ערך השולחן חושן משפט חלק ג רנג

עליו הראיה עיין שם וכן נראה בהדיא מדאמרינן ת"ש המוכר עבד לחבירו ונמצא גנב או קובסיטוס הגיעו וכו' מאי טעמא לאו משום דרובא הכי איתנהו וכולי אלמא לשמואל דאין הולכין אחר הרוב אין מוציאין ממון מיד הלוקח וההיא מיירי כשהמעות עדיין הם ביד הלוקח עיין שם בהרמ"ה סימן ט"ז וכן כ' הרב כנסת הגדולה אות כ"ג בשם הרב משפט צדק דאפילו רובא קינים לשחיטה אין מוציאין מהלוקח עיין שם

י"ז הג"ה צריך ליתן לו מעות דהוי כבעל חוב וכו' ה' משנה למלך בפרק חמישי מהל' אישות דין ז' נסתפק במי שמכר חפץ לחבירו והלך המוכ' וקדש אשה במעות ואחר כך נמצא מום במקח שהמקח חוור מי אמרינן כיון שהמקח טעות המעות שקבל אינם שלו או דילמא נהי שהמקח נתבטל וחייב להחזיר הדמים מכל מקום אינו חייב להחזיר אותם אלא דמים בעלמא חייב לו והביא הירושלמי ודברי הרא"ש דסבירא להו דהמעות הם גזל עיין שם באורך ונ"ל דבמקח טעות מחמת מום המעות אינם גזל דהא ר"י סבירא ליה שדינו כנזקין דאפי' אית ליה זוזי מצי לסלוקי בארעא אבל ר"ת סבירא ליה דדינו כב"ח דאם אית ליה זוזי לא מצי לסלוקי בארעא ואי לית ליה זוזי מסלק ליה בארעא לכולי עלמא כדאמרי' בריש פרק הפרה עיין שם וא"א דהמעות הם גזל אפי' לית ליה זוזי ודאי דמצי למימר ליה זיל וטרח ואייתי זוזי כמו בשכיר ובפרק הפרה דפריך ואי ליכא לאשתלומי וכו' ולא אמרינן דנפקא מינה לענין דאם קדש במעות אשה דלרב מקח טעות הוא אינה מקודשת ולשמואל מקודשת משמע קצת דמקח טעות אין המעות גזל ולא אמרו בירו' דכיון שהמקח טעות המעות הם גזל אלא באיסור הנאה דאין להם דמים כמו שחילק הרב בס"ד עיין שם ועיין בהסמ"ע ס"ק ל"ג אם יש בו רבית או לא ומשמע דהוו הלואה

י"ח ראובן קנה משמעון חצר א' על ידי סרסור והסרסור אמר ללוקח שלוי נתן למוכר עשרה אלפים ולא רצה למכור לו לאיזה סיבה ונתרצה ראובן לקנות והקנה הסרסור הסודר וכתבו שטר הקנין והתנו ביניהם שיפרע לו לזמן פ' וחייב עצמו בקנס כך וכך אם לא יפרע לו לזמן פלוני ואחר כך ראה ראובן שקנה ביוקר כפלים מכדי דמיה ושאל ללוי אם אמת שנתת בה הסך הנז' ואמר לו לא היו דברים מעולם ולכן רצה לבטל המקח שהוא סמך על הסרסו' שאמר לי שלוי נתן בה סך הנז' ונמצא שקר ונראה דאם האמינו וסמך על דבריו ונמצא שקר הוי מקח טעות דגבי הנו"ונ באמונה חפץ זה בכך וכך לקחתיו וכך וכך אני משתכר בו דאין בו אונאה כתב השואל בשאלות ותשובות מהר"ש צרור בס' חוט המשולש סי' י"א דאם נמצא שקר הוי מקח טעות והרב הסכים דאינו יכול לבטל המקח אלא שמחזיר לו האונאה וכן כתב מהרשד"ם סימן תל"ג דאם נמצא שקר מחזיר האונאה דוקא כשאמר המוכר האמת כמו שקנה אין בו אונאה כנראה בהדיא מלשון המ"מ שכ' וכן הוא האמת וכולי עיין שם באירך אלמא אפילו האמינו וסמך על דבריו היינו דוקא כשאמר האמת ולא שקר ואף על גב דהתם מחזיר האונאה ואין המקח בטל היינו לפי שזה קנה ממנו באמונה כמו שקנה מה שאין כן בנדון דידן שנמצא שקר שלא נתן כלום אבל יש להסתפק בנדון דידן דאפשר דלא האמינו ולא סמך על דבריו כיון שדרך התגר והסרסור להשביח המקח ול"ד לנושא ונותן באמונה ועוד דגם בנושא ונותן באמונה כ' מהריט"ץ סימן רל"ז דאם אמר לו פ' נתן לי כך וכך לא סמך עליו דדוקא באומ' קניתי בכך וכך סמך על קנייתו אם כן לא סמך אלא על הקנייה ולא על דבורו בעלמא דאפי' נאמן כיון דלא גמר וקנה לא סמך עליו אלא על שווי המקח וכל שכן הכא שכן דרך הסרסו' להשביח המקח וכי האי גוונא כ' הרב חוות יאיר סימן ס"ט באחד שמכר ביתו לחבירו ונסתפק הלוקח אולי חייב המוכר לראובן והלך ושאל אותו וראובן כיחש והלוקח האמין לראובן וקנה הבית ובהגיע זמן הפירעון בא ראובן לטרוף הבית בכח שטר שבידו דאין דרך אדם לסמוך על דברי א' וכו' עיין שם אבל ה' מעשה חייא סי' כ"ב כ' גבי ערב דמשתעבד לא שנא ידע שאין נכסים ללוה לא שנא חשב שיש לו ונמצא שאין לו מיהו היינו דוקא על הסתם אבל אם הלוה הבטיחו שיש לו ועל פי דבריו נכנס ערב ואחר כך נמצא שקר לא נשתעבד והביאו ה' כנסת הגדולה בסי' קכ"ט הגב"י עיין שם וכן כ' הרב כרם שלמה סי' נ"ז עיי"ש וכה"ג כתב מהרימ"ט חלק שני בי"ד סוף סימן מ"ט דאם נמצ' הדבר שקר הוי נדר טעות אף על גב שלא הוזכר דרך תנאי ונראה לי ראייה מדאמרינן בפ' השולח מ"ט דר"י דאמר כל נדר שלא ידעו בו רבים אין לו הפרה דכתי' ולא הכום בני ישראל כי נשבעו להם ורבנן התם מי חיילא שבועה עלייהו כלל כיון דאמרו מארץ רחוקה באנו ולא באו וכו' וכן כ' המפרשים מהכא שמעי' דכל דמשתב' לחבריה סתם אף על פי שלא הזכיר בשעת השבו' כלים אדעתא דמאי דא"ל חבריה הוא עכ"ל והכא נמי אדעת' (אמר המגיה עד כאן מצאתי): סימן רל"ד

א' דין ב' ונודע שהיה טרפה וכו' כתב הרב ש"ך בי"ד בסימן קי"ט ס"ק כ"ה משום קנס רש"י בכתובות ואם כן משמע דוקא כשידוע שהיה יודע שהיה טרפה ומכרה במזיד קנסינן ליה הא לאו הכי לא דאפשר שוגג היה וכן כתב הנ"י בפ' המוכר פירות עי' שם וכן הסכים הט"ז והפר"ח שם והרב מח"א בהלכות נזקי ממון סי' ט' הק' דלא פליגי חכמים ורשב"א אלא בדברים שאין הנפש קצה בהם אבל בדברים שהנפש קצה בהם משמע דלכולי עלמא יחזיר הדמים כיון שלא נהנה עיין שם באורך והרב הלכות יום טוב דף קנ"א הביא התוספות חיצוניות שתמהו אמאי נבלות וטרפות הוו דברים שהנפש קצה בהם וכי אם נתנבלה בשחיטת נפש האדם קצה בהם וכן הטרפות טובות וראיות לאכול ותי' דמיירי שמת מיתת עצמה וטרפה נמי דומיא דשקצים ורמשים וכן כתבו התוספות בע"ז דף כ"ו בד"ה וחד אמר וכו' עיין שם ואם כן סתם טרפה דקתני מתני' דלא תני בהדה שקצים ורמשים אין נפש אדם קצה בהם ולא יחזיר הדמי' אלא במזיד משום קנם עיין שם באורך ואם כן נבלה שנתנבלה בשחיטה וכל טרפה שאין הנפש קצה בהם לא יחזיר הדמים אלא במכר במזיד משום קנס אבל נבלה שמתה עצמה וטרפה דרוסה או שנשברה מפרקת שמתה והולכת דאין ראוייה לאכילה אפילו מכר בשוגג יחזיר הדמי' כיון דליכא הנאה ואין נראה כן מדברי הפיסקים שלא חילקו בדבר וכן כתב רב האי בספר המקח סוף שער מ"ה וז"ל והיכא שאדם מוכר לחבירו דבר שהוא אסור באכילה יש למוכר להחזיר דמים ללוקח ואף ע"פ שהוא נאכל אותו דבר האסור וכו' עיין שם ולא חי' בין דבר שהנפש קצה בו לדבר שאין הנפש קצה בו: