ערך השולחן חושן משפט חלק ג כט

שאם מן הדין מלוה בפני בי"ד נמי כמלוה בעדים דמיא ולא אמרו אלא במעשה בית דין שחייבו אותו לפרו' שכיון שנתעצמו בדין ונדונו על פיהם יש לה קול אבל לא במלוה בבית דין וכו' עכ"ל הרי דסביר"ל דאינו נאמן לו' פרעתי נגד מעשה בית דין מיהו משמע דאם נאמן הוא הכא נמי טוענים ליורשיו וכבר הוכיח בפרק הגוזל בתרא דטועני' להם כל מה שהיה אביהם יכול לטעון אפילו טענה דלא שכיחא ול"ד קאמר שמא יהיו טוענים פרע אבינו דאפי' לא טענו הם בית דין טוענים בשבילם וכן מ"ש שם וז"ל ואפילי תאמר כאן עשאו כמלוה בשטר מפני התקנה אם כמלוה אחרת היא זו לא יהא אלא דנקיט שטרא אי טעני פרעי מי לא משתבע וכו' עיין שם ל"ד אי טענו פרעי דהנפרע מנכסי יתומים לא יפרע אלא בשבועה דטועני' בשבילם אלא אם כן מודים או טענו לא לוה אבינו דגוב' המלוה בלא שבועה:

ו' דאנן טעני' להו וכו' הטור כתב דאם אין טוענים נוטלים יורשי המלוה בלא שבועה לפי שאין טוענין ליורשי הלוה לחוב ליורשי המלוה והרמ"ה כ' דאפי' לא טענו אנן טעני' להו והכי נמי מסתברא וכ' הפריש' דנראה דה"ד כשיש רגלים לדבר שחייב לו כגון שהלוהו בפני עדים אלא שאין יודעים אם פרעו וכו' עיי"ש וכי האי גוונא אמרינן בפרק הכותב ביתומים מן היתומים הנפרעים בשבועה אר"י ל"ש אלא שאמרו היתומים א"ל אבא לייתי ופרעתי אבל אמרו א"ל אבא לא לויתי אף בשבועה לא יפרעו וכ' המפרשים דס"ד דוקא אומ' לויתי ופרעתי כיון דאיכא רגלים לדבר אינו נאמן אפי' בשעת מיתה אבל באומר לא לויתי כלל נאמן והתם מפ' אדרב' כל האומר לא לויתי כאימר לא פרעתי דמי משום דמלוה בשטר היא אבל במלוה על פה מחלקין כן דאם אין רגלי' לדבר שלוה לא יפרעו אבל כשיש עדים שלוה כיון שיש רגלים לדבר אין טוענים ליורשים כמא פרע ומדלא מוקמי' מתני' במלוה על פה משמע דאם לא טענו נוטלים יורשי המלוה בלא שבועה ואם טענו אין נוטלים אף בשבועה אבל הרמ"ה והטור סבירא להו דאפילו יש עדים על הלוא' ולא טענו הם אנן טענינן להו שמא פרע ופ' מרן כותיהו ובמלוה בשטר כתב הטור סי"ח בשם בעל העיטור שאין צריך לישבע שלא נפרע אלא אם כן טועני' יורשי הלו' אבינו א"ל שפרע לכם אבל אם לא טענו אין טוענים להם דאין טוענים ליורש במקום שיש חוב ליורש אחר מסתברא כדברי הראב"ד שלעולם טוענים להחזיק הממון במקומו וכתב הפרישה דהיא הדין לענין שאין צריך לישב' שלא נפרעו הם עצמם מאביהם דאין לחשוד אותם מזידי' שנפרעו ותיבעי' אבל כשיורשי המלוה מוציאין שטר חוב על יורשי הלוה לכ"ע אפילו לא טענו הם טועני' נגדם שמא פרע אביהם לאביהם עיין שם באורך אבל הריטב"א בפרק הכותב כתב וז"ל ושמעינן מהכא דיתומי' מן היתומי' לא יפרעו אלא בשבועה אף ע"ג דלא אמרי הנך אישתבעו לן וכתב הרב בעל העיטור דדוקא דטעני אידך א"ל אבא פרעתי כדאמרינן בסמוך הא לאו הכי לא טענינן שאין טוענים ליורש זה לחוב של יורש זה וכו' הרי דמתניתין דיתומים מן היתומים לא יפרעו אלא בשבועה דוקא דטענו יורשי הלוה א"ל אבא לויתי ופרעתי כדאוקי התם אבל אם לא טענו נוטלים יורשים בלא שבועה ולא טעני' להו שמא פרע לאביהם

ז' דין ג אין נפרעים מיורשים קטנים וכו' ואם יש עליו חובות בשטרות ושעבד להם מטלטלין אג"מ ואחר שלוה מן האחרון לא קנה מטלטלין ולא נשתעבדו נכסים אלא לא' אלא שהא' הגיע זמנו ליפרע והאחרון לא הגיע זמנו ואין בנכסים כדאי לשניהם כתב הרדב"ז ח"ב סימן ע"ט דודאי הנכסים נשתעבדו אלא לא' ולא אמרו אין נפרעין מנכסי יתומים עד שיגדלו אלא לתועל' היתומים שמא יביאו ראיה אבל לא להפסיד את המלוה שקדם ולזכות האחרון שלא נשתעבדו לו הנכסים ואם כן הדין הוא דשיעור החוב של הא' מניחים אותו בבית דין והשאר נותנים אותו לב"ח האחרון וכשיגדלו היתומים אם מצאו ראיה שפרע אביהם נותנים אותו לאחרון לתשלום חובו ואם לא מצאו ראיה נותנים אותו לא' שקדם ע"ש ונראה דאם אין תועלת ליתומים כלל דאפילו ימצאו ראיה שפרע אין בנכסים אלא שיעור חוב האחרון נותנים לב"ח שקדם והשאר נותנים לאחרון ואין צריך שימתין עד שיגדלו היתומים ועיין בהרב כנה"ג בסימן ק"י

ח אין נפרעים מנכסי יורשים קטנים וכו' דוקא בנכסי יתומים ודאי אמרו אבל מפני חששא של יתומי' כגון ששמעו בו שמת נזקקין הר"ן בתשיבות ומהראנ"ח חלק ראשין סימן ט"ו עיין שם ומהר"ם אלשיך סי' קל"ז עיין שם

ט' גובה מיתומים קטנים באחד משלשה דרכים וכו' אם יש עדים שחייב מודה או מת בנדויו או בתוך זמן ומשמע דגובה מהם בלא שבו' כמו ביתומי' גדולים וכן כתב בהדיא הרב חקות הדיינים סימן ק"י עיין שם ועיין בתוספות דגיטין דף ג' בד"ה יתומי' וכו' ומ"ש בסי' ק"י

יו"ד גובה מיתומי' קטנים בא' מג' דרכים וכו' כתב מהרש"ך ח"ב סימן קי"ז על א' ששלח סחורה לחבירו למוכרה לו ולקחה לעצמו בערך שרצה וכששמע ראובן נתקוטט עמו ובין הקטטה מת השליח וז"ל דאפי' הם יורשים קטנים היו מחוייבי' בפירעון דהלכה רווחת בישראל בא' מן הדרכי' שגובים החוב אפילו מן הקטן הוא איכא שהיתה ההלואה לזמן ועדין לא הגיע זמנה וזה דומה לו כיון שבהיותם מדיינים מת אבל אם עבר הזמן שהיה א"ל שפרעו טוענים ליורש ע"ש וה' משפט צדק ח"ב סי' ל' כ' דאינן חייבי' מאחר שאין עדים שלא זזה ידם מתוך ידם דאולי ראה ושאל ליודעי' ואמרו שאין לו דין ע"ש ונר' כדברי מהרש"ך דאינו נאמן לומר חזרתי פרעתי כדאמרי' מי יימר דמחייבו לי רבנן וכה"ג כתב מהרימ"ט ח"א סי' ק"ה דסברא גדולה דהלואי שיפרע אחר שפסקו דינו שכמה פעמים מתוך שבני אדם מתעצמים בדין ומעכבים את המעות באים לידי פשרה ע"ש וכ"כ מהראנ"ח ח"ב סי' ע"ש וא"כ גובים אפי' מהיורשי' וכ"כ הרדב"ז ח"א סי' צ' והביאו הכנה"ג סי' ע"ח אות י"ב דחוב שאינו מבורר חזקה דלא פרע וגובה מהיורשים ע"ש

י"א צריך שנתקבל העדות בחיי אביהם וכו' ואם קבלו בפני הקטן אין דנין ע"פ וכ' מהרש"ג בס' משפטים ישרים סי' נ"ד דאפי' למ"ד דאם קיבלו שלא בפני בע"ד בדיעבד מהני ה"ד אם הבע"ד הוא גדול אבל קטן לא דכל הראוי וכו' ע"ש אבל מהראד"ב בס' לחם רב סי' כ' וז"ל אח"ך באו אלי ואמרו כי באלו השכינים יש בהם אלמנה א' שיש לה יתום קטן וכולי ועתה א"א שאחר שכבר נתקבל העדות זבנה הרי אין לסתור את דינו חדא דגדולי האחרונים כ' שאם קבלו עדות שלא בפני בע"ד עדותו עדות וכו' עש"ב הרי דס"ל דלמ"ד דאם קבלו בדיעבד מהני אפילו קטן וכן דעת מהר"י באסן בתשו' סי' פ"א ע"ש וכבר כתבתי סי' כ"ח שכן נר' מדברי הרשב"ש ומהרימ"ט ונר' מדברי מהראד"ב ומהר"י באסן