ערך השולחן חושן משפט חלק ג קא

דוקא בפרנס יתום קאמר עיין שם

ו' הגה אבל אם היה בידו וכולי הש"ך הביא ראיה ממ"ש הגמ"ר סוף כתובות ופסקו מור"ם בא"ה ס"ע דאפי' בזן אשת חבירו ושל חבירו בידו מנכה ממה שבידו עיין שם ונראה דגם הרמב"ם דסבירא ליה בערב דאם לא הרשהו לשלם הלוה פטור מודה הכא דהוי כפורע משל חבירו על חבירו והרשב"א בתשו' חלק שלישי סימן ר"א כת' באפטרופוס שמכר קרקע של יתומים לפרוע החוב וז"ל ואין אומרים בכי הא מפייס הוינא ליה וכולי שאין זה דבר מצוי וכו' ולא אמרו כן אלא בפורע משלו של חבירו אבל הכא לא וכו' ואפי' ערב דפר' משלו על של חבירו אין הלוה יכול לומר לערב משלך פרעת שלא מדעתי ואיני חייב לשלם כדין פורע חוב של חבירו וכולי עיין שם הרי דערב גרע מפורע חוב חבירו משל חבירו ואפ"ה הוא ס"ל דחייב הלוה אבל הרמב"ם ס"ל בערב דהוי כפור' משלו על חבירו אבל כשהוא חייב לו ופרע בשבילו חייב אבל מצאתי להרשב"א בתשו' חלק ג' סימן מ"א שכתב וז"ל ראובן ושמעון היו חייבים ללאה אמם מנה בשטר משכונא וכולי ויורשי שמעון מצאו שט"ח הנז' בין שטרותיו של אביהם ותבעו מחצית המנה מיורשי ראובן שאומרים שפרעו אביהם ללאה אמו וכו' ואם פרעו שמעון בלא שתמכרנו אמו הו"ל פורע חוב של חבירו שלא מדעתו והניח מעותיו על קרן הצבי ולא עוד אלא אפי' א"ל ראובן אלך אפרע ואשלם לך חזר מה שנתחייב לו מלוה על פה ומלוה על פה אינה גובה מהיורשים וכולי עד כאן לשונו נראה דסבירא ליה כדעת הרמב"ם דהא שנים שלוו בשטר אחד נעשו ערבים זה בזה ומרן הב"י בסימן ק"ה כתב דלא מהניא טענה זו אלא לפטור ולא לחייב עיין שם ואם כן בחי"ב לו ופרע בשבילו לכ"ע לא מהניא טענה זו לחייבו וכל שכן לדעת הראב"ד והרשב"א דגם בערב לא מהניא טענה וכן כתב הרמ"ה בפ' ג"פ סי' קל"ג עיין שם באורך וכ"נ דעת רבי' שמחה בהגמ"ר שם דמדמה לערב עיין שם וכבר תמה ה' בני אהרן סי' מ"ב על מהרשד"ם סימן תי"ח ומהריב"ל חלק א' סי' נ"ז שלא ראו חי' זה עיין שם באורך וה' כנסת הגדולה כתב אבל ערב או קבלן שקדם ופרע ללוה חייב הלוה לפרוע מהר"ם ריקאנטי בשם הר"ם בן אפרים עיין שם ולא זכר מחלוקת הרמב"ם והראב"ד בערב והר"ם בן אפרים סבירא ליה כהראב"ד והטור שכ' בסי' ק"ל טעם הראב"ד דבסתמא כיון שא"ל ערבני כאלו הרשהו דמי ע"ש אינו מוכרח דאפי לא הרשהו לא הוי כפורע חובו של חבירו מטעם שכ' הרשב"א בתשו' והרמ"ה בפרק ג"פ סימן קל"ג עיין שם עי' בתשו' מהרש"ג בס' משפטים ישרים סימן מ"ח ועי' בתשו' מהריט"ץ סימן ק"ן ועיין במהראד"ב בס' לחם רב סימן ס"א שכתב באחד וכולי דלא אמרו אבד מעותיו אלא בפורע חוב חבירו שאין לו בו שייכות כלל אבל בשיש לו שייכות יורשים יורש אחד שפרע כתובת אמו שלא מדעת אחיו חוזר וגובה עיי"ש ונראה ראיה מדברי הרמ"ה

ז' כתב מהריט"ץ סימן רי"ט דלא אמרו פורע חוב חבירו שלא מדעתו אלא אם מעצמו הלך ופרע אבל אם המלוה א"ל פ' חייב לי בשטר או במשכון תפרע בעבורו ותקח השטר או המשכון אפילו בחנם לא מקרי פורע חוב חבירו שלא מדעתו דאל"כ כיצד יקנה שטר חוב של חבירו וכולי עיין שם וליתא דקונה שט"ח בכו"מ הרי הוא במקום המלוה ולקח כחו אבל אם לא לקח השטר בכו"מ אפי' א"ל המלוה פ' חייב לי תפרע לי בעבורו ותקח השטר הוי פורע חוב של חבירו שלא מדעתו דהלוה א"ל לאו בע"ד דידיה את ובערב ס"ל להרמב"ם דהוי כפורע חוב של חבירו שלא מדעתו משמע דאפילו תבעו המלוה ונתן לו השטר אא"כ הרשהו הלוה לפרוע וגם הראב"ד והרשב"א והרז"ה דס"ל דלא הוי כפורע שלא מדעתו היינו מטעם דהערב גם כן משועבד למלוה וכמאן דפרע בע"כ דמי עיין שם באורך אבל בלא"ה אפי' א"ל המלוה לפרוע ועי' בתסו' מהר"ש צרור סימן כ"ז דסבירא ליה דאפילו א"ל מלוה תן לי מעות ותקח המשכון הוי פורע חוב חבירו שלא מדעתו ע"ש וכ מצאתי להרשב"א בתשו' חלק ג' סימן מ"א שכתב וז"ל ראובן ושמעון היו חייבים ללאה אמם מנה בשטר משכונה לכרם א' לימים נפטרו לאה וראובן ושמעון ויורשי שמעון מצאו שט"ח הנז' בין שטרות של אביהם ותבעו מחצית המנה מיורשי ראובן שאומרים שפרעו אביהם ללאה אמו וכולי תשו' דברי בני שמעון בטלים ואין בהם ממש חדא שאפילו פרע שמעון כל החוב לאמו ואמו מכרה לו השטר הא קיימא לן דאותיות אין נקנות במסירה וצריך כו"מ וכן אם נתנתו לו במתנה ואם פרעו שמעון בלא שתמכרנו לו הו"ל פורע חוב של חבירו שלא מדעתו והניח מעותיו על קרן הצבי ולא עוד אלא אפילו א"ל ראובן וכולי עיין שם הרי בהדיא דאפילו פרעו ולקח השטר אבד מעותיו

ח' דין ב' אין חבירו חייב לכלם וכולי נר' דאפילו למ"ד דבכל חוב לחזור ולפרוע לו דוקא שם דפרע מדעתו וגומל עמו חסד חייבהו להחזיר ולפרו' כדי שלא תנעול דלת בפני ג"ח משא"כ זה שלא פרעו מדעתו אלא בע"כ שנתפס עליו וכולי הסמ"ע וה' פרח מטה אהרן סימן ק"ד עיין שם באורך אבל מהרא"ש סי' ע"ה דחה זה וז"ל דאדרבה איפכא מסתברא שהפורע מרצונו לא יפרע לו חבירו שאפשר שפרע לשם מחילה ועל מנת שלא יתבענו והפורע בעל כרחו דל"ל הכי חייב חבירו לשלם לו מה שפרע בעדו ועוד דבפורע בשלא משכנו א"ל מפייס הוינא ומחיל ליה אבל כשפורע בעל כרחו שמשכנהו על כך דלא מצי למימר הכי חייב חבירו לשלם לו עד כאן לשונו ונ"ל ראיה דבפרק הכונס אמרי' מבריח ארי מנכסי חבירו מדעתו הוא האי לאו מדעתו א"נ מבריח ארי מנכסי חבירו לית ליה פסידא האי אית ליה פסידא וכתבו התוס' וז"ל וא"ת והרי פורע חובו חשיבא ליה מבריח ארי וכולי וי"ל דה"פ וכו' א"נ מברי' ארי אפילו כשאינו מדעתו אלא חבירו מכריחו להבריח ארי מעדרו לית ליה פסידא למבריח וכולי וכן כתב הרא"ש שם אלמא פורע מדעתו קיל משלא מדעתו ואם כן למאן דאמר דפורע חובו לא חשיב מבריח אפילו מדעתו כל שכן שלא מדעתו ושוב ראיתי לה' נחפה בכסף סי' תמ"ה על הסמ"ע וה' פמ"א כן וכן ראיתי למהרימ"ט חלק ראשון סימן קכ"ד שכתב דאפילו למאן דאמר דפטו' היינו דוקא בפורע מדעתו אבל שלא מדעתו חייב לכ"ע והוכיח כן מפרק הכונס עיין שם באורך ועי' במהראנ"ח חלק ב' סימן צ"ו ושוב ראיתי לה' בני יעקב בתשו' סי' ד' שנדחק בדברי הסמ"ע ומהרא"ש עיין שם

ט' אין חבירו חייב לשלם וכולי אפילו חבירו חייב להם כ"כ המרדכי וכולי הש"ך וכן הסכים הרב פני משה ח"א סימן נ' עיין שם והרשב"ש סס"י שמ"ז כתב וזה לשונו ולענין מה שלקח ממנה האלם עשרה זהובים אם בדין נטלם יפרעהו מנכסי בעלה ואם לאו תפסידם היא שכבר אמרו בירושלמי וכתבה הרי"ף בסוף