ערך השולחן חושן משפט חלק ג רה

משמע בהדיא דאפילו לא תלה שבועתו ברשות בית דין אלא נשבע סתם שלא ישא אשה עליה בחייה חייב לקיי' שבועתו אף לא ילדה לו לא אמרי' אדעתא דהכי לא נשבעתי וכן כת' הרשב"ץ בתשוב' ח"א סימן צ"ד בנשא אשה ושהה עמה עשר שנים ולא ילדה וכו' דאם נשבע לה בשעת הנישואין שלא ישא אחרת אלא ברצונה חלה השבועה בכולל שבין יש לו בנים בין אין לו בנים על הכל נשבע שלא ישא אחרת אלא ברצונה וכו' ובסי' צ"ה כת' דאשה דלא ילדה מילתא דלא שכיחא ולא סלקא דעתיה להתנות ועוד במקום מצוה אפשר לומר דלא התנה לבט' המצוה ושוב ראיתי בתשו' מהר"י ן' מיגש סי' קכ"ט וזה לשונו אמנם האשה שכתב לה בעלה על מנת שכל עת שישא אחרת עליה שהוא חייב לפרוע לה כתובתה ואחר כך נשתנה וסתה בצד שהיתה אסורה לשמש אינו מתחיי' מתנאי זה כלום לפי שלא כתב לה זה דאנן סהדי דלא אסיק אדעתיה שיארע לו מקרה זה המונע מתשמיש שישאר מעוכב מתשמיש המטה ומתשמיש הבית כפי הנהוג במקומו' הללו שנאמר בכל כיוצא בו אטו בשופטני עסיקינן ועוד שהענין הנישואין שכ' לה הוא שלא יקח עליה הצר' וענין הצר' הוא שלא תשתתף עמה בבעל כמ"ש אם תענה את בנותי וכו' וכשהיתה נטולה מן היהודים בענין זה מכל וכל כבר נתבטל ענין היות לה צרה ואין זה נכנס תחת התנאי שהתנה לה וכו' ודבר זה נדון אותו באומדן דדעת שיכול לומר לה אני לא נתחייבתי בזה אלא כשארצה להנש' בעו' שאת ראויה לשמש אבל כשתהיה בלתי ראייה לתשמיש ואני עומד בעמוד והוציא לא התניתי לך ובכל כי ה"ג אמרי' כי אתני לה אדעת' למיקם קמיה וכולי עכ"ל הרי דכל שאינה ראויה כגון שנשתנה וסתה שאסורה לשמש יכול לישא אשה עליה וזה כנדון מהריב"ל דאשה שנסתמ' פתח' ואינו יכול בעלה לשמש עמה דיכול לישא אשה עליה אף על גב דלא התנה מהאי טעמא דאנן סהדי דלא אסיק אדעתיה שיארע לה דבר המונע אותו מתשמיש ועוד דהתנאי הוא שלא יקח צרה דהיינו שלא תשתתף עמה בבעלה אמרי' דאדעת' דהכי לא נשבע דאנן סהדי דלא אסיק אדעתיה הא משמע דאם היה דבר מצוי אמרי' כיון דס"ד הוה לי' להתנות וכל שלא התנה אפסיד אנפשיה

כ"א דין י"ב אבל באונס דאתי ליה מנפשיה וכו' נראה דאפילו במתנה ומחילה אונס דנפשיה לא חשיב אונס שהרי כתב הטור בסימן רמ"ב בההוא דאזלי לקידושי אתתא וכו' ואף ע"פ שהיה אנוס בשנייה לא היתה מתבטלת אלא בשביל הראשונה שקדמה לה ופי' הר' יוסף הלוי דה"ט משו' דאונסא דאתי מחמ' נפשיה וכו' אבל אונסא דאתי מחמת אחרים אפילו בלא מודעא לא הוי מתנה אבל ר"ח פי' הא דלא קנתה האשה לא משום מתנה קמייתא דלא חשיב כלל כיון דטמירתא הויא אלא משום דמוכחא מילתא דאנוס היה אפילו בלא מודע' לא קני עיין שם והרמב"ם והסמ"ג ומרן סי' רמ"ב כ' כמהר"י ן' מיגש דלא מתנה מתנת האשה אלא משו' מתנה טמירתא של הבן שקדמה לה עיין שם וכן כתב הריב"ש סי' רל"ב וז"ל אף אם נאמר שאין מסירת מודעא מועלת אלא ע"י אונס אפ"ה קצת אונס מועיל להחשיב מודעא אף על פי שאינו אונס גמור מצד עצמו וראיה לזה מדאמרי' בפ' חזקת גבי מתנתה טמירתא וכו' והדבר מבואר שאונס זה לאו אונס גמור הוא שאם ירצה לא ישאנה ולא יתן לה נכסיו ואם לא היתה מתנת הבן שקדמה לא היתה מתנת האשה מתנה גמורה ואעפ"כ מבטל אותה מתנת הבן הקדומה והו"ל מודעא מחמת אונס גרוע כזה אע"ג דבעלמא בלא אונס כלל אמרינן דלא הוי מודעא לחברת' וכולי ע"ש אם כן אפילו במתנה אונס דנפשיה לא הוי אונס גמור מצד עצמו אלא דמתנה טמירת' הקדומה הוי מודעא לבטל המתנה משא"כ במכר וה' שער המלך פי"א מהלכות מכירה הכריח מדכ' רשב"ם דטעם דל בעי' בגט ומתנה דידעו העדים באונסו דכיון שאינו מקבל ממון במתנה זו א"א דנתן מדעתו למה מסר מודע' ואם לא ניחא ליה ל"ל ליתן אלא ודאי נאנס וכו' וא"א במתנה נמי בעי' אונס גמור אבל אונס דנפשיה לא חשיב אונס אפילו מסר מודעא אם כן למה א"ץ לפרש אכתי ניחוש שמא מחמת אונס דנפשיה וכיוצא הוא נותן מתנה זו דלא חשיב אונס כלל אלא ודאי אפילו אונס דנפשיה מהני כי איכא מודעא ותמה על הריב"ש ע"ש ומ"מ נר' דאפילו במתנה דאונס דנפשיה לא תשיב אונס מצד עצמו דמתנ' טמירתא שקדמה לא הוי מודעא למתנה משא"כ במכר וגם ר"ח שכ' הטור סימן רמ"ב הא דלא קנתה האשה לא משוס מתנה טמירתא שקדמה רלא חשיב כלל אלא דמשום דמוכחא מילתא דאנוס היה ואפילו בלא מודעא לא קנתה עיין שם אפשר דס"ל כמ"ש מהראנ"ח סימן ס"ג דבהך מתנה מוכחא מילתא דמחמת אונס עביד אף על גב דהוה אונס דנפשיה דלא הוי אונם בעלמא היכא דמוכחא מילתא דמחמת ההוא אונס עביד הוי אונס וכן כתב הרב תורת חסד סימן רי"ט והתם הוי אונס גמור אחר דיצרו לבשו בחשק אותה אשה ומים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה וכולי עיין שם אם כן בעלמ' אונס דנפשיה לא חשיב אונס ולר"ח אפילו קדמה לה מתנת' דטמירת' אינה כלום אבל לרוב הפוסקים מתנתא טמירת' הוי מודעא לאונס דנפשיה

כ"ב הג"ה אבל אנסוהו לקנות אינו קנין וכו' כ"כ בעל העיטיר הביאו מרן הב"י עיין שם אבל הרשב"א בתי' ריש קידושין כ' והאיש שאנסוהו לקדש כתב הרמב"ם קידושיו קידושין והרב בעל העיטור כתב שאין קידושיו קידושין דתליוה וזבין אמרו תליוה וקני לא אמרו ונראי' דברי הרמב"ם דאי אגב אונסיה גמר וזבין כל שכן דגמר וקני עכ"ל וכן כתב המ"מ בפ"ד מהלכו' אישות עיין שם וכבר תמה הרב חלקת מחוקק וה' בית שמואל בא"ה סימן מ"ב עיין שם באורך ונר' שזה תלוי במחלוקת דלדעת הרמב"ם והרשב"א אם אנסוהו לקדש או לקנות אמרינן גמר ומקדש וקונה אבל לדעת בעל העיטור והרי"ף דאיש שנאנס לקדש או לקנות אינו כלו' וכן כתב הרמ"ה בפ' ח"ה בסימן קפ"ו ע"ש והרשב"ש בסימן של"ט דחה דברי המ"מ דאע"ג דמכר בע"כ הוי מכר כי מקבל זוזי קנה בע"כ לא כלה על הדעת שיהא קונה בע"כ וכן כתב בעל העיטור באות מודעא וכולי ואף להרשב"א שהכריע כדברי הרמב"ם אפשר דבאומר רוצה אני הוא ומ"ד דלא הוו קידושין אף באומר רוצה אני כנ"ל והאמ' יורה דרכו עכ"ל ומ"מ נראה דלפי מה שפסק מרן בא"ה דהוי ס' מקודש' ה"נ אונס בקנייה הוי ספק ואוקי קרקע בחזקת מריה: סימן ר"ו

א דין א' הרי היא מכורה לך וכולי המבי"ט ח"ב סי' כ"ו דקדק מדברי הטור דאפי' אמר אמכרנו לך ולא אמר הרי היא מכורה קנה וכן כתב מהרא"ש סי' קל"ג ומצאתי בתשו' כ"י להב"י דכ' דאע"ג דל' הגמ' מוכח כדברי הטור לענין הלכה נקטי' כהרמב"ם