלו גמר בלבו להיות נזיר ולא הוציא כלום בשפתיו אבל הכא סתם פת הוי דחטים עיין שם והכא נמי דמי לנזיר עובר לפניו ואמר אהיה או לגמר בלבו להוציא פת חטים והוציא פת סתם ועיין בספר אורים גדולים למוד קל"ה שכתב גבי דאם גמר בלבו להיות כמוהו נזיר הרי זה נזיר דבנזירות לא בעי' פיו ולבו שוין אבל אם אמר בלבו היה לפוטרו מקרבנות שהוא נדר גמור לא אמר כלום ובנדרים בעי' פיו ולבו שוים כמ"ש הרמב"ם בפ"ב מהלכות נדרים ע"ש ולפ"ז הכא נמי אפשר אם לצדקה נתכוון דהוי נדר בעי' פיו ולבו שוין אבל הא ליתא דנזירו' לנדרים איתקשו כדאיתא בריש נדרים כי יפליא לנדור נדר נזיר וברפ"ג דנדרים מוכח בהדיא דלר"ט בעי' הפלאה בנדרים כמו בנזירות וכתב הר"ן משום דנדרים איתקשו לנזירות עיין שם ואם כן הכא נמי נילף נזירות מנדרים דבעינן פיו ולבו שוין מהך היקשא ועוד דבשבועות שם מבואר דבהקדש אין צריך להוציא בשפתיו כלו' אלא אם גמר בלבו חייב ופסקו הרמב"ם בפי"ד מהל' מעה"ק דין י"ב ע"ש ודעת המרדכי ומהריק"ו דצדקה כהקדש אבל הרא"ש סבירא ליה דחולין מקדשים לא ילפי' כמבואר בסי' רי"ב עיין שם וא"כ היכי אמרי כיון דאיתקש לקרבנות דכתיב בפיך זו צדקה מה קרבנות יש יד להם וכו' דהא באומ' להקדש נתכוונתי אפי' לא הוציא בשפתיו כלום חייב וכל שכן כשאמר והדין אלא נראה כמ"ש התוס' בר"פ שבועו' שתים וז"ל וא"ת ונישייליה מה היה בדעתו וי"ל כגון שאמ' שהיה בדעתו כל מה שיהיה משמעות לשונו א"נ כגון ששכח מה בדעתו עיין שם והכא נמי א"ל שאמר והדין דדעתו על מה שיהיה משמעות לשונו או ששכח מה היה בדעתו אבל אם אמר בלבי היה להקדש או לצדקה נאמן ושוב מצאתי להרדב"ז חלק שלישי סי' תכ"ו בשכי' מרע שאמר סלע זו לצדקה וסלע זו ונשתתק כ' וז"ל ובשלמא היכא דהו"מ משלים לדבוריה ולא השלים א"ל כיון דלא קאמר נמי לאו לצדקה קאמר אלא לנפקותא אבל הכא דנשתתק ודאי לצדקה קאמר וכו' עיין שם (א"ה עכ"מ ואחר כך מצאתי כתוב ומ"ש מהרימ"ט וכולי)

ומ"ש מהרימ"ט דנאמן לומ' לנפקותא נתכוונתי במגו שהיה נשאל על הקדשו ליתא שהרי הרמב"ם בפ"ז מהלכות ערכין כתב וז"ל המקדיש כל נכסיו ואחר כך גרש אשתו וכו' אינה גובה עד שידירנה הנאה שמא קנוניא עשו על ההקדש ואין אומרים אלו רצה היה אומ' בטעות הקדשתי וישאל על הקדשו לחכם ויחזור לו וכת' הר"ן בפ' אלמנה ניזונת שסמך אדרב הונא דאמר שכיב מרע שהקדיש וכו' הא בבריא חיישי' לקנוניא ואין מאמיני' אותו מתוך שיכול להפקיעו בשאלה ואי מהא לא אריא דהתם דדבורא בעלמא קיל ליה טפי משאלה ומשו"ה חיישי' אבל מעשה קשה דגירושין לא עביד כיון דאפשר בשאלה ומ"ה לא חייש ר"י עכ"ל הרי דהרמב"ם סביר' ליה דאפילו במעשה קשה כגירושין לא אמרינן אלו רצה היה נשאל על הקדשו והר"ן מודה בדבר ק"ל עושין קנוני' ולא ישאל על הקדשו וכן חי' התוס' בפ' שום היתומים בד"ה בשאלה וכו' עיין שם א"כ לכ"ע אינו נאמן במגו דיכול לישאל בדבר קל מיהו הרמב"ן במלחמ' סוף בתרא כתב בההיא דרב הונא דשכיב מרע שהקדיש וכולי כתב והוא שהקדיש על דעת רבים שאם הקדיש סתם אפילו אדם עושה קנוניא על ההקדש ואפילו בריא נאמן במגו