ערך השולחן חושן משפט חלק ג קצג

בסמוך ואר"נ האי מאן דאוזיף פשיטי מחבריה וכו' ואע"ג בלא שייכא הכא לענין רבית עכ"ל ונראה דהרמב"ם אזיל לטעמיה שכ' בפ"ד מה' מלוה דין יו"ד המלוה וכו' או שהחזיר לו חובו ומצא המלוה יותר וכולי עיין שם במ"מ וז"ל בעל התרומות שער מ"ו ח"ד סימן ג' גם יש דרך אחרת שהוא נותן לו יתר על מה שהלוהו ואין בו משום רבית והוא שהלוהו מנה וכשפרעו נתן לו מאה ושלשה וכולי כדגרסי' בפ' אז"נ אר"נ האי מאן דאוזיף פשיטי לחבריה וכו' ע"ש אם כן הך דר"נ נמי שייכא לענין רבית מיהו נראה דס"ל דלא שייך מי שפרע אלא כשקנה מדאורייתא אבל כל שלא קנה מדינא אין מוסרין אותו למי שפרע וכמו שנר' מדברי הרי"ף כמ"ש הנ"י בפ' הזהב עיין שם אבל מהר"י ן' מיגש בתשובות הובא בש"מ דף מ"ז ע"ב הוכיח דחיוב מי שפרע תל אפילו בדבר שאינו נקנה כל שהוא ברשותו ויכול לעמוד בדבורו עיין שם ואם כן א"ל אע"ג דלא קנה במלוה כל החוזר מקבל מי שפרע ולכך מעמידין מלוה על הפירו' ולא הוי רבית כיון שיש לו ואם חוזר מקבל מי שפרע והיינו דמייתי ההיא דמאן יהיב אתרעא וכו' משום דלא שדי' אלא היכא דאם חוזר מקבל מי שפרע וכן כתב הריטב"א בחי' דס"ג ע"א וז"ל ומצאתי בשם הר"ז דהו"ל כמעות לר"ל דאע"ג דלא קנה לא מן התורה ולא מדרבנן קנה לקבל מי שפרע וה"נ ל"ש ונ"מ לקידושי אשה ולקנו' קרקע שהם נקנים בכסף לגמרי ובמלוה לא קני להו לגמרי אלא לקבל מי שפרע וכו' עיין שם ובפ' אז"נ גבי הלוהו על שדהו ואמר לו אם אין אתה נותן לי מכאן ועד ג' שנים תהא שלי וכו' לאחר מתן מעות לא קנה אלא כנגד מעותיו וכתב בא"ז בשם הראב"ד וז"ל ואי ק"ל כנגד מעותיו במה קנה והא מלוה היא וקי"ל דאין קרקע נקנה בכסף הלואה ואין אשה מתקדשת במלוה משו' דלהוצאה ניתנה ל"ק דכי אמרינן דאין קרקע נקנית בכסף הלואה ה"מ מלוה שלא ע"י משכונה אבל הכא מלוה שע"י משכונה היא ומשכנתא למכירה דמיא וכולי והרי הוא כמו המוכר שדהו לשנה ולוקחו ממנו לאחר זמן באותם הדמים עצמם ומ"ה קנה כנגד מעותיו עכ"ל אבל לדעת הרמב"ם א"ש דקרקע נקנה בהלואה והראב"ד לשיטתו הוצרך לחלק בין מלוה למשכונה ועיין בש"מ דס"ז ע"ב בשם תלמידי הר"ף שכ' גבי משכנתה דאותה הנאה דאריכת הזמן שו"פ ובההיא הנאה קונה דהוי כמו אם נתן לו פרוטה לקנות וכן כתב הגהת מרדכי שם ואפשר לפרש דברי התוספות שם בד"ה והילכתא וכולי כן עיין שם במהרש"א: סימן ר"ה

א' דין א' ולקח דמי המקח וכו' ואין לחל' בין היכא שנותנין המעות עתה להיכא שכבר היו המעות בידו דס"ס הנאה יש לו שלא יצטרך להוציא מה שתחת ידו וכו' הרדב"ז ח"ב סי' כ"ט ע"ש

ב' ממכרו ממכר וכולי נראה דהוי כמכר דעלמא דאמרי' אחריות טעות סופר אפילו לא נכתב בשטר וכן כתב הר"ן והריטב"א בחידושיו לגיטין דף נ"ח עיי"ש

ג' לפיכך אם מסר מודעא דוקא מסר דבריו לעדים אבל אם אמר דבריו לאחרים שהם פסולי' לעדות אף על פי ששמעו מאחרים אין זה מודע' במכיר' ובגט ובמתנה הרשב"א ח"א סי' ו' הובא בב"י א"ה סי' קל"ד עיין שם באורך

ד' והכרנו באונסו וכו' מודעא שכת' בה ואנו עדי' הכרנו באונסו וכו' ושאלנו העדים ואמרו שהכירו האונס על פיו שהגיד להם ולא שראו הם נאמנים ולא הוי חוזר ומגיד דאפשר לעדים ע"ה וחשבו דמהני הכרה שע"פ מוסר המודעא וגדולה מזו א"א דאפילו מן הסתם שאין העדים לפנינו יש לחוש לכך כיון שהוא מצוי לטעות בו ע"ה מהריק"ש בתשו' בספר אהלי יעקב סי' קי"ו והביא ראיה מדברי הריב"ש סי' שע"א שכתב וז"ל ועוד א"א מסברא דההיא דחזקה אין העדים חותמי' על השטר אלא אם כן נעשה בגדול לא נאמרה אלא בעדי' ידועים ומוחזקי' כמו סופרי הדייני' וכו' הרי דלא מחזקי' מן הסתם לעדים ע"ה יודעים עיין שם אבל בתשו' מהר"י ן' הרא"ש סי' ע"ה כת' בתשו' לרב חסדאי וז"ל שבנ"ז שכת' ידם יוצא ממקום אחר אחר שהעידו שנתברר להם האונס לאו כל כמנייהו לחזור ולומר שמפיו לבד נתברר להם דבהא לא עבידי אינשי דטעו אבל בבירור האונס בהא אפשר לומר דטעו וכו' ע"ש ואי מדמי' לה לההיא דחזק' אין העדים חותמים על השטר אלא אם כן נעשה בגדול אפילו אין כת' ידם יוצא ממקום אחר אינם נאמנים וכמו שכת' הר' שפתי כהן בסי' מ"ו ס"ק קי"ח עיין שם וכן מבואר בהדיא בתשו' הרשב"א ח"ב סי' קצ"ו ע"ש דבכל עדים אמרי' חזקה זו כמו שכת' בתשו' הביאה מרן הב"י סי' רל"ה עיין שם ואם כן הכא נמי אמרינן דלא טעו ומהר"ם אלשיך סי' ע"א כת' וכן מה שטענו כיון שלא ידעו באונס שעשו לו שמעון ולוי אלא על פה אנשי' אין זו הכרה באונסו כי מי שיאמר שאומרים אמת וכל שכן להחזי' את שמעון ולוי לרשעים על פיהם וכו' דהא בכי האי גוונא עבידי אינשי דטעו דסברי דכיון דתרי גברי קאמרי ששמעון ולוי מבקשים להפסיד את ראובן אם לא יכתו' להם שטר מחילה דמקרי אונס דמן הסתם קושט' קאמרי וכולי עיין שם באורך משמע דדוקא התם שכתב נשים אמרו להם האונס טעו העדים וסברו דקושטא קאמרי אבל אם שמעו באונס מפי מוסר המודעא לא אמרי' דטעו כדעת מהר"י ן' הרא"ש וגם מדברי מהרמ"א מוכת בהדיא דאפי' שמעו מפי אחרי' האונס לא היה לה לכתוב הכרנו באונסו אלא דאמרי' דטעו ומדברי מהר"ם אלשיך מוכח בהדיא דאם כתבו הכרנו באונסו ולא ראו הם האונס אלא על פה אחרים והעדים פסולים ואפילו במתנה ומחילה השטר בטל והמחילה קיימת אלא דאמרי' דטעו

ה' והכרנו באונסו וכו' כת' מהריק"ש בתשו' סי' קי"ז על מודעא שכ' בה ואני העדים הכרנו באונסו וכו' ושאלנו העדים ואמרו שהכירו האונס ע"פ שהגיד להם ולא ראו הם נאמנים ולא הוי חוז' ומגיד כמו שכת' הר"ן שכל טעות שהעדים מצוים לטעות בו נאמנים הם ואין בהם משום חוזר ומגי' ול' והכרנו אפ' לעדים לטעות ולחשו' דמהני הכרה שע"פ מוסר המודעא עיין שם ולכאו' נראה דזה הוי לעקור העדות ואין נאמני' כמו שכת' המבי"ט ח"א סי' קע"א על עדים שהעידו על שפחה שהיא משוחררת ואחר כך אמרו ששמעו כן ולא ראו וז"ל אף על גב דכ' הר"ן וכו' אבל כשהם או' ששמעו לא הוי עדותם עדות כלל אם כן הרי הם מכחשים את עדותם וכדכת' הר"ן כל היכא שאינו סותר עיקר דבריו הראשונים וכו' והכא אם בששמעו אינו עדות ובידעו הו' עדות הרי סותרים דבריהם הראשונים וכו' והרב כנה"ג הגב"י אות נ"ד הביאו בקיצור עיין שם והכא נמי דכוותה