ערך השולחן חושן משפט חלק ג יב

ומצאתי בירושלמי בפ' אלמנה סוף הלכה א' ר' חגא בעא ש"מ שאמר יזונו בנותיו בלא כך אין בנותיו ניזונות לא צריכא דלא מהו שיזוני מן המשועבדין ומהו שיזונו מן המטלטלין עכ"ל ר"ל כיון דבנותיו ניזונות מנכסיו בתנאי בית דין מי אמרי' זה שצוה שיזונו בכח מתנת שכ"מ בא להוסיף שיזונו מהמשועבדים או מן המטלט' או לא אמרי' שבא להוסיף דבר אלא שחזר לחזק תנאי הכתובה דוקא וק' על הרשב"א שכתב דשעבוד בפי' לטפויי לגבות אף מהיורשים שאין ראוי לו ע"פ התירה ועי' בספר שמחת יו"ט סימן כ"ב ד' פ"א

וראיתי להר"ן הובא בש"מ לבתרא דף ס"ט ע"א שכ' וז"ל וק"ל כיון דכתבי אינשי לישנא יתירה משום שופרא דשטרי דאע"ג דל"ל וכולי למה מודה ר"ע בזמן שא"ל חוץ מאלו שא"ץ ליקח לי דרך וקי"ל נמי הכי נימא לשופרא דשטרא כתבי הכי וניחא ליה דכי אמרינן דשופרא דשטרא הוא ה"מ גבי לוקח דכיון דאתי לאפוקי מחזקת דמוכר אע"ג דל"ץ לפרושי קמפרש בהדיא לפי שהוא חושש שאם יסתפקו ב"ד בדבר יעמידו בחזקת מוכר וחייש לב"ד דלא גמירי אבל מוכר שהוא מוחזק למאי חייש הרי אין הדבר מצוי שיהיו ב"ד טוענין כ"כ שיוציאו הדבר מחזקתו שלא כדין וכו' עכ"ל והרדב"ז ח"ב סי' פ"ז הביא דברי הר"ן הללו וכ' וז"ל וזה הכלל נכון הוא אלא דק"ל לישנא דגמר' דהמוכר את הבית דאמרי' האי מאן דמזבין ארעא לחבריה צריך למיכתב ליה קני לך דיקלין וכולי והא הכא דמוכר כ' ליה הכי אפ"ה אמרי' לשופרא דשטר' הוא ונדחק לתרץ ע"ש ונראה דלק"מ דאין חי' בין כתב מוכר ללוקח אלא מה שמכר ללוקח שהוא להוציא מחזקת המוכר אע"ג דלא צריך לפרש מפרש בהדיא לשופרא דשטר' לפי שהלוקח חושש לב"ד טועי' שיסתפקו בדבר ויעמידו בחזקת המוכר מספק אבל כשמשייר המוכר לעצמו דבר שא"ץ שיור לא אמרי' לשופרא דשטרא דלא חיישי' לב"ד טועני' שיוצא הדבר מחזקתו וכ"כ הר' יונה בעליות הובא בש"מ לבתרא ד' ע"ח ע"ב גבי מכר חמור לא מכר כליו וז"ל ול"ש מכר לו את חמור בסתם ול"ש א"ל חמור וכליו לא קנה שק ודיסקיא אפי' בעודן עליו ואין אומרים לא לחנם א"ל חמור וכליו ולרבות שק וכו' ואע"פ שאמר דבר יתר דרך המוכר לפרוט הדברים שהוא מוכר ואינו דומה למ"ש בזמן שא"ל חוץ מאלו דא"ץ ליקח לו דרך דדייקי' לישנא יתירא דהתם אין דרך המוכר לשייר והמוכר זקוק לשייר הדברים שאינם בכלל המכר אבל דרכו לפרוט הדברים שהוא מוכר וכו' עכ"ל הרי שכ' בהדיא דדרך המוכר לפרוט הדברים שהוא מוכר ולא מה שמשייר לעצמו וכ"כ עוד הר"ן הובא בש"מ ד' קכ"ה ע"ב והביאו מרן הב"י סי' רמ"ח גבי נכסי לך ואחריך מעכשיו לפ' עש"ב וא"כ ה"נ א"ל דדרך לפרוט הדברים שהוא משעבד ולא נשתעבדו לו אלא נכסים הראוים לו ע"פ התורה ולא יגבה מהיורשי' ומסדרין לו והרשב"א בתשו' אחרת הביאה מרן הב"י סס"י ס"א כ' דאין כח בידנו לדון לישנא יתירא לטפויי במקום שלא אמרו ע"ש וכ"כ בתשו' ח"א סימן אלף וב' ובח"ג סי' כ"ב גבי נאמנות לשופרא דשטרא דכתבי קני לך דקלין וכו' ע"ש והתימא עליו הכא דס"ל כששעבד מטלטלי' בפי' גובה מהיורשים משים דאי לחייו ל"ץ וכולי וכבר תמהו האחרונים מתשו' אחרת שהביא מרן הב"י ס"ס ע"ב וס"ס שט"ו שכתב דראובן שמשכן עלייתו לשמעון והתנו שאחר הזמן יהא רשות בידו לתבו' חובו או למשכנה או להשכירה למי שירצה וכו' תשו' ששורת הדין אפילו בלא תנאי יכול היה למשכנה או להשכירה לאחרים וכו' אבל עכשיו שנתן לו רשות התנאי מוסיף להשכירה לכל מי שירצה אפילו לסייעא גדולה וא"ת שלא נכתב התנאי לתוס' הענין אלא לשופרא דשטרא כדאמרי' בפ' המוכר את הבית לא היא וכולי ע"ש וה' פני משה ח"א סימן ס"א האריך והביא דברי הר"ן ותי' בזה תשו' הרשב"א דהתם כיון שהשכירו לזמן וקי"ל דשכירות ליומיה ממכר הוא א"כ אותו הקרק' מהפרק שהשכירו לשוכר ההוא עד דמשלם זמניה ברשות שוכר קאי ומ"ש בתשו' אחרת דאין לדון לישנא יתירא במקו' שלא אמרו ה"ד בדבר שבא להקנות מחדש להוציא מרשו' הבעלים אבל מה נעשה למ"ש בתשו' על עשרה תלמידים ששכרו רב א' דמכת לישנא יתירא אמרי' לטפויי אתא אפי' כשמצא הרב לשכור תלמידים אחרים ולא מפסיד מידי ע"ש ותשו' הרשב"א שהביא מרן הב"י סס"י ע"ב וסס"י שט"ו היא בח"ב סי' ע"ר ודחה שם חי' זה דהר"ן בין משייר למוכר ונותן מדאמרי' בפרק י"ן תנו מאתים זוז לפ' בראוי לו נוטלין ונוטל את חובו הא מני ר"ע היא דאמר כל מילתא יתירא לטפויי אתא ע"ש ועוד דהרי הרשב"א בתשו' כ' דאם שעבד בפי' מטלטלין גובים אפי' מהיורשים משום דאי לחיי ל"ץ דמיניה אפי' מגלימא דעל כתפיה ועוד תירץ הרב דכל היכא דאיכא למילף מעין המאורע ומעניינו של שטר אמרי' לישנא יתירא וכו' ולכך בתשו' עשרה תלמידים ואותה דמשכן עלייתו לשמעון מאי דמרבינן מנייהו הוא מעין המאורע דעשרה תלמידים דחיובם הוא בהחלט בין ימצא הרב תלמידים ובין לא ימצא וכן ההיא דמשכן עלייתו וכולי מרבינן מיניה אפילו לסייעא יותר גדולה הוא מעין המאורע עיין שם באורך והרדב"ז חלק שלישי סימן תקי"ח כתב דמהר"י קולון שדן כל לטפויי מילתא לאתויי מלתא אתא בענין אחר לא ראה תשובו' הרשב"א ז"ל והנכון דלאוקומי ממונא אמרי' ולא לאפוקי ממונא וכן נר' מלשונו עיין שם ולא זכר תשו' הרשב"א אחרת דנר' דס"ל דדרשי' לישנא יתירא אפי' להוציא

ד' אבל אם לא הניח אלא מטלטלין וכו' דמטלטלי דיתמי לא משעבדי לב"ח מן התורה ונ"ל טעמו משום דכתיב והאיש אשר אתה נושה בו יוציא אליך את העבוט החוצה משום דוקא הלוה עצמו דהיינו אשר אתה נושה בו הוא יוציא כי המטלטלים משועבדים לך בחייו אבל יורשיו אחריו א"ץ להוציא העבוט שאין המטלטלין שירשו משועבדים לב"ח של אביהם הלבוש וה' שמחת יו"ט סימן מ"ד הק' דא"כ אמאי מקרקעי דיתמי משתעבדי לב"ח מדאורייתא וכולי ע"ש ואפשר דילפי' מדדרשי' בפ' כל הנשבעין שבועת ה' תהיה בין שניהם ולא בין היורשין דע"כ מקרקעי דיתמי משתעבדי לב"ח ורב ושמואל דמוקמי ליה לדרשא אחרינא ס"ל דשעבודא לאו דאורייתא אבל למאי דקי"ל דש"ד מקרקעי דיתמי משתעבדי לב"ח מדאוריי' ומה שהביא הרב דברי הרשב"א בחי' לקמא דס"ל מטלטלי' דיתמי דלא משתעבדי לב"ח אינו מדאורייתא רק מדרבנן היפך דברי הלבוש וכ' ולזה כוין הסמ"ע בסי' קי"ג עש"ב ולא זכר מ"ש הרמב"ם בפי"א מהל' מלוה דין ז' וז"ל אבל הבא ליפרע מן היורשים בין גדול ובין קטן לא יפרע מן המטלטלין וכו' שהמטלטלין אינם תחת השיעבוד ב"ח מן התורה עכ"ל וכ"כ הטור בסי' זה ע"ש הרי שכתב הרמב"ם והטור בהדיא כדברי הלבוש דמטלטלי דיתמי דלא משתעבדי לב"ח הוא מדאורייתא וכ"כ הריטב"א בחידושיו לקידושין די"ג ע"ב וז"ל ואומר רבי נר"ו דאע"ג דלמ"ד שיעבודא לאו דאורייתא כופין אותו ב"ד לפרוע חובו וכו' מדכתיב והאיש אשר אתה נושה בו וכולי דרמיא עליה רחמנא לפרוע ב"ח אבל גבי יורשיו ליכא מצוה דאורייתא