ערך השולחן חושן משפט חלק ג רצו

סברת המאור וכן נראה דעת הפוסקים ושוב ראיתי לה' עדות ביעקב סימן ע' דקע"ט ע"ד שכתב דהרז"ה יחיד בדבר והביא תשו' הרשב"א והר"ן והריטב"א שדחו סברתו עש"ב ולא זכר דברי בעל העיטור והרב חלקת מחוקק בא"ה סי' ק"ז כ' וז"ל לא עשאה אלא אפטרופ' ליורשיו אם יש יורשים קטנים וכולי אבל אם היורשים גדולים יכולים לומר א"ץ לאפטרופ' ואפשר דמ"מ כל זמן שלא חלקו צריכים לקבל אותם לאפטרופ' וכולי וכן כתב ה' בית שמואל שם ולא ראה מחלוקת הרמ"ה ובעל העיטור והרשב"א שכתבתי

י"א כתב הרדב"ז ח"ג תקפ"ב באחד שהקדיש ס"ת וז"ל אלא שיש להסתפק דבזמן שהקדיש ר"י הס"ת לא היה לו זרע ואח"ך נולד לו בן וכו' דהוי הקדש בטעות וכולי מ"מ טוענים קי"ל דאין אדם חוזר מהקדשו שהקדש לכפרת נפשו ואדרבא חזקה אין אדם נוטל מנפשו כדי לתת לבנו וכו' עיין שם ונראה דס"ל דהא דמ"ל בפ' מי שמת בש"מ שהקדיש כל נכסיו מי גמר והקדיש ואין חזרתי כלום דחזקה דאין אדם נוטל מנפשו כדי לתת לבנו וכן חי' מהראד"ב בס' לחם רב סימן ר"ג עיין שם וכן כתב מהרש"ך ח"א סימן ע"א ונמשך אחריו פני משה ח"ב סימן נ"ח עיין שם אבל כבר הוכחתי בסימן רי"א דחוזר הוא בהקדש אפי' מת דלגבי בנו נמי אמרינן שמא לא גמר והקדיש ועוד דדוקא בשמע שמת בנו הוא דאמר דמתנה בטעות היא אבל אם לא היה לו בן ואח"ך נולד לו כיון דבשעה שהקדיש לא היה לו הבן בעולם לאו בטעות הוא

י"ב שכיב מרע שנתן להקדש כו"ך ולבנו ראובן כך וכך ושאר כל נכסיו לבנו שמעון ונמצא שלא חל ההקדש לא אמרי' כיון דלא חל ההקדש יטול אותם בנו שמעון שנתן כל נכסיו מהרש"ג בספר משפטים ישרים סימן י"א עיין שם באירך

י"ג דין י"ג הכותב לאשתו קרקע וכו' כ' הרדב"ז חלק שני סימן של"ז בראובן שהיה עליו שטר חוב ונטה למות ושלח אחר שמעון ופרע לו מקצת השטר מעות בעין והשאר נתן לו בהם יין ופסק עמו דמים והיה זה בפני אשתו וא"ל מנה לו כו"ך ושתקה ואחר שמת בא שמעון ליקח ייני עיכבה עליו אשתו ותפסה הכל דלא הוי מחילה דיכולה לומר נח"ר עשיתי לבעלי עיין שם ולכאורה קשה שהרי כתב הרא"ש בתשוב' כלל מ' סימן ב' דראובן שהיה עליו שטר חוב ולאה אשתו היתה לה חצר אחת ובשעת מיתה נתנה לרחל בתה זה החצר ולא ערער ראובן ועתה תובע ב"ח לגבות חובו מהחצר וכו' וז"ל ואף על פי שראובן בעלה היה בשעת הצוואה ושמע ולא מיחה לא הפסי' בשביל זה זכותו ול"ד וכו' דהתם היינו מחילת השעבוד וכו' ועוד דבע"ח שמכר הלוה שעבודו לפניו ושתק לא הפסי' דוקא גבי כתובה אמרינן הכי כדמפ' התם מקולי כתובה שנו כאן וכולי עיין שם משמע דאין חי' בין שכיב מרע לבריא ובין נתינה למכירה דאם שתקה האשה מחלה ולא אמרי' נח"ר עשיתי לבעלי וכן כתב מהר"י וויל סי' י"ט בשכיב מרע שרצה לחלק נכסיו וקרא לאשתו ובקש אותה ליקח סך ידוע ולמחול על מותר כתובתה וכן עשתה בפני עדים וז"ל ולא שייך לומר נחת רוח עשתה לבעלה דלא אמרי' נחת רוח עשיתי אלא היכא דזבין איהו נכסי דידיה המשועבדי' לה בכתובתה משו' דאם אינה מסכמת לדעתו אית לה קטטה בהדיה וא"ל נתת עיניך בגירושין ובמיתה אבל על מחילת כתובתה אם אינה מתרצה לו לית ליה איבה וכו' וסוגיא דתלמודא בפ' החובל דאיתתא דמוחלת כתובתה לבעלה מחילתה מחילה אי נפיש' כתיבת' מכתובה דאורייתא ובפרק נערה שנתפתתה אמר רבא פשיט"ל מוכרת כתובתה בין לבעלה בין לאחרים יש לה כתובת בית דין מאי טעמא זוזי אנסוה מוחלת כתובתה לבעלה אין לה כתיבת בית דין מאי טעמא אחולי אחלתיה וכולי אלמא דמחילתה הוי מחילה וליכא למי' דשאני הכא כיון שהיה ש"מ לא רצתה להקניטו וא"ל בכה"ג נח"ר איבר' לאו הכי דגדולה מזה איתא במרדכי בפ' זה בורר וז"ל ונשאל לראבי"ה על עסק אלמנה שצוותה בשעת מיתה ליתן מנכסיה לבן קרובה ו' זקוקים והבן שותק ועתה אחר מותה אומר שאמו לא נשבעה על כתובתה ומה ששתק שלא רצה להכעיסה והשיב נ"ל כיון שציותה בפניו ושתק הוי כאילו הודה שיש לה ו' זקוקים בידה שאין לו חלק בהם אלמא אפילו בשתיקה בעלמא אמרינן אודויי ליה ולא אמרינן מה ששתק שלא רצה להקניט את אמו אף על פי שהוא חייב בכבודה וכולי עכ"ל נ"ל ראייה דבפי"ן גבי הכותב נכסיו לבניו וכולי אר"נ כיון שעשאה שותף בין הבנים אבדה כתובתה ופי' רשב"ם דס"ל כר"י דסגי בחדא או קבלה או כתיבה אם קבלה עליה אפי' לא כתב לה קרקע עמהם אבדה כתובתה וכ"כ הרמ"ה שם סימן קמ"ט וכתב שם ומסתברא דאם קבלה עליה אין צריך קנין דשעבוד בעלמא הוא ובמחילה סגי וכיון דקבלה עליה מאי דעבד בעלה כמחי' דמיא ל"ש במחלה לאפיה ל"ש שלא בפניה עיי"ש באורך אלמא אם קבלה מהני ולא אמרינן כיון שהיה שכ"מ לא רצתה להכעיסו וכל שכן במחילה בפירוש והרב בית דוד חא"ה סימן ע' הביאו והקשה על ראבי"ה דלא מהני טענת ששתק שלא להכעיס את אמו מדכתב רשב"ם בבתרא דף קכ"ו ע"ב דמה ששתק הבן לא מפני שמחל אלא שלא רצה להכעיס את אביו ותי' דהתם משום דמה הנאה יש לבן שימחול מהניא טענת דשלא להכעיס אבל הכא אפשר שאינו מחילה אלא דידוע הבן שיש לה בדין ו' דינרים לא אמרי' דמשו' שלא להכעיס שתק עיין שם ונראה דעל מהר"י וויל לא ק"ל מדברי רשב"ם משו' דא"ל דדוק' בבן אצל אביו או אמו כיון דחייב בכבודם אמרי' דשתק שלא להכעיס' אבל באשה אצל בעלה דשתק' משו' דמחלה אבל בדברי ראבי"ה דאפילו בבן אצל אמו אמרינן דשתק משום מחילה צ"ל בין הודאה למחילה אבל מדברי מהר"י וויל לא משמע כן דמדמה להו אהדדי ובתשו' הרא"ש מבואר דדוקא בכתו' אשה אמרו כן אבל בעלמא לא הפסיד וכן כתב הנ"י בפרק י"נ וז"ל ובדרכים אלו קולי כתיבה נינהו דאף על גב דלא מחלה בהדיא אמרינן דכמי שמחלה בהדיא הוי משא"כ בב"ח עד דמחיל בהדיא לא הוי מחילה וטעמא דבעל חוב משו' דעבד ליה נייח' למיתן ליה מעותיו אבל הכא יותר משהאיש רוצה לישא אשה וכו' וכ"כ בעל התרומו' שנ"ט הביאו הב"י בא"ה סי' ק"ו ע"ש אבל מצאתי להרשב"א בתשו' חלק שני סימן רמ"ה שכתב בראובן שצוה מחמת מיתה בפני אשתו לתת לשמעון ל"ג ליטרין שהיו אצלו בפקדון ואשתו שתקה וז"ל אבל אם היא מחזק' בנכסים מחמת כתובת' בזה נראה שהדין עם האלמנה לפי שאין הודאתו של ראובן המת הודאה במקו' שחב לאלמנה וכו' ומה שהעידו ששתק בין וכו' שאמרה כן אדוני כך עושה אינו רואה וכו' אלא שאמרה לפטומי מילי וכדי לעשות נח"ר לבעלי וכולי וכותב כל נכסיו לבניו וכתב לאשתו קרקע כל שהו איני רואה שיהא לו עסק כלל כאן דההיא בשעשאה שותף בין הבנים ועל תנאי' ידועי' שיכתו' לה