ערך השולחן חושן משפט חלק ג רכו

בכתובות דע"ט גבי מברחת דנפשיה עדיפא מברתה וכ' הרא"ש כלל ע"ח סי' ג' דה"ה לגבי בנו נפשיה עדיפא ליה עיין שם והכי אמרי' בפ' י"נ בכותב נכסיו לבנו מהיום ולאח"מ דנפשיה עדיפא ליה עיין שם

ט"ז מי שהקדיש קרקע הגוף מעכשיו והפירות לו ולבנותיו כשם דלעצמו אמרינן דבעין יפה שייר מקום הפירות ה"נ לבנותיו ואע"פ שלא כ' לשון מתנה הואיל ובחדא מחתא מחתי' המבי"ט ח"ב סימן קי"ח והביאו ה' כנה"ג אות ס"ח עיין שם ויש להסתפק דהא מ"ל בפ' מ"ש שכ"מ שהקדיש כל נכסיו עמד מי אמרי' כל גבי הקדש גמר ומקני א"ד כל לגבי נפשיה לא גמר ומקני עיין שם ואם כן בנותן הגוף להקדש והפירו' שייר לעצמו א"ל דלא משייר לעצמו בעין יפה לגבי הקדש

י"ז ושני לא קנה כלום אפילו תפס ודאי דמוציאין מידו דלא שייך אי שמיט ואכיל וכולי ה' מח"א ה' מוכר דשב"ל סי' א' עיין שם:

י"ח יש להסתפק במוכר דבר שלא בא לעולם ומת אם טוענים ליורשים שהיה אביהם חוזר והם יורשי' כחו או לא וכה"ג נסתפק ה' מוצל מאש ח"ב סי' ה' במאי דקי"ל בשטר מכר או מתנה דאפי' המוכר או הנותן אמר לעדים כתבו ותנו יכול לחזור בשטר אם טועני' ליורשי' שאם היה אביהם קיים יכול למחות או לא עיין שם ומדברי הרשב"א במיוחסות סימן ב' שכתב אבל במקרקעי אין מעשה קטן כלום ומעשיו בטלים הם מעכשיו ולא תימא אין ממכרו ממכר שאם ירצה חוזר בו אבל כל שלא חזר בו ממכרו קיים אלא מעכשיו בטלים ולא עשה כלום וכו' וכל זמן שהוא שותק או שהלך למ"ה או שמת אסור לאכול הפירות ומסלקי' הלוקח מן הקרקע לגמרי וכו' עיין שם משמע לכאורה דאם ממכרו קיים אע"ג דיכול לחזור בו אם לא חזר ומת אין מוציאין מיד הלוקח מיהו ראיתי למהרימ"ט חח"מ סי' צ"ג שכתב וז"ל אבל אכתי א"ל דכל שהאב יכול לחזור בכל שעה שירצה עכשיו שמת לא נתחייבו היורשים וכולי וירשו כל אותו זכות שהי"ל כדאמרי' בספ"ק דגיטין למ"ד הולך לאו כזכי דמי ואם בא לחזור חוזר אם מת משלח יחזיר ליורשיו אי לאו משום מצוה לקיים דברי המת ובמוכר שט"ח לחבירו וחזר ומחלו מחול ואפי' יורש מוחל דאותו זכות שיש להאב מוריש ליורשיו וכו' עיין שם הרי דס"ל דיורש כח מורישו דיכול לחזור ואפי' היה בשבועה כנ"ד עיין שם וראיתי לה' כנה"ג בסי' רל"ה אות ל"א כתב וז"ל אלא שאני מסתפק בקטן שמכר בפחות מבן ך' שנה ונשבע ומת פחות מבן ך' אם יורשיו יכולים למחות על המכירה ולומר אם הוא נשבע אנו לא נשבענו בשלמא לדעת הרמב"ן דמעשיו בטלים מעכשיו אפילו בלא חזרת הקטן וכו' ודאי יכולים וכו' אבל לפי מה שכתב מהרימ"ט ח"א סי' קכ"ב שדעת הרמב"ם דקטן שמכר בפחות מבן ך' מכירתו מכירה כל שלא חזר יש להסתפק אם נשבע ומת אם יורשיו יכולי' לבטל המכיר' דל"ד למקנ' דבר באסמכתא או בדשלב"ל דהמכר בטל מעיקרו ואינו מכר ונמצא שלא קנה הלוקח כלום אלא דמצד השבועה חייב המוכר לקיים המכר אז יכולים יורשיו וכו' אבל בקטן שמכר וכו' דהיורשי' אינם זוכים אלא מפני מחאת הקטן דטועני' ליורשים לא היה יכול לחזור בו גם הם אינם זוכים וכולי ע"ש הרי דפשיטא ליה דבלא שבועה כיון שהקטן יכול לחזיר טועני' ליורשיו כן ויכול לבטל המקח מיהו מאי דס"ל דמוכר באסמכת' או דשלב"ל דהמכר בטל מעיקרו ואפילו נשבע היורשי' יכולי' לבטל נ"ל דהמכר קיים אלא שיכול לחזור וכן ראיתי לה' מעיל שמואל סי' ס"ת שכ' גבי קטן פחות מבן ך' שמכר נכסי אביו דמודה הרמב"ם לרבותיו דאם חזר דמוציא כל הפירו' דהמכר בטל מעיקרו ובפ' אז"נ דאמרינן במכר דבר שלא בא לעולם דאי שמיט ואכיל לא מפקי' מניה התם לא אמרו לא עשה כלום אלא יכול לחזור בו אבל הכא דאמרו לא עשה כלום משמע דמעשיו בטלי' ממילא בלא חזרה כמ"ש הרשב"א עיין שם הרי דס"ל דמוכר דבר שלא בא לעולם אין המכר בטל כל שלא חזר בו לכך אי שמיט ואכיל לא מפקינן מניה דאם המכר בטל מעיקרו המעות הוו מלוה והפירות הוו רבית ואם כן נראה אם נשבע אין היורשים יכולים לבטל המקח והר' כנסת הגדולה בסימן רי"ב הגב"י אות כ"א תמה על מהרשד"ם בתשו' שכת' וא"כ מכח השבועה חייב אביהם לקיים מ"ש בשטר ויתומים במקום אביהם דכיון דאביהם פטור מן הדין ומחמת השבועה הוא דחייב לקיים אין היתומים חייבים כמ"ש הריב"ש סי' של"ה ואפשר לדחוק כיון שאנו באים לזכות ליורשים מכח דטעני' ליורשי' מה שאביהם יכול לטעון ואביה' היה יכול לומ' שהפסיד אם כן כשיש שבוע' דאנן סהדי דודאי לא היה טוען כן ועובר על השבועה לא טעני' ליורשים ודמי למילתא דלא שכיח' דלא טעני' לדעת קצת וכ"כ בחי"ד סי' קע"ז אות כ"א עיין שם וא"כ נראה במכר אף על גב דטעני' ליורשים שאביהם היה יכול לחזור כשיש שבועה דאנן סהדי דלא חוזר ועובר על השבועה לא טענינן ליורשים וכהאי גוונ' קיימא לן בסימן צ"א סכ"ח אמר מנה לפלו' בידי וכולי ונשבע על הודאתו ובא הלה ותבעו והשיב שלא להשביע את עצמי נתכוונתי והשבועה היתה לשקר אין שומעין לו דחזקה אין אדם נשבע אלא באמת כמ"ש הטור שם אלמא אמרי' חזקה דלא נשבע לשקר ומוציאין ממון ממנו מיהו א"ל דה"ד בשבו' דלעבר דמוציא שבועת שקר אבל בשבו' להבא לא אך מהרשד"ם סי' קצ"ח פסק דטועני' ליורשי' מה שאביהם יכול לטעון אפילו טענה דלא שכיחא כדעת הרי"ף והרמב"ן והרא"ה והרשב"א והנ"י עי' שם וכל שכן הכא דאינה טענה רחוקה ועוד דמהרשד"ם סי' רע"ד כ' בב' שותפין בחצר שהתנו ביניהם בשטר שאם א' מהם רוצה למכור חלקו לא ימכור לאחר אלא לחבירו ונשבע כל אחד לדעת חבירו ומת אחד מהם כתב וז"ל ובודאי שיש הפרש בין חיוב מחמת השבועה לחיוב מחמ' קנין שהקנין מחייב לו וליורשיו וכו' אבל מחמת השבועה כיון שנסתלק הנשבע אין יורשיו מחוייבי' מחמת השבוע' וכל שכן דאפשר דטעני' ליורשים שהתירו זה לזה וכולי או שמא התירו ג' ובדיעבד אם התירו מותר עיין שם הרי דאפילו בנשבע על דעת חבירו ס"ל דאין היורשים חייבי' לקיי' וטועני' להם שעובר אביהם והתיר או היתרו זה לזה וה"נ נטעון להם שאביהם הפסיד ועבר והתיר שבועתו או התירו זה לזה משום איסור רבית ויש לחלק (א"ה עכ"מ והשאר קרוע ואחר כך מצאתי ומ"מ) ומ"מ בשלא יש שבועה טוענים ליורשים כן ומבטלים המקח ומוכר דבר שלא בא לעולם בטל מעיקרו ואפילו נשבע היורשים יכולים לבטל שהרי כ' הרשב"א במיוחסות בקטן שמכר דאין ממכרו ממכר לא שאם רצה חוזר בו אבל כל זמן שלא חזר ממכרו קיים אלא מעכשיו בטלים ולא עשה ולא כלום וכו' וכל זמן שהוא שותק או שהלך למ"ה או שנות אסור לאכול הפירות ומסלקי' הלוקח לגמרי וכו' אבל מ"מ אם רצה הקטן במה שעשה כלומר שתקיים מתנתו ומתוך כך אכל הפירות אין מוציאין מידו וכולי אלמא דוקא אם רצה שתתקיים מתנתו אין מוציאין מידו