ערך השולחן חושן משפט חלק ב צו

במי שעומד בדיבורו ועיין בהלח"ם פ"ו מה' טוען שדחה כן ראיית המ"מ שם דמיירי בעומד בדיבורו אבל אם חזר וטען אחר העדים שפרע פטור מיהו כבר הלח"מ כתב ואולי דסביר"ל להמ"מ דמיירי אפילו כשחזר וטוען דסתמא דמלתא הכי הוא דכשיראה שב"ד חייבו יטעון כן עיי"ש וכה"ג כתב המ"מ בספ"ז מה' טוען כההיא י"ן עיין שם וגם לתי' המפרשים בההיא י"ן דמיירי בעומד בדבורו אפ' דדוקא התם כשחזר ואמר פרעתי כדברי העדים נאמן שהרי כתב בעה"ת בשער ח' סימן ג' וז"ל שהק' הא' שהרי אמרי' שהם עדים מכחישים והוא בעצמו הכחישם למה יבטל כח השטר על פיהם וי"ל אלו אמר פרעתי מחצה ולא יותר היו מוכחשים אבל עתה כשאמר פרעתי מחצה אינה הכחשה אלא באדם שאומר ע"כ אני זכור והעדים מעידים זכורים יותר ממך כי פעם אחרת פרע' לו מחצה אחר עכ"ל וכ"כ הרשב"א בשם הראב"ד בספר א"ז לבתר' דף קכ"ח ע"ש וא"כ א"א נזכרתי שפרעתי הכל נאמן אבל אם אמר בפי' לא פרעתי יותר אינו יכול לחזור באומר לא לויתי דבאומר לא פרעתי דמי אינו נאמן לו' נזכרתי וכן כתב בעה"ט בדיני חוב דף ס"ו ע"ב וז"ל והיכא דאמר להד"מ ואתו סהדי דאוזפי' חייב וכו' ואף על גב דסהדי אמרי אוזפיה ופרעיה וכו' לא מצי למימ' אשתלאי כההיא אודיתא ואף על גב דאיכא סהדי דמסייעי ליה וכו' ע"ש הרי בהדיא אינו נאמן לומר נזכרתי שפרעתי אף על גב דהעדים מסייעי ליה כתב עלה בשם ה' מהר"י ן' מיגש דמאן דאודי לחבריה וכו' אף ע"ג דאייתי סהדי דלית ליה גביה מידי ל"מ לטעון דאשתלאי בההיא אודית' דכיון דאודי אודי וכו' ע"ש וכן כתב הרשב"א והר"ן שכן ראוי להורות שלא כדברי הרמב"ם וכן סיים הרשב"ץ שם וכן כתב הרב חקות הדיינים סי' מ"ט ע"ש הרי דמהר"י ן' מיגש ובעה"ט והרשב"א והר"ן וה' חקות הדיינים ס"ל דאינו נאמן לומר נזכרתי שפרעתי וגם הרמב"ם דסבי"ל דמי שהודה בב"ד נאמן לומר נזכרתי אם הביא עדים וקיימא לן הכי הרי כבר כתב הנ"י בריש מציעא דה"ד משום דחזר בו קודם שהכחישו העדים אבל הכא שלא חזר בו אלא אחר הכחשת העדים אינו נאמן וז"ש ואינו כאומ' לא לויתי מעולם וכן כ' הרדב"ז בל' הרמב"ם סי' קע"א ע"ש וה' גד"ת בריש שער י"א כ' דמשמע מדבריו דהא דאינו נאמן ה"ד כשאמרו העדים שפרע שחזר מפני העדי' ששמע שאומרים כן אבל אם לא אמרו העדים שפרע אלא שהוא חזר ואמר פרעתי והביא עדים על זה מהימן עיין שם וליתא דמדברי הנ"י שם משמע דאפי' לא אמרו העדי' שפרע ולא הכחישו רק בהלואה וחזר וטען נזכרתי שפרעתי והביא עדים אינו נאמן כיון שלא חזר אלא אחר שהוכחש בטענתו הא' ודוקא במודה בב"ד וחזר בלא הכחשת העדים הוא דנאמן וכן כ' הנ"י בסוף בתרא דאם טען על השט' מזוייף הוא ואחר כך נתקיים השטר שוב אינו נאמן להביא עדים שפרע שכל האומר מזויף הוא ולא לויתי כאומר לא פרעתי דמי עכ"ל הרי דאפילו לא סייעוהו העדי' אלא אחר שחזר אינו נאמן וכן הסיק הרב גד"ת וכן הסמ"ע בס"ק י"ב וי"ז ע"ש

ו' הרי זה חייב לשלם וכו' א' שהיה חייב לקרובו מנה ופרעו ותבעו לדין בפני גוים דבדינם אם יטעון פרעתי נשבע שכנגדו ונוטל כ' הרשב"ש בתשו' סי' ק"י דאם ישביעו אותו שלא לוה ממנו אע"פ שחזר ופרעו אינו יכול לישבע לשקר שלא לוה אבל אם ישביעו שאינו חייב לו כלום יכול לישבע באמת אם פרעו שאינו חייב לו כלום ע"ש ונראה דה"נ יכול לישבע שאין בידו כלום כדקי"ל כרוב הפוסקים דאין לך בידי לא הוי כמו להד"מ אבל לישבע שלא לוה הוי שבועת שקר והרא"ש כלל ח' סימן י"ג במי שמשכן ליהודי משכון בתנאי שאם לא יפדנו לזמן פ' יהיה שלו כ' וז"ל דע כי בדיני הגוים צריך לישבע להכחיש העד שלא משכן לו כלום וזו השבוע' איני מורה בה היתר אבל אם יוכל ליפטר במה שישבע אין לו בידו משלו כלום זו שבוע' מותרת כי בדיני הגוים אסמכתא קניא ע"ש ונר' דבדיני ישראל יש אסמכת' במשכון אבל בדיני הגוים אסמכתא קניא כמ"ש הראב"ד בהשגות פ"ד מה' חמץ גבי ישראל שהרהין חמצו אצל הגוי וכו' דאם הגיע זמנו קודם הפסח אפי' לא אמר מעכשיו קנאו שאין דין אסמכת' לגוי וכ' המ"מ דס"ל דיש דין אסמכתא במשכון כמ"ש בפי"א מה' מכירה אלא בגוי קונה דאין בו דין אסמכתא והרמב"ם ס"ל להפך ע"ש וא"כ הרא"ש נראה דס"ל כהראב"ד שיש אסמכתא במשכון אבל בגוי אין בו דין אסמכתא ולכך יכול לישבע שאין לו בידו משלו כלום כיון שקנה המשכון ישראל מגוי ואין בו אסמכתא אבל לישבע שלא משכן לו אסור וכבר כתבתי בי"ד סי' רל"ב דהריטב"א ורבו ס"ל דשבו' לשקר אסורה באונס וכן דעת הגאונים ורבי' ישעיה הא' וכ"כ הרדב"ז בל' הרמב"ם דס"ג ודחה מרן הב"י שם וא"כ אפ' שכן סובר הרא"ש ולכך לא היתר לישבע לגוי שלא משכן לו דשבועה לשקר היא ואסו' אפי' באונס וזה כדברי הרשב"ש דאם לוה מנה מחבירו אסור לישבע שלא לוה ממנו דאסור לישבע לשקר אפי' באונס מיהו נראה דאם יחשב בלבו היום מותר לישבע באונס ושוב ראיתי למהר"י באסן בתשו' סימן מ"ו שכת' וז"ל דאפילו שבועה דלעבר דמוציא שקר מפיו מות' לישב' לאנסיה וכו' מיהו דה"ד האנס דאינו מכיר בשקרו ומ"מ נראה דבאונס יכול לישבע שלא לוה ומחשב בלבו שלי עמד בהלואתו אלא שפרע שהרי כתבו התוספ' בשבועות דף מ"א בד"ה כל וכו' וא"ת ואמאי לא מתרצי' דיבוריה הכא לא לויתי כלל ולא עמדתי בהלואתי אלא פרעתי כמו בפ' א"ל גבי לא נטמאתי וכו' ואומר ריב"א דהכא לא קאמר לא לויתי אלא להד"מ דלא שייך לתרץ לישניה אבל בפ' הכותב ק' וכו' וי"ל דהאב יכול לטעון ולתרץ דיבוריה אבל ליתומים לא טעני' מלתא דלא שכיחא ועוד י"ל דהכא כשטועני' עליו בבית דין יש להשיב בענין שיפטר ואין לו לתרץ דבריו עכ"ל נראה דסביר"ל דהאומר להד"מ אינו יכול לתרץ דבריו אבל האומר לא לויתי יכול הוא לתרץ דבריו לא עמדתי בהלואתי אלא פרעתי אבל אם הוא לא טען אין טועני' לו ואפילו ליתומים אין טועני' להם דהוי מלתא דלא שכיחא והתוספו' בכריתות כתבו בשם ריב"א דאינו במקום עדים להפסיד את חבירו אפי' במתרץ דבריו ע"ש ובספר א"ז לכתובות בפר' הכ' וז"ל פי' ריב"א שאם אמר מתחלה לא לויתי ואחר כך חזר ואמר לא לויתי וכו' שכבר פרעתי אינו נאמן ונפרעין ממנו שלא בשבועה ואי ק"ל הא אמרינן במסכת כריתות א"ל שנים אכלת חלב והוא אומר לא אכלתי שיכול אחר כך לתרץ דיבוריה ולחזו' ולומר לא אכלתי שוגג וכו' י"ל דהתם איכא הוכחה שהרי כשאמרו לו אכלת ר"ל אכלת בשוגג ואתה חייב להביא קרבן ואם כן מוכחא מלתא כי כשהשיב לא אכלתי ר"ל לא אכלתי שוגג אלא מזיד וכו' תר"י עי"ש הרי בהדיא דאפילו הוא מפרש דבריו לא לויתי שכבר פרעתי אינו נאמן ומה שנראה מדברי התוס' ותר"י דהתם נמי דוק' אם פי' הוא דבריו נאמן אין נראה כן מדאמרינן שם דנ"מ לטומאה וכו' דא"כ הו"ל נ"מ לאומר לא אכלתי בשגגה וכו' ע"ש וגם לדעת הרי"ף והרמב"ן והרא"ה והנ"י בפ'