ערך השולחן חושן משפט חלק ג קמא

ב' הגה או שמכרו לו או שנתן לו וכו' כתב הסמ"ע ואין צריך קנין דקנאו במעות וכו' עיין שם והב"ח כתב אף על גב דמכירה לא מהניא דלא אמרינן אגב זוזי גמר ומקני דסבור היה שיכול לסבול וכו' מ"מ אם קנו מידו אלים ליה ק"ם וכו' עיין שם הרי דבמכיר' נמי אפילו נתן המעות לא מהני אלא בקנין סודר: סימן קנ"ו

א' דין א' הגה אבל למכרו י"א דשרי וכו' אבל הטור כ' דמעכבין עליו שלא למכו' או שלא להשכיר וכו' וכתב הב"ח דסבירא ליה דברייתא קתני שלא ישכירנו וכל שכן שלא ימכרנו ולכך נקט הטו' מכירה תחלה לומר דל"מ מכירה עילמית אלא אפי' שכירו' עיין שם וכן כתב הרמ"ה בפ' לא יחפור סוף סימן נ"ו דתנא שכירות דלפי שעה וכל שכן מכירה ע"ש והדרישה כתב דסבירא ליה להטור דמכירה דוקא אם ימצא אחר שיקנה בכדי דמיו אבל בשכירות אפילו לא ימצא להשכירו בכדי דמיו שישכור אותו זה עיין שם ונראה עיקר דס"ל דשכירות גרע ממכירה ונמשך אחר הרמ"ה שכן כ' ואם כן אפילו אינו מוצא שיקנה בכדי דמיהם אינו יכול למכור לזה אבל אם אינו מוצא קונה אחר יכול למכור לזה כמו שכתב הב"ח וכן דעת מרן הב"י

ב' דין ג' ואין השכנים וכולי נראה דהוא הדין דאין המשכיר יכול לעכב לשוכר ממלמד תינוקו' אפילו מתוך כך אין בני אדם רוצים לשכור הבתי' אחרי' ויש הפסד בדבר וכן משמע קצת מדפריך בגמ' א' מבני החצר שבקש וכו' ומלמד תינוקות בני חצר מעכבים עליו ומוקי לה בתינוקות דנכרים ולא מוקי בתינוקות ישראל ובדאיכא פסידא עיין שם וכן ההיא דלא ישכירנו וכו' מיירי אפילו בדאיכא פסידא דלא ימצא מי שישכיר בכדי ששכרו זה (עד כאן מצאתי)

ג' וה"ה לכל מילי דמצוה וכו' כגון לחלק צדקה או להתפלל בעשרה הטור וכ' מרן הב"י דהוא הדין כותב ספר תורה כמו שכ' ר' ירוחם ודלא כהרמב"ן עיין שם וכן כתב הרמ"ה בפ' לא יחפור סימן נ"ה וסי' נ"ו ע"ש וכן דעת מהר"י ן' מיגש שם והריטב"א בתשו' הביאה מרן הב"י כתב דלאי דוקא מלמד תינוקות של בית רבן אלא הוא הדין לעשות מדרש להרביץ תורה או לדרוש בו ברבים כדי להגדיל תורה ולהאדיר ולא תשתכח תור' מישראל דחד טעמא הוא וכתב הרב כנסת הגדול' דנר' דסבירא ליה דצדקה וכיוצא אף על גב דהוי מצוה לא וכן כתב מהר"ם די בוטון עיין שם אבל מדברי מרן הב"י לא משמע כן ומכל מקום נקיטינן דמהר"י ן' מיגש והרמ"ה והטור ור' ירוחם דכל דבר מצוה אין יכולים לעכב

ונראה דהוא הדין דאין יכולין השותפין לעכב על הדיין שדן בביתו דבר דדין היינו תורה וכל שדן דין אמת לאמתו אפי' שעה א' כאלו תקן כל העול' וגור' שתשר' שכינה בישראל והט"ז שכתב דלכך כתב הטור כגון לחל' צדקה או להתפלל בעשרה לומר דוקא מצוה התלויה בצירוף אנשים מה שאין כן בשאפ' לו לילך לבית האנשי' שצריכים לכך וכולי עיין שם אין נראה כן וגם מרן שכתב סתם ה"ה לכל מילי דמצוה נר' דכל מצוה קאמר: סימן קנז

א' דין ד' הגה יש אומ' דאין הולכין אחר המנהג ההוא וכו' וכן כ' הרשב"א בתשו' חלק שני סימן רס"ח עיין שם

ב' ואם אין מנהג ידוע וכו' כתב הרמ"ה ריש בתר' סימן ב' וזה לשונו ומסתברא דאתרא איכא דבנו גויל ואיכא דבנו לבנים בתר רובא אזלינן דכי אמרי' דבממונא לא אזלינן בתר רובא הני מילי לשעבר דאיכא למימר דדילמא האי גברא ממיעוט הוי אבל לעתיד כהאי גוונא דלמיזל בתר מנהגא דאתרא הוא דבעינן בתר רוב' אזלינן דאלו מנהגא דמיעוט לאו מנהג המדינה הוא ולי פלגא ופלגא ופלגא א"נ דלא איתברר מנהגא דרוב' הלך אחר הפחות שבשיעורים שהן בכלל ספק מנהג המדינה דאוקי ממונא בחזקת מריה עכ"ל: סימן קס"א

א' דין א' אם גילה השני דעתו וכו' כת' הרשב"ש סימן ק"ף דאם היה שם וראה ושתק חיי' שכל שהוא בפניו כאלו אמר לו בפירוש הוא שהרי לעני' קנין קרקע בחזקה אינו קונה עד שיאמר לו מוכר לך וחזק וקני ואם נעל וגדר ופרץ בפניו כמאן דאמר לך וחזק וקני עיין שם.: סימן קס"ג

א' דין א' כופין בני העיר וכו' כן כתב הנ"י בשם הר"ן דלא קיימא לן כרשב"ג וכ"כ הרמ"ה בפרק קמא דבתרא סימן ט' וזה לשונו רשב"ג אומ' וכו' ולית הילכתא כוותיה דקיימא לן יחיד ורבים הלכה כרבים ואי משום דאמר ר"י כל מקום ששנה רשב"ג במשנתינו הלכה כמותו וכולי הא דחינן לה בפרק המדיר ואסיקנא אמוראי נינהו אליבא דר"י הילכך וכולי עיין שם וכן דעת הרמב"ם ועיין בס' יד מלאכי סימן ש"ז

ב דין ב' וכל הדר בעיר י"ב חדש וכו' ונפט' מהעי' שיצא ממנה ולא יפרע כלום ואם כסף גולגלתא שנכתב בכתב המלך עיין מהרימ"ט סי' נ"ז ואפי' הניח אשתו שם

ג' הגה ולכ"ע אם נפל לו בית בירושה או במתנה וכולי וכן כתב הרמ"ה בפרק קמא דבתרא סי' יו"ד וז"ל אבל אם נפלו בירושה כיון דממילא קאתי ולאו איהו דטרח בהדא לאו כאנשי העיר דמי דאכתי לא גלי אדעתיה דניח"ל למידר בהדייהו ומתנה אתן לפלוגת' דר"א ורבינא בפ' שנים אוחזין והלכ' כדברי המיקל הילכך מתנה כירושה דמי ולא מחייב עכ"ל משמע דלמאן דאמ' התם מתנה כמכר מטעם דאי לא דטרח קמיה לא הוה יהיב ליה מתנה הכא נמי הוי כאנשי העיר וחייב מהאי טעמא והרמב"ם פסק שם מתנה כמכר וכ' המ"מ ואולי משום דמסתבר טעמיה עיין שם ואם כן הכא נמי חייב כאנשי העיר אבל מרן הב"י סימן שע"ד כ' דיותר נכון שטעמו כהרמ"ה שכ' הטו' שם הלוקח מוחז' ודאי והמוכ' ספק ואין ספק מוציא מידי ודאי עיין שם וא"כ לעולם פסקינן לקולא דהתם דהלוקח מוחזק פסק דמתנה כמכר והכא פסקינן לקולא דמתנה לאו כמכר ולא מחייב

ד' דין ג' ויש אומרים שגובין לפי הממון וכולי וכ"כ התוספות בשם ר"ח והרא"ש בשם מהר"י ן' מיגש וכן דעת הרשב"א בתשובו' חלק ראשון סימן אלף צ"א ובתשו' חלק שלישי סימן שפ"ב עיין שם אבל דעת הרי"ף והרמב"ם דאין גובין לפי הממון כלל אלא לפי קרוב