ערך השולחן חושן משפט חלק ג רטו

לי ר' זוז לי וליורשי הכא מודה דהכא שאני דלא שייר דבר קצוב אלא פירות היוצאים בשדה שנה שנה והאומר על מנת שתתן לי מנה בכל שנה לא התנה לו וליורשיו אלא לימי חייו וכו' עיין שם הרי דאפי' מ"ד לי וליורשי ה"ד בדבר קצוב אבל בההיא דבן לוי לכ"ע אמרינן לי ולא ליורשי ואם כן אין ראייה דאמרינן גבי הטבה לי ולא ליורשי מההיא דבן לוי וכולי דהתם שאני דהוי דבר שאינו קצוב אבל בעלמא אימא לי וליורשי משמע גם רשב"ם שם כתב הטעם דלא זכו בניו אחריו דכיון דמשו' יתור לשון הוא דאמרי' דשייר מקום מעשר די לנו דאהני יתורא למה שפי' דהיינו לעצמו ע"ש וגם לדעת הרמב"ן נמי דכמו דמשייר לו דבר מסויים זכו יורשיו ה"נ מתחייב לאחר דבר מסויים זכו יורשיו שהרי כת' הרשב"א בתשו' סימן ש"א וזה לשונו והטענה הג' שלא מכרה לאה ולא נתנה דינה אלא לרחל כלומר כל זמן שתבנה היא בחייה אבל לא שיבנו הבאים מכחה לפי שלא כתב לה ולבאי' מכחה גם זו טענה בטלה היא וכו' שכל מה שזכה הזוכה בין במתנה בין במכירה זכו יורשיו אחריו וכולי עיין שם ומהרח"ש בתשו' בס' פרח מטה אהרן ח"א סי' ח' כ' בא' שנתן לו רשות חבירו לפתוח חלונות על רשותו וקנו מידו ומת דזכו יורשיו לפתוח הם החלונות דל"ד לההיא דהרי זה גטיך על מנת שתתן לי ר' זוז דלרבנן אמרי' לי ולא ליורשי דשאני התם דא"ל מסתמא בדוקא אתני משום דהוא צריך להו אבל מי שנתן מתנה לאחר בקנין ועדיין לא הגיע ליד המקבל והיא ביד הנותן אף ע"פ שמת המקבל זכו יורשיו במתנה דל"ל בהא קפידא כדמשמ' מדברי הרשב"א בתשוב' טעם הדבר והסכים עמו הרב המחבר סי' ט' דדבר המסויים זכו בו יורשיו עש"ב וה' בית דוד סי' קנ"ד הק' עליו דמה ראייה מהרשב"א אימא דהתם מיירי שכבר החזיק המקבל בשדה וזכה בו ולא נשאר רק התנאי של מאתים זוז ונדחק בלשון הרשב"א האומ' לחבירו שדה זו נתונה לך וכו' משמע דמיירי שעדיין היא ביד הנותן ואין שם רק אמירה בעלמא ע"ש ואינו צריך דראיית מהרח"ש היא דלא אמרינן לי ולא ליורשי אלא מטעם דמסתמא בדוקא אתני דהוא צריך להו אבל הנותן מתנה לחבירו אפילו לא באה המתנה ליד המקבל זכו יורשיו כמ"ש הרשב"א בנותן מחנה על מנת שתתן לי ר' זוז ומת מקבל מתנה ולא קיים התנאי דבניו נותנים לו משו' דלא היתה הקפדה שיתן הוא אלא שיתנו לו דלא קפיד אלא על עצמו דצריך לה והכא נמי מתנה לאחר ומת המקבל זכו יורשיו אחריו וכבר כתבתי דברי הרשב"א בנותן רשות לחבירו לבנות ולהכביד על כותל ביתו דאפי' לא בנה בחייו זכו יורשיו לבנות אחריו דכל מה שזכה במתנה זכו יורשיו אחריו ולא אמרי' לי ולא ליורשי אלא בתנאי ונ"ל ראייה דהא קי"ל בסימן קכ"ה ס"ח ראובן שאמר לשמעון הולך מנה ללוי שאני נותן לו מתנה והלך שמעון ליתנו ללוי ומצאו שמת אם בריא היה הנותן ומת בחיי המקבל יתן ליורשי המקבל דמצוה לקיים דברי המת וכו' ולפיכך כשמת בחיי המקבל זכה בו המקבל והורישו לבניו וכו' אלמא אפי' לא זכה מן הדין אלא משו' מצוה לקיים דברי המת ולא הגיע ליד המקבל זכו יורשיו וכל שכן אם זכה בה בקנין מן הדין דאפילו לא הגיע ליד המקבל פשיטא דזכו יורשיו אחריו ואם כן ה"נ בהטבה שחייב עצמו בדבר מסויים לחבירו א"ל דזכו יורשיו אחריו וכן ראיתי למהרח"ש ח"א סי' צ"ד דמסתבר כן ומהרימ"ט סי' מ' כתב דלא אמרינן לי ולא ליורשי אלא לגבי תנאי שאינו חיוב ולא זכייה כגון האומר הרי זה גטיך ע"מ שתתן לי מאתים זוז דאינו חיוב רצתה אינה נותנת אלא שהוא תנאי מבטל הגט תדע מדאבעיא לן בפ' מי שאחזו אי נתינה בע"כ שמה נתינה אי לא וא"א דחייבת ליתן פשיטא דהא קי"ל פירעון זוזא זוזא הוי פירעון והא דאמרי' בפרק מצות חליצה וכו' אבל בכל חיוב דעלמ' שמתחייב אף במה שאינו חייב אף על גב דאמ' אני מתחייב לך אם מת חייב ליתן לבניו ולא אמרי' לך ולא ליורשיך וכן אם מת המתחייב יורשיו פורעין עיי"ש והכא נמי מקנה לחבירו קרקע בקנין לכשיביא לו המעות א"ל דהוי כחיוב וזכייה דאם מתחייב ליתן ליורשיו ולא אמרינן לך ולא ליורשיך וכן אם מת המקנה חייבי' יורשיו וכ"כ הרדב"ז חלק שני סימן תקל"ב דזכו היורשים דל"ל למוכר רצה לעשות טיבה זו ולא לבניו דהגע עצמך ראוב' שנתחייב בקנין לשמעון במנה ומת שמעון מי לא יגבו יורשיו מנה זה עיין שם

וראיתי לה' מנחת יעקב בתשו' סי' ז' שכתב וז"ל ואם ירצה הבע"ד לחלוק דוקא אם מקנה המוכר תנאי ע"מ שתחזיר לי אמרינן דלי ולא ליורשי משא"כ בנותן או מרצ' דבר טובה דאחרי' אמרינן דלו וליורשיו קאמר זה אינו דאדרב' דע"כ לא פליגי רשב"ג ורבנן דמ"ם דלי וליורשי ומ"ס דלי ולא ליורשי אלא במתנת עצמו דאמרינן בעין יפה התנה ולי וליורשי קאמר אבל התנה טובה דאחרים אמרי' דכ"ע מודו דלו ולא ליורשיו קאמר וראייה לזה מה דאמרי' בפ' הכותב כתב לה נדר ושבועה אין לי עליך משביע הוא את יורשיה וכן הדין לענין נאמנות וכו' עש"ב וכן פסק מהרש"ך ח"ב סי' ל"ב במת המתחייב דאין יורשיו חייב להחזיר הקרקע למוכר דאמרינן לי ולא ליורשיו ומה"ט אמרינן בפ' הכותב גבי נדר ושבועה אין לי עליך וכולי אבל יורשיו משביעין אותה וכולי ע"ש ולא ראו מ"ש הרשב"א ח"ב סימן ש"א וז"ל והטענה הג' שטען שלא מכרה לאה ולא נתנה דינה אלא לרחל כלומר כל זמן שתבנה היא בחייה אבל לא מה שיבנו הבאים מכחה לפי שלא כתב לה ולבאים מכחה גם זה טענה בטלה היא שהוא רצה לדמותה לאותה ששנינו בפ' הכותב נדר ושבוע' אין לי עליך אינו יכול להשביעה אבל הוא משביע את יורשיה ואף הבאים ברשותה וכולי וזה אינו כלום וכולי שכל מה שזכה הזוכה בין במחנה בין במכירה זכו אחריו יורשיו וכולי אבל דרך תנאי או דרך אמנה שאדם בוטח ומאמין ומפקיד אצל א' ואין מאמין ומפקי' אצל א' ובענינין אלו אין לו' מה שעוש' עם האב עושה עם הבן וזה היא משנתינו דפ' הכותב שאם האמינה האשה שהיא בחזקת נאמנת אצלו לא האמין את יורשיה ולא הבאים מכחה שאינן נאמני' ובדוקי' אצלו בדבר זה וכן מי שהפקיד וכולי ע"ש הרי שכתב דכל מה שזוכה במתנה זוכה אחריו יורשיו אבל נאמנות לא אמרי' הכי דאי האמין לזה בדוק אצלו לא האמין לאחר שאינו בדוק אצלו כמו במפקיד ומהר"י עייאש בס' בני יהודה סימן ע"ט כ' על ראובן שהשכיר חנות לשמעון למשך עשר שנים ודר בה שמעון שנה א' ומת נראה דלא אמרי' לי ולא ליורשי אלא בתנאי אבל בדבר שאינו תנאי ודאי כשהקנה לו בין לו בין ליורשיו והדתנן כ' לה נדר ושבועה אין לי עליך וכו' דליכא תנאי ואפ"ה משביע ליורשיה או יורשיו משביעין אותה התם נמי כעין תנאי דמן הדין חייבת שבועה והוא בא לפוטרה משום תיבת נשואין הוי כאלו התנית' עליו ע"מ שלא תשבע לו ואין לך אלא מה שפי' עיין שם וגם הוא לא ראה דברי הרשב"א דס"ל מי שזכה הוא זכו יורשיו אחריו דוקא בתנאי הוא דאמרי'