ערך השולחן חושן משפט חלק ג כח

מעשה ידי אשתו איכא תנאי דס"ל דאד"מ דשלב"ל ואפ"ה אמרי' אדם יודע שאין מקדיש דשלב"ל דאין אדם מד"ל ונעשה כאומר יקדשו ידי לעושיהן וכ"ש במצוה מחמת מיתה שאמר תנו מנה לפ' למ"ד אין מלוה ע"פ גובה מהיורשים דאמרי' במתנה נתכוון וש"מ דאמר תנו מנה לפ' דלכ"ע לא קנה בלא קנין אמרי' בחובו קאמר דהא אפי' בבריא אמרי' אין אדם מד"ל וכ"ש בש"מ שהרי כ' הר"ן והביאו מרן הב"י סימן רנ"ג וז"ל ומיהא שמעי' דלא מתקנינן לישנא דש"מ וכולי אבל ראיתי להרמב"ם שכתב וכן אם אמר תנו שטר לפ' זכה במה שיש בשטר ואפשר לקיים דבריו דכל ש"מ שמתחיל הדבר בדרך שיש לו להתחיל אע"פ שלא גמרו אנו גומרין דבריו וכדאמרי' ש"מ שאמר כתבו גט לאשתי כתבו ותנו קאמר שכך דרכו מתחיל בדבר ונשמט בדרך קצרה וכולי עכ"ל הרי דש"מ שהתחיל בדבר אנו גומרין אותו ומפרשי' דבריו וגם הרשב"א והר"ן דס"ל באומר תנו שטר לפ' לא קנה השעבוד היינו משו' דעיקר הקנין חסר אבל באומר תנו דלא מהני במתנה מפרשי' דבחובו קאמר והראב"ד בהשגו' בפ"י מה' זכייה כתב וז"ל ועוד י"ל וכולי (א"ה עכ"מ)

ב' וצוה בחליו וכולי היינו דוקא סמוך למיתה אבל קודם לכן טוענים להם שמא פרע אחר אות' צואה מהר"י וויל סימן צ' עיי"ש ועיין בתשובות הרדב"ז חלק שני סי'

ג' או שהיתה ההלואה לזמן וכו' ואם לממונה שלו שיתן הוי בתוך הזמן דהכא נמי לא עביד דפרע כיון שצוה לממונה ליתן והממונה מודה שלא נתן הרדב"ז חלק ג' סימן תק"ו עיין שם:

ד' הג"ה מיהו אם טענו היתומים וכו' דאין טועני' ליורש וללוקח כל שהוא טוען בעצמו טענת בריא אלא אם הוא טוען בספק כך אמרו רבותי' ואני מוסיף על דבריהם דאין טוענים ליורש וללוקח עד שנשאל אותם מה טענתם דשמא יטענו טענת בריא ועליה אנו דני' הרשב"א הובא בספר א"ז לבתרא דף ל"א גבי זה אומר של אבותי וכו' ע"ש ועיין בתשו' הרשב"א חלק ב' סימן ל"א ובתשו' ח"ד סימן ט"ו

ה' וכן אם הוא הוציא כתב יד אביהם וכו' ואם בידו פסק דין שחייב לו אביהם הכנה"ג בתשובות סימן נ"א כ' דכיון שהיורש מוחזק יכול לומר כמ"ד דנאמן לומר פרעתי נגד פס"ד וטוענים ליורשים כל מה שאביה' יכול לטעון עיין שם וכן כתב הרב עבודת הגרשוני סי' נ"ה דהמוציא מחבירו עליו הראיה עיין שם וכן פסק ה' עדות ביהוסף סימן ל"ו דאפילו היה בקנין לא אמרינן סתם קנין לכתיבה עומד וטוענים שמא פרע עש"ב אבל אנן קיימא לן דאינו נאמן לומר פרעתי נגד פסק דין כפס' מרן בסימן ט"ל עיין שם בהש"ך וכן פסק הרשב"ץ ח"א סימן קע"ג והרדב"ז ח"ב סימן רכ"ו ובסימן תרכ"ה כ' שכן נהגו בכל בית דין ואינו יכול לומר קי"ל עיין שם ועוד א"ל דאפילו למ"ד דנאמן לטעון פרעתי טענה דלא שכיחא היא לפרוע חובו ולהניח הפסק דין ביד המלוה ואין טוענים ליורשים טענה דלא שכיחא וכן ראיתי לה' פ"מ ח"ב סימן ק"ז והרב חוות יאיר סימן ע"ח ובזה ניח' מה שכתב הרמב"ם בפ"י מה' טוען מי שנתחייב בב"ד וכו' ויצא ואמר פרעתי נאמן בשבועת היסת לפיכך אם חזר ואמר כתבו לי הפסק דין אין כותבין דהוא סבי"ל דאין טוענים ליורשים טענה דלא שכיחא כנראה מדבריו בפ"ו מהלכו' שאלה ואם כן א"ל דאם טען הוא שפרעו נאמן אבל שלא בפניו וללקוחות וליורשים אין טועני' שמא פרע דמילתא דלא שכיחא היא שפרע והניח הפסק דין ביד המלוה לכך אין כותבין שמא יגבה בו מהלקוחו' והיורשי' עש"ב וכה"ג כתבו התוספות במציעא דף י"ג בד"ה הא וכו' גבי מצא שטר שלא יחזיר מהאי טעמא שמא יוציאנו שלא בפניו או על הלקוחות או על היתומים ולא נטעון להם מזוייף משום דלא שכיחא כמו שאין טוענין להם נאנסו עיין שם והכא נמי דכותה ומה שפסק מור"ם בסימן נ' פסק דין ככתוב בו פ' נתחייב לכנגדו חייב לשלם למי שמוציאו וכתב הסמ"ע דה"ד למ"ד דאינו נאמן לו' פרעתי נגד פסק דין דאם לא כן יהא נאמן לומר איני חייב לך במגו דפרעתי כמו בכתב יד וכו' ע"ש נראה אף על גב דלא שכיחא שיפרע ויניח הפסק דין ביד המלוה לענין מגו מהניא אבל ליורשים וללקוחות לא טענינן כמו טענת נאנסו דמהניא לענין מגו אף על גב דלא שכיחא ולא טענינן ליורשים מיהו הרדב"ז ח"ג סימן צ"ט כתב דהרמב"ם ס"ל טוענים להם אפילו טענה דלא שכיחא מדכתב בפרק ז' מה' שלוחין שלעולם טוענים ליורש עיין שם וא"כ משמע דסביר"ל דאינו נאמן לומר פרעתי בפסק דין כדעת רוב הפוסקים גם מהר"י ן' מיגש בתשו' סימן י"ב כתב וז"ל וששאלת הא דאמרינן בפרק קמא דמציעא וכו' כל מעשה ב"ד הרי זה יחזיר ואוקי' בשטרי חלטתא ואדרכתא דלאו בני פירעון נינהו והק' בעיניכם הא מידי דבר פירעון הוא אף על גב דמעשה בית דין הוא לא יחזיר דחיישינן לפירעון ואיך יסכים זה עם מ"ש הטוען אחר מעשה בית דין לא אמר כלום תשו' מ"ש כאן לחוש לפירעון אף ע"פ שהוא מעשה בית דין לפי שנמצא בשוק ונולדה בזה ריעותא וא"ל דמפרע פרעיה ומניה דלוה נפל וכולי ואם זה המעשה בית לא נמצא בשוק גם אינו מצוי עתה מכיון שיתקיימו העדים הוא בחזקת שהוא קיים ומי שטוען בו שפרעו עליו הראיה וכו' עכ"ל הרי דסביר"ל דדיני כשטר וא"כ נרא' דעת הרמב"ם כרבו ומ"ש מהר"י ן' מיגש אפילו אינו מצוי עתה בחזקת שהוא קיים נראה דה"ד אם נאבד בעדים כמ"ש הרמב"ם בפרק כ"ג מה' מלוה דאם אמר השטר אבד או נשרף אין כותבין לו שטר אחר שמא פרעו או מחלו לו ואפילו היה החוב לזמן עי"ש במ"מ אלמא אם נאבד חיישינן שמא פרעו אבל אם יש עדים שנאבד נר' דלא חיישינן לפירעון ועמ"ש בסימן מ"א וראיתי להרב עדות ביעקב סימן כ"ה שכתב דכל שהאב אינו זוכה אלא מספק ומכח שהוא מוחזק אין טוענים ליורשים וכן כת' הרב שמחת יום טוב סימן ל' דף קט"ו לדעת בעה"ת והביא מ"ש הכנה"ג בסימן זה דאין טוענים ליורשי' טענ' דקי"ל עיין שם ואם כן הכא נמי גבי פסק דין אפילו נימא דהלוה נאמן לומר פרעתי כיון דאינו זוכה אלא מחמ' שהוא מוחזק ויכול לומר קי"ל אין טוענים ליורשים כן אבל לא ראה הרב שמחת יום טוב דברי ה' כנה"ג בסימן רמ"ו שכן דעת מהרש"ג והרב תמה עליו מנ"ל הא ודעתו דאפילו למוחזק עצמו בית דין טוענים בשבילו קי"ל וכל שכן ליורשים וכן כתב בסימן כ"ה עיין שם ובתשו' סימן נ"ז דחה מי שר"ל כן עיין שם וכ"כ עוד בתשובות ח"ב סימן ס' עיין שם גם הרמב"ן במלחמות בסיף פרק כל הגט גבי המלוה מעות את הכהן וכולי השיג על הרז"ה וז"ל ועוד דאם כן אפילו בבית דין נמי צריך ליטול רשות שמא יהיו טוענים פרעו אבינו שהטוען אחר מלוה בבית דין פרעתי נאמן כדאמרינן בפרק קמא דמציעא בא מלוה לכתוב אין כותבין ונותנין לו וכשאמר גובה מהמשועבדים ולא מ"ל פרעתי ה"מ דלא ציית לדינ' א"נ איתברר דלא פרע כדפירש רבי' הגדול התם ועוד