ערך השולחן חושן משפט חלק ג רד

זה לבעל דינו והגיע היום ולא בא הרי אנו נותנים ואם עכבו נהר או חולי מלבא לא יתנו וכן כל כיוצא בזה והש"ך שם ובי"ד סימן רל"ב הוכיח דה"ה דאונס דשכיח ולא שכיח וכל שכן לא שכיח כלל אבל שכיח לא הוי אונ' והוה ליה להתנות וכולי וכן נראה מדברי הרשב"א ח"א סי' תשע"א עיין שם וכן כת' בתשו' ח"ג סי' רי"א וזה לשונו וטענת האונס הדין עמי לפי שהוא אונס גמור וכו' וא"ת שהיה לו להתנות מעיקר' שאם תסרב הבת שיהא פטור וכל שלא התנה גלי אדעתיה שקבל ע"ע אפי' אותו אונס כדאמרי' בשמעת' קמיית' דפ"ק דכתובות דלא היא דלא אמרו אלא באונס דשכיח כהפסקת נהר דעשוי לבא ולא פסיק את העוברים תדיר אבל אונס דלא שכיח או אפילו שכיח ולא שכיח כמיתה וחולי לית ליה לאתנויי ויש טענת אונס וכו' וזה ודאי אונס דלא שכיח דכל הבנות מתרצות בנישואין שירצה האב וכו' עכ"ל הרי כל אונס דשכיח לא הוי כממון דהיה להתנות וכן כת' הר"ן בפ' מי שאחזו עיין שם והרשב"ץ ח"א סי' צ"ה כתב דבפ"ק דכתובות דדחי' ההיא דפסקי' מברא לאו משום דאין אונס בגיטין אלא משום דאונס דשכיח הוא הוה ליה להתנות היה אפשר לומר דלמסקנא דאין אונס בגיטין ה"נ לאו משום דהיה ליה להתנו' הוא אלא משום דאין אונס בגיטין ואם כן בעלמא אין חילוק בין אונם דשכיח לאונס דלא שכיח אלא בכל ענין פטיר ע"ש וכבר נתבאר דהרשב"א והר"ן פשיטא להו דבאונס דשכיח היה ליה להתנות וכל שלא התנה סבר וקבל גם הרשב"ש סימן ס"ד כת' אף על גב דבפרק קמא דכתובות אוקמה משום דאין אונס בגיטין במס' נדרים לא אוקמוה כהאי גוונ' אלא דאפילו בממון סלקא ההיא אוקמתא אלמא כל שהוא אונס גלוי ומפורסם או שהוא מצוי צריך להתנות עליו אפילו בממון ובספרי עה"ש י"ד שם סקי"ד כתבתי על דברי הרשב"ץ שזה דעת מהרש"ך אבל מהר"א ששון סימן ס"ה הסכים דאונס דשכיח לא חשיב אונס כמו שכתב רבי' ירוחם וכן כת' הר' חקות הדיינים סימן צ"ת וזה לשונו תנאי שעש' חבירו ונאנס באונסו שהוא מצוי אינו אונס ותנאו קיים כיצד כגון האומר לחבירו שדי נתונה אם לא באתי מכאן עד שנים עשר חרש ונאנס באונס שהוא מצוי ולא בא מתנתו קיימת משום דכיון שהוא אונס מצוי היה לו להתנות שאם יארע לו אותו אונס שלא יהיה מתנתו מתנה וכיון שלא התנה הוא הפסיד לעצמו ואם נאנס באונס שאינו מצוי ולא בא כיון שלא קיים תנאו מחמת שהיה אנוס אין מתנתו מתנה וכן אם אמר שדי נתונה לך אם באתי מכאן ועד יום פלו' ונאנס באונס שאינו מצוי או באונס שפעמי' מצוי ופעמי' אינו מצוי ונאנס ובא הרי הוא כאלו לא בא כיון שלח מדעתו (א"ה ע"כ מצאתי והדבר מובן) ואחר כך מצאתי בקונטריס אחר לשון זה המתחיל ומ"מ ולא ידעתי תנא היכא קאי ואפשר דשייך לסעיף הנזכר המתחיל ונראה דלענין ממון וכו')

ומ"מ בנדון דידן אפילו הוא אונס מצוי כבר כתב הר' פני משה ח"א סימן ס"ב דכיון דאיכא אומדנ' דמוכח' דאדעת' דהכי דהפסד לא נתתייב אפילו הדבר מצוי והיה לו להתנות לא הפסיד דינו כמו שכתב מהריב"ל בתשו' ח"ג סימן כ"ב על ראובן שהקדיש חפצי שמים לקהלה אשר היה שם מתפלל ואחר כך גירשוהו ורצה להוציא החפצים שהקדיש להביאם עמו אל הקהל אשר רוצה להתפלל שם שהדין עם ראובן והביא תשו' הרא"ם שכן כת' על נדון כזה וכ' וז"ל ואם לחשך אדם לומר דקשה להרא"ם קו' חזקה דאמרי' בפרק קמא דכתובות בההוא דאמר אי נא אתינ' עד שלשים יום ליהוי גיטא אתא לסוף ל' יום ופסקי מברא ואמר שמואל לא שמיה מתיא דאונס דשכיח הו ואבעי ליה לאתנויי וכו' לאו מילת' היא דשאני התם דליכא אומדנא ועיקר תליא באומדנא אמרי' דעתיה נתכוון ולא אצטריך לאתנויי ולא אמרי' דאיהו דאפסיד אנפשיה דס"ד דכ"ע נתכוון שילך לפניו צדקו אל המקום אשר הוא חפץ ללכת ול"ק להרא"ם ול"מ עד כאן לשונו הרי שכת' מהריב"ל דהכל תלוי באומדנא דאם האומדנא מוכחא דלא נתכוון לדבר ההוא שימשיך לו נזק וחצי נזק אף שהדבר ההוא שכיח ולא אתני עליו פטור וכן כ' מהרש"ך ח"ב סימן מ"ה והוכיח כן מתשו' הרא"ש שכת' על א' שנשבע ליתן לבתי ה' אלפים זהובי' ונתקלקלו חובותיו וכולי דאדעתא דהכי לא נשבע וכו' והא עניות שכיח טובא ולא אתני ואפילו הכי פטרו מטעם אומדנא דאדעתא דהכי לא נשבע עיין שם באורך וכן הסכים ה' עדות ביעקב סימן נ"ט עיין שם וה' פני משה שם הק' מתשו' מהריב"ל ח"ב סימן כ"ב על אשה שנסתמה פתחה ולא יכול בעלה לשמש עמה שפסק שם דיכול לישא אשה אחרת דאדעתא דהכי לא נשבע והוצרך לחלק מהא דנשב' שלא ישא אחרת דלא משתמיט שום פוסק לומר דהיכא שאין לו בנים ממנה שיוכל לישא אשה אחרת עליה וחל' דההיא דלא ילדה הוי מילתא דשכיחא שיש כמה נשים שאין יולדות והוה ליה לאתנויי וכיון דלא אתני איהו דאפסיד אנפשיה וכו' אבל בההיא דנסתמה פתחה דהוי מילת' דלא שכיחא לא אסיק אדעתיה אונסא כי האי וכו' עד כאן והשתא כפי מ"ש בח"ג דהכל תלוי באומדנא ואפי' באונס' דשכיח ולא אתני לית לן בה אם כן דההי' דנסתמ' פתח דודאי איכא אומדנא דמוכחא וניכרת לכל שאין אדם סובל להיות יושב ובטל שלא יהא פתח אהלו מכוון אפי' נימא דסתימת הפתח שכיחה הוא אין בכך כלום כיון שהאומדנא מחייבת דלאו ארעתא דהכי נשבע וכו' ועוד גם בלא ילד' נמי אפילו דמילתא דשכיחא היא כדכתב הרב אכתי מה בכך דהתם נמי איכא אומדנא דמוכח דכ"ע בעו לקיים מצות פריה ורביה גם רוצים חוטרא לידה ומרה לקבורה ומי הוא אשר יכול להכחיש המוחש דודאי אומדנא גדולה היא וכיון שכן אפילו לא התנה עליה יוכל לישא אשה עלי' דודאי אדעתא שלא תלד לא נשבע ונרא"ל לתרץ דלעולם בתר אומדנא אזלי' דבהך ח"ב אף על גב דהאומדנ' גדול' מכל מקום כיון דהך שבועה דשלא לישא עליה לא שבו' חליטתא היא אלא רווחא שבא דברשות ב"ד יכול ליש' עלי' שכך היתה נוסחת שבועתו שלא לישא עליה בלא רשות בית דין וגם כן אם לא ילדה כגון דשהתה עשר שנים או כההיא דנסתם פתחה דב"ד יתנו לו רשות דמצוה עבדי וכל משאו ומתנו של הרב שם הוא אם יכול לישא עליה בלא רשות ב"ד וכיון שכן ליכא אומדנא דמוכחא דכיון דלא תלד מילתא דשכיחא ולא אתני אפשר כיון דידע דאם לא תלד ב"ד יתנו לו רשות לכך נשבע שאף אם לא תלד שלא יהא רשאי לישא עליה עד שיתנו לו ב"ד רשות דלית ליה פסידא להמתין עד שיתנו לו רשות ב"ד כיון דידע שהב"ד יתנו לו רשות אבל בההיא דנסתם פתחה דהוי מילתא דלא שכיחא אמרי' אפשר אי הוה ס"ד לא היה נשבע כל עיקר וכו' ובהכי מתרצו שפיר דברי מהריב"ל דתשו' הנז' ע"ש ואין נראה מדברי מהריב"ל בתשו' שכ' וז"ל דהא חזי' במי שנשבע שלא לישא אחר' עליה בחייה דלא אשתמיט שום פוסק דלימא היכא שאין לו בני' ממנ' שיוכל לומר דאדעת' דהכי לא נשבעתי אלא אדרב' שמחוייב לקיים שבועתו אף שנשבע לבטל את המצוה דמגו וכולי