ערך השולחן חושן משפט חלק ג טו

אלא שלא תנעול דלת בפני לווים או כתובת אשה ולא בשאלה וכל שכן בגזל או היזק ממון חבירו וכן כתב הריטב"א בפ' אלו נערות ושכן נר' דעת הרמב"ם אבל עמד בדין וזקפן עליו במלוה הרי היא א בכלל תקנת הגאוני' נשתעבדו מטלטלין דיתמי ואף על גב דעיקר המלוה גזל כדי שלא תחליק בכל מיני מלוה עיין שם וכן דעת ר' אפרים כמבוא' בס' תמיד סימן ס"ח ד' ט"ז ובהרא"ש פ"ק דבת' ע"ש מיהו תימא על הרדב"ז שלא ראה מ"ש הטור בסימן שמ"א וז"ל ואם הניח להם אחריות נכסים או מטלטלין האידנא חייבי' לשלם וכן גי' המ"מ בהרמב"ם הניח להם נכסים הובא בב"י וכ' שם הטעם דלפי תקנת הגאונים אין חי' בין מטלטלין לקרקעות וע"ש בהסמ"ע והש"ך ס"ק ה' וכ"כ בש"מ לכתובות דף ל"ד על דברי הריטב"א וכ"כ ה' המאירי הובא בס' ח"ז לקמא וז"ל מת המזיק וכו' והאידנא דתקנו הגאונים לגבות מטלט' דיתמי גובה ממטלטלין דיתמי להרי"ף ולהרמב"ם והר' תלמיד הרי"ף חולק וכולי ואין דבריו נראי' ומשמע דה"ה בגזל והזיק וכן מצאתי להרמב"ן בס' הזכות ד' ל"א ע"ג שכ' בין בכתיבה בין בב"ח בין בניזקין בכל עשו מטלטלין כל יתומים כקרק' לענין כעבוד ע"ש וכן פסקו הטור ומרן בסימן תי"ט דין ג' ע"ש ועין בתשו' בשמים ראש סימן כ"ו שכ' דחייבי' הם בגזל וכו' ע"ש ועי' בהש"ך סי' ק"ח ס"ק כ"ב

יו"ד כתב מהרימ"ט חי"ד סי' ה' על ס"ת שהקדישו בעליו בל' זה אני מקדיש ס"ת זה ע"מ שיהיה לי רשות להוליכו עמי לכל מקום שאלך ומת יש להסתפק אם יש זכות ליורשים אחריו להוליכו למקום שירצו או לא דהא דתניא בפ' מי שאחזו ה"ז גיטיך ע"מ שתתן לי מאתים זוז ומת דרבנן ס"ל לי ולא ליורשיו אפשר דוקא גבי גט דלצעורא קא מיכוון וקפידא הוא לי ולא יורשיו אבל הכא לרווחא קא מכוין ולי אפי' ליורשיו קאמר עש"ב ועי' בה' מח"א בה' זכיה ומתנה סימן כ"ב דאי אמרי' לרווחא התנה כל שמת לא יתן ליורשיו כלל עש"ב והעיקר דגם במתנה נמי אמרינן לי ולא ליורשיו וז"ל הריטב"א בס' א"ז למציעא בפ' הרבית והא דקתני אם אין נותן לי מכאן ועד חמשים יום הרי אלו שלי יש שפי' שאם מת א' מהם שוב אינו יכול לקיים תנאו וזכה הלוקח בקרק' דאתה ולא ליורשיך ולי ולא ליורשיו משמ' כדאמרי' בנותן גט לאשתו ע"מ שתתן לי ר' זוז וכ' הרמ"ה ואין זה נכון חדא שלא נאמרו דברים הללו אלא בנותן גט או בנותן מתנה דמדעת יהיב ומגרש דילמא קפיד על תנאי שאינו ריצה לגרש או לתת מתנה אלא באותו לשון אבל כאן וכו' וכן דעת רבותי והביאו מרן בסימן ר"ז בב"ה ע"ש ודברי הרמ"ה בתשו' סי' רמ"ב הם במתנה אלמא במתנה נמי דלרווחא קא מכוין אמרינן לי ולא ליורשיו והרשב"א בתשו' סי' אלף ובח"ב סי' רס"א כ' בניתן מתנה ע"מ להחזיר לי דלמ"ד בע"מ שתתן לי דניתן ליורשיו דלי וליורשיו משמע דה"נ מחזיר ליורשיו וכ' הכנה"ג בסימן ר"ז נר' מדבריו דס"ל דהל' כרשב"ג דאל"כ מה צ"ל דלמ"ד וכו' כיון דאין הלכה כן ויש לתמוה דבתשו' שהביא מרן הב"י סי' זה מבואר דפסק כרבנן ע"ש וה' משאת משה בשניות סי' י"ט כ' דלא דייקי' לי ולא ליורשיו אלא גבי גט דלצעורא קא מכוין אבל גבי הטבה דלהנאת מוכר הוי לא כמ"ש המבי"ט והכריח כן מתשו' הרשב"א זו דבמתנה ע"מ להחזיר כיון שהתנאי היה להנאת הנותן לו וליורשיו קאמר ע"ש וזה כחי' מהרימ"ט אבל הרשב"א שכתב ולמ"ד וכו' משמע דלמ"ד התם לי ולא ליורשיו ה"נ דכוותה וכ"כ בעה"ת סוף ש"ב דמתנה ע"מ להחזיר אם מת הנותן מחזיר המקבל ליורשיו אם לא אמר לי אבל אם אמר לי משמע לי ולא ליורשיו כדאיתא בפרק מי שאחזו ולא קיים התנאי ע"ש אלמא אפי' התנאי להנאת הנותן אמרי' לי ולא ליורשיו אבל יש להסתפק אי אמרי' ו ולא לב"ח והרשב"ש בתשו' סי' י"ב כ' דאם אמר לך ולא ליורשך דוקא להם ולא לב"ח כדאמרי' בפ"ק דקידושין גבי הענקת עבד דאין הב"ח גובה ממני מדכתיב הענק תעניק לו ולא לב"ח ואפ' דה"ד לך ולא ליורשך אבל בע"מ שתתן לי לכ"ע לי ואפי' לב"ח דס"ס הרוחה איכא דפורע חובו ומהרימ"ט בתשו' כ' דספק זה שייך בפלוגתא דטובת הנאה אי הוי ממון נר' דלא שייך בפלוגת' דרשב"ג ורבנן דכ"ע לי ואפי' לב"ח וכ' מהרימ"ט מיהו נ"ל דלענין שעבוד והקנאה לא חשיב שן דטובת הנאה לא מתפסה וא"כ יחול עליה שעבוד והקנאה ומנא אמינא לה מרא כחן לרבא גופיה בפ"ק דמציעא גבי עישור שאני עתיד להפריש וכו' דפריך וכי לא היה להם סודר לקנות ממנו בחליפין אלא טובת הנאה אינה ממון לקנית בחליפין ה"נ טובת הנאה אינה ממון לקנות ע"ג קרק' ורבא מסיק בנדרים דטובת הנאה ממון אלא מוכח דאע"ג דטובת הנאה חשיבא ממון לענין נדרים ולענין קידושין דהנאה קפיד והא נמי הנאה היא מ"מ אינה חשיבה ממון להקנותה בק"ס ולא באגב דאין בה ממש עש"ב ולא ראה מ"ש מהר"ם בתשו' הארוכו' סי' רפ"ו ובקצרות סימן פ"ז וז"ל ואשר שאלת על ב' זקוקין שטוען שמעון שנתן לו להרויח בהם וכו' נר' אם שמעון אמר שנדר לצדקה אך אינו רוצה שיהיו עוד תחת יד ראובן והוא בעצמו רוצה לחלק אז א"ץ ראובן להחזיר לו או לישבע על ככה שהוא כדבריו דלכאורה הלכה טובת הנאה אינה ממון כדעולא ורב אשי וכולי ואע"ג דרבא בתרא הוא דמוקי מתני' בפ"ב דנדרים דטובת הנאה ממון היינו משום דבעי לאוקמא בחד תנא משום דק"ל רישא לסיפא מיהו רבא דילמא איהו גופיה דס''ל דטובת הנאה אינה ממון וכן משמע בפ"ק דמציעא דר"ג וזקנים שהיו באים בספינה מיהו יש לדחות שמא אליבא דעולא קאמר וכו' עכ"ל ונר' דס"ל דאין חי' בין נדרים לדעלמא דלמ"ד טובת הנאה אינה ממון במודר הנאה נמי מותר ולמ"ד טובת הנאה חשיבא ממון נקנין בק"ס ובאגב וז"ש ואע"ג דרבא מוקי מתני' דטובת הנאה ממן היינו משום דבעי לאוקומא בחד תנא אבל הוא גופיה אפ' דסובר להלכה דטובת הנאה אינה ממון וכן משמ' בפ"ק דמצי' דאמר רבא טובת הנא' אינה ממון לקנות ממנו או ע"ג קרקע אלמא רבא ס"ל דטובת הנאה אינה ממון דלמ"ד טובת הנאה חשיבא ממון מקניא בחליפין ובאגב וא"כ ע"כ בנדרים דמוקי מתני' בהכי וליה לא ס"ל מיהו יש לדחות דשמא רבא פ"ק דמציעא אליבא דעולא קאמר משום דהך קושיא לעולא היא ועולא גופיה ס"ל דטובת הנאה אינה ממון אבל רבא גופיה ס"ל דטובת הנאה ממון וה"נ נקנין בק"ס ואגב קרקע והש"ך בסימן ש"ן נדחק בדברי מהר"ם ובתשו' הקצרות מבואר כוונתו כמ"ש אבל הרמב"ם בפ"ה מה' אישות פסק דהמקדש בתרומות ומעשרו' אינה מקודשת משום דטובת הנאה אינה ממון ובפ"ה מה' נדרים כ' דטובת הנאה ממין וכבר כ' מרן הכ"מ בשם ר"מ בר' שמעון המעילי דיש לחלק בין טובת הנאה דמודר לטובת הנאה דעלמא וכ"כ ה המאירי בשי' נדרים שלו ע"ש הטעם ולפ"ז א"ש דרבא ס"ל בעלמא טובת הנאה אינה ממון ודוקא במודר הנאה ס"ל דחשיבא ממון ומ"מ הרי הרמב"ם ומהר"ם ס"ל דקי"ל דטובת הנאה אינה ממון