ערך השולחן חושן משפט חלק ב צט

ס"ק ז' שכן דעת הרמב"ם ומרן בא"ה סימן ן' עיין שם אבל במקדש נכרית קיימא לן כרב דמעות פקדון אם כן כי איכא אמתלא וסברא שהיו מתנה נאמן כשמואל אבל אם אין ביניהם קורבה אינו נאמן לומר מתנה הם כיון דליכא מגו אבל הכא אפילו ליכא אמתלא וסברא נאמן במגו דפרעתיך וכבר כתבתי בסימן נ"ח אות כ"ה דמדברי הרמב"ם ומרן בא"ה סימן ן' משמע דמקדש אחותו ל"ד אחותו אלא בכל העריות המעות מתנה אם כן אין חי' בין נכרי' לאחותו כמ"ש הרב נתיבות משפט והמש"ל בפ' ד' מה' עבדים ע"ש ונראה דגם הרמב"ן והרא"ש שכת' בפ' ש"ה דהא דנאמן לומר במתנה נתנם לי משום דלא היה חייב לו תחלה כלום אבל הכא שחייב לו מעות ודאי לשם פירעון השטר נתנם לו וכ"נ דמתנה לא שכיחא עיין שם ה"ד אם היה חייב לזה שנתנם לו אבל אם היה חיי' לאחר וטוען שנתנם לזה להוליכם לב"ח וזה טוען שנתנם לו במתנה נאמן דאדם עשוי ליתן מתנה אף על פי שהוא חייב לאחרים אבל אין דרך ליתן מתנה למי שהוא חייב לו ובודאי לשם פירעון נתנם לו

י"ג אבל אם טען אני לא קבלתי ממנו אלא בפירעון שלי וכו' בסימן נ"ח אות כ"ב כ' דנראה דטענה זו גרועה היא ואינו נאמן אלא במגו דפרעתיך אבל אין נאמן לומר מתנה הם במגו דפרעתי דהוה ליה מגו במקום עדים ע"ש וכ"כ הגד"ת ד' ס"ט א"ל אם מת הלוה אם טועני' ליורשיו כדהוה טעין אבוהון או לא מסתברא דבעידי ראיה בלא ידיעה טעני' להו דאבוהון שקיל ההוא מנה לפירעו' חובו דמלתא דשכיחא היא אבל כשראו מבחוץ שנתנם דרך הלואה לא טעני' להו דילמא אבוהון לא היה יכול ליפרע ממנו ולהציל את שלו הודה שמקבל בתורת הלואה דודאי מלתא דלא שכיחא היא ע"ש וכן קי"ל דאין טועני' ליורשי' טענה דלא שכיחא כמו שפ' מרן סי' ס"ה דאם טענו היורשי' על שטר שמוציאי' ברשות אביהם שאביהם הלוה עליו מעות למלוה ולקחו במשכון טענתם טענה אבל אנן לא טעני' ליתמי וכ' הסמ"ע משום דלא שכיחא ע"ש בהש"ך וכן תפסו רוב האחרוני' דאין טועני' ליורשי' טענה דלא שכיחא וכן כ' הרב ב"ד ח"ב סימן ל"ז דהכי נקטי' ע"ש ואם כן ה"נ כשראו עדים מבחוץ שנתנם לו דרך הלואה נהי דאם טען הלוה לא היה יכול ליפרע ממנו ולהציל את שלו הודה שמקבל בתורת הלואה נאמן מ"מ אין טוענים ליורשים כן דטענה דלא שכיחא היא ואם כן נראה דגם הוא ג"כ שטען בריא אינו נאמן אלא במגו דפרעתי וכה"ג כתב מהראנ"ח ח"א סימן כ"א גבי טענת מחילה והביא תשו' מהר"ם דכל הטענות הגרועות לא מהימנא להו אלא במגו כההיא דשטראי נינהו וכן הא דאמר חזקה אין אדם פורע בתוך זמן אמאי לא מהימן במגו דמחלת אלא ע"כ טענ' דמחילה טענה גרועה היא דלא שכיחא ולא מהימני' לשום אדם אלא במגו דמ"ל פרעתיך או להד"מ ע"ש א"כ נר' דה"נ טענה זו דלא טעני' לה ליורשים משום דלא שכיח' כיון שטענה גרועה היא אפילו הוא שטוען כן בבריא לא מהימני' ליה אלא במגו והכנה"ג בסי' זה הגב"י אות י"ו כתב על דברי הגד"ת ואני אומר דאפילו למ"ד דנאנסו לא טעני' ליתמי בהא מודה דהא שכיחא וטעני' ליתמי דלהציל מידו הודה שקבלם דרך הלואה וכו' ע"ש אם כן הוא שטען בבריא כן נאמן אפי' בלא מגו והש"ך כ' נ"ל דדוקא הכא כיון שהעדים לא ראו ההלואה ממש בעיניהם רק שמעו שנתנם לו דרך הלואה הילכך כיון שאינו חייב אלא מכח פיו יכול לומר לא חששתי להודות וכו' אבל אם העדים ראו ההלואה ממש בעיניהם אינו יכול לטעון שום טענה וכו' וכ"ה בני חיי וק' דיהא נאמן במגו דפרעתי כמ"ש מרן בסימן ע"ה סי"ז דאפילו ב' מעידים שהלוהו ואין יודעים שפרעו נאמן בהיסת לומר יש לי בידך כנגדו וכו' ודוחק לומר דמיירי כשהוא בתוך זמן או שידעו העדים שלא פרעו דהא הכא מיירי בדין מוחזק כפרן וכו' עיין שם באורך הרי מבואר דסביר"ל דאם לא ראו ההלואה. רק שמעו אפילו בתוך זמן דליכא מגו דפרעתי נאמן לו' לא חששתי להודות כיון שלא ראו עדים אבל אם ראו עדים ההלואה נאמן בדאיכא מגו דפרעתי

י"ד דין ה' וחזר ואמר פרעתי' הוחזק כפרן וכו' בס' א"ז למציעא סוף ד' י"ו גבי שט"ח שנפל כ' הרשב"א וז"ל מסתבר' לי דאפי' הוחזק כפרן לאותה מלוה הו"ל למיחש כיון דנפל ואיתרע כדחיישי' לשטר בתו"ז דאע"ג דאינו נאמן לומר פרעתי וגובה אפי' מיתמי אפי' בלא שבוע' אפ"ה כיון דנפל ואיתרע חיישי' ע"ש אבל מדברי רש"י שם משמע דאם הוחזק כפרן באותה מלוה אינו נאמן לומר פרעתי ע"ש

ט"ו ראובן לוה מנה לשמעון בלא עדים ואח"ך תבעו וא"ל אין לך בידי אלא נ' וראובן הביא עדים שראו ששמעון קנה סחורה וא"ל מנין לך מעות וא"ל של פ' שנתן לי מעות לקנות סחורה אפי' אם טען שמעולם לא לוה ממנו רק נ' נאמן ונשבע שבועה דאוריי' ככל מודה מקצת ומה שהודה בפני עדים אינה הודאה דאדם עשוי שלא להשביע את עצמו ואמר כן כשהוא קונה סחורה שלא להחזיקו אותו עשיר הרדב"ז בתשו' ח"ג סי' תר"א ע"ש ועי' בהב"י סי' ע"ה מחו' ה' שתמה על תשו' הרא"ש שחייב לר' עוזיה הרי יכול לומר שלא להשביע את עצמי הודיתי ותי' דבתבעו והודה מיירי

ט"ז כתב ראב"ן בתשו' בסוף הספר ראובן תבע ס' שלי בידך השיבהו לא כי לא מכרתיו לך ולא משכנתיו לך ענה שמעון אין בידי שום ס' שלך ענה ראובן יש לי עדים שראוהו בידך וכו' והביא ע"א שהעיד ראובן זה שלחני לשמעון שיחזיר לו ס' שראה בידו והשיב לי שמעון יתן לי ראובן נ' כסף שהלויתי לאשתו על ספר זה בהיותו במ"ה ואני אחזיר לו הספר אמר ראובן לב"ד עדיין אביא עדים שראו הספר בביתו והיה רוצה ראובן לילך להביאם וכשראה שמעון כן הודה ודאי יש לי בידי אותו ספר אבל לאשתו הלויתי עליו וכו' אם שמעון זה הוחזק כפרן שכפר בתחלה אין בידי שום ס' שלך אלא שמפני עדות העדים הודה שממושכן הוא בידו וכו' דעתי נוטה שאין זה כפירה דהא קאמר שאין בידי ס' שלן דכל זמן שלא פדאו אינו שלו ולבסוף פי' דבריו כשאמר ממושכן הוא בידי והעד אשר שלח ראובן אליו מסייעו שגם אליו אמר כדבריו האחרונים וכו' וגם חוזר וטוען אינו כיון דלא חזר מטענתו הא' כדאמרי' דהרי אמר' בח"ה זה אומר של אבותי וכו' ה"נ כשפי' לבסוף ואמר ממושכן הוא בידי אינו סותר טענתו הא' אלא מפ' הוא בסוף ואמר אין בידי ספר שלו משום דממושכן הוא בידי ולא פדאו וכו' עכ"ל ועמ"ש בסי' צ'

י"ז אבל לא לממון אחר וכו' כ' הרשב"א בתשו' סי' תתק"ה במי שהוציא שטרות על ראובן וביררה אלמנתו שגנב מקצתם אחר מיתת בעלה מן הבית שהוחז' כפרן לכולם שכשם שהוציא מקצתם כך הוציא כולם וכו' והא דאמרי' בפ' אלו נערות האי שטרא ריעא לא מגבי' ביה ואוקי' כגון דאמרי' לדידן א"ל זייפו ליה שטרא דמשמע