ערך השולחן חושן משפט חלק ג ק

ואפי' פרעתו אי לאו דתבעך תחלה לא הו"ל למיפרעיה וכו' וכיון שכן הו"ל כפור' חובו של חבירו שלא מדעתו דפטור אבל לערב קבלן ל"ל הכי וכו' עכ"ל הרי דס"ל דערב הו"ל כפור' חובו של חבירו שלא מדעתו דפטור אבל קבלן לא והרשב"ש סי' תק"ט כ' דאפי' קבלן כשלא תבעו בב"ד דפטור עיין שם

ב' אין הלוה חייב לשלם לו וכו' זה דעת רוב הפוסקי' כמ"ש הש"ך ס"ק ה' והסכים כן עש"ב וכ"כ הרמ"ה בפ' ג"פ סימן קל"ג והרשב"א בתשו' ח"ג סי' ר"א וסימן שצ"ד אכתוב דבריהם בסימן ק"ל ס"ב עיין שם באורך וכן פסק הרשב"ש בתשו' סי' תצ"ו ע"ש

ג' אבל אם פרע לגוי חייב לשלם לכ"ע מהרשד"ם סי' קכ"ו וסי' תי"א דחה סברא זו והעלה דאפילו פרע לגוי אבד מעותיו וכן הסכים מהר"ש הלוי סימן כ"ו עיין שם ובתשו' הרשב"א ח"ג סי' תכ"ו וז"ל ולא עוד אפילו העניש המלך את הנתפסים בסך קצוב ועמדו הצבור ונתנו אותו קצבה למלך הנתפסים פטירים דפורע חובו של חבירו שאפילו היה משכון בידו פטור ובטעמא דאתמר בירושלמי וכו' וכן נר' בתשו' ח"ד סי' קי"ב עיין שם ועיין בתשו' מהריב"ל ח"א סי' קי"ד וכ"כ הרשב"ש בתשו' סי' י"ג בערב לגוי עיין שם ועי' בהש"ך ס"ק ו' וה' גו"ר חח"מ כלל ג' סימן יו"ד

ד' כתב בעל התרומו' שס"ה בשם תשו' הרי"ף מי שפרנס יתום בתוך ביתו וכשגדל היתום תבעו שהוציא עליו בתורת הלואה והיתום טוען דאינו אלא בתורת מתנה אין לו על היתום כלום לפי שלא א"ל אוציא עליך משלי בתורת הלואה וכל שלא א"ל לא נתן לו אלא לג"ח וכתב מרן הב"י משמע דה"ד כשלא היה בידו משל היתום כנגד מה שתבעו אבל אם היה בידו משל היתום פשיטא שיגבה ממנו מה שהוציא עליו דלא אמרינן שפרנסו לג"ח ונראה שאם היה קטן אפילו אין בידו משלו כלום חייב לשלם לו דלא הול"ל מוציא עליך משלי כיון דקטן היה מיהו ה"מ כשהיו לו נכסים באותה שעה וכולי ע"ש ונראה דס"ל דאם היתום לא היה קטן אפילו היה לו נכסים אם לא היו בידו פטור וכן מבוא' בב"י י"ד סימן רנ"ג גבי בע"ה ההולך ממקום למקום וכולי שכ' רבי' ירוחם דאפילו אדם דעלמא שפרנסו כיון שלא היו לו נכסים באותה שעה אין צריך לשלם אבל אם היה לו נכסים או קרקעות אפילו ביד אחרים חייב לשלם אם חבירו תובעו זולתי ביתום שכת' בעה"ת בשם תשו' הרי"ף דאין לו עליו כלום ואפי' יש לו אם לו כ' שבתורת הלואה זן אותו וכו' עיין שם הרי דאפי' היו ליתום נכסי' באותה שעה שזנו ואפילו תפס אח"ך משלו מוציאין מידו ודוקא אם היו בידו נכסיו באותה שעה שזנו גובה ממנו אבל הרשב"ש סימן ש"ד בתוך התשו' וז"ל נראה ברור שלא פטר הרי"ף אלא במכניסו לביתו ממקום אחר שגלה דעתו שלא הכניסו לזון ולפרנס אלא בתורת ג"ח אבל אם הוא אצלו כבר כגון שמת אביו והניחו ברשותו נר' שחייב לשלם ואין צריך להתנות בפי' דלא מוכחא מילתא שבתורת ג"ח הוא זן אותה ועל היתום להביא ראיה שבתורת ג"ח זן אותו וכולי ואף במכניסו לביתו ור"ל ברור שלא פטר הרי"ף אלא ביתום עני ואפילו העשיר אח"ך פטור כאותה ששנינו בעל הבית שהיה עובר ממקום למקום וצריך ליטול לקט ושכחה ופאה (א"ה עכ"מ והשאר חסר ואח"ך מצאתי כתוב אבל וכולי) אבל הרשב"ש בתשו' סימן שס"ה בענין הבנות שהיו נכסיהם ביד ר"מ ומתו וכולי והאם מערערת מצד המזונות שזנה אותם וכו' וז"ל וגם מתורת מזונות אין לה שום זכות ואפילו לא קבלם עליה לזונם כל שלא כתבה עליהם שטר שבתורת הלוא' היא זנתה אותם וכ"כ בסה"ת בשם תשו' הרי"ף וכ"ש שבעלה שקבל עליו לזונם ומן הדין חייבת להחזיר כל מה שנטלה מן הפקדון ואם היא נשואה ואין לה במה לשלם שהאשה פגיעתה רעה כדאמרינן בפ' החובל חייב הנפקד לשלם כל מה שנתן שלא ברשות בית דין וכו' ויהיה הוא דינו עמה כשתתאלמן ותתגרש וכולי עיין שם הרי דאפי' היו להם נכסים ותפסה אותם אין תפיסתה כלום ואם היא נשואה ואין לה מה לשלם חייב הנפקד לשלם מה שנתן לה שלא ברשות וה' פני משה חלק א' סימן צ"ג כתב באחד שזן יתום נכדו ואחר שמת תובע כ' דבנ"ד הרי"ף מודה משום דאיכא אומדנא דמוכח דלשם הלואה היה זנו לפחות אם ימות היתום דאפילו זנו לג"ח לא בהחלט אלא אם יחיה היתום ויראה זרע אבל אם ימות אין הדעת סובל שזה מפזר ממונו ותאכל כלתו נכסיו עיין שם באורך ובתשו' הרשב"ש מבואר להדיא דאפילו מת היתום יורשיו אחר

וכתב המבי"ט ת"ב סימן ל' דלאו קטן ממש דאינו בן י"ג דהא מבן עשר ומעלה בחזקת חריף וממכרו ממכר וכולי וכ"ש דשייך ה"ט דהול"ל אוציא עליך משלי וכולי וכן ל' הרי"ף וכשהגדיל היתום תבעו וכולי מבואר דכשגדל תבע ממנו מה שהוציא עליו בעודו קטן אלא ר"ל דאם היה קטן פחות מעונת הפעוטות חייב לשלם עיין שם ועיין בהכנה"ג הגב"י אות כ"א שפי' כן ובזה תי' תשו' הרשב"א ופסקו מרן בסימן א יתומים שסמכו אצל בעל הבית והוציא עליהם משלו לא הניח מעותיו על קרן הצבי דא"ל דמיירי בקטנים שלא הגיעו לעונת הפעוטות וס"ל כהרא"ש דאפילו בקטן לגמרי יש דין יתומים שסמכו וכולי עיין שם וכן מבואר בתשובת הרשב"א ח"ב סימן קכ"ט דסבירא ליה דאפי' בקטן ממש דינו כהאפטרופו' עיין שם אבל דוחק לאוקומי תשו' זו דוק' בקטני' שלא הגיעו לעונת הפעוטות אבל אם הגיעו לעונת הפעוטות פטורים מלשלם וה' פני משה שם תמה על הב"י מל' הרי"ף בתשו' דאפי ביתום קטן מיירי וכ"נ מדברי הגד"ת שתמה מתשו' הרשב"א וא"א הרי ההיא דיתומים שסמכו בקטנים מיירי וכו' אלא ודאי אינו מחלק בין יתום קטן לגדול עיין שם באורך ולא דק דקטן לאו לאפוקי גדול ממש אלא קטן פחות מעונת הפעוטו' והרי"ף מיירי בקטן שהגיע לעונת הפעוטות וה' גד"ת נ"ל דוחק לאוקומי תשובת הרשב"א דוקא בקטנים פחותים מעונת הפעוטות דאע"ג דסבירא ליה כהרא"ש דאפילו בקטנים לגמרי דינם כהאפטרופוס וכמבואר בתשו' הרשב"א ח"ב סימן קכ"ט עיין שם מכל מקום דוחק לאוקומי תשו' זו דוקא בקטנים ממש אבל אם הגיעו לעונת הפעוטות פטורים מלשלם דסתמא קאמר קטנים שסמכו וכו' לכ"נ עיקר דמיירי ביש להם נכסים וכולי (א"ה עכ"מ)

ה' מי שמשרה חבירו בביתו או מהנה אותו מנכסים סתם אם עני הוא וראוי לצדקה ודאי הכל לשם מתנה וצדקה ואפילו העשיר אחר כך אין חייב כלום שהרי עני היה באותה שעה אבל בלא"ה לא אמרי' לשם מתנה אלא חייב לו שכירות אי קיימא לאגרא וכן כל מה שההנה אותו חייב לו הרדב"ז חלק ג' סימן תרט"ו עיין שם ומהרימ"ט חא"ה סימן כ"א הביא מ"ש הר"ן בפרק שני דייני גזירות בשם הרשב"א שכל הפרנס סתם אינו בתורת מתנה אלא הלואה ודקדק כן מל' הרמב"ם מה' זכייה שכתב השולח תשורה לחבירו וכולי והרי"ף בתשו'