ערך השולחן חושן משפט חלק ב עז

בתשו' הרשב"א סי' ט"ל שכ' דהא דאין השותף יכול לגבות אלא חלקו בלבד כשאין שותפו בעיר ה"ד כשיש טענות הודאות וכפירות ועסק שבו' אבל כל שאין ללוה שום טענה יכול השותף להוציא הכל מן הלוה וכן מוכח מל' הרמב"ם וכו' ע"ש משמע דס"ל שהשותף דן על חלקו ומכריח ללוה ליתן לו ואם אין ללוה טענה מוציא הכל ממנו וכ"כ הריטב"א בחי' בפ' שבועת העדות שכן דעת הרמב"ם שיכול לתבוע חלקו וכן מסתברא וכן פוסק מורי הרא"ה והאריך לפרש הירושלמי לסברא זו עש"ב

כ"ז צריך ליתן לזה התובע הכל וכו' ג' שהיו שותפי' וחלקו השותפו' ונשאר א' מהם חייב להם סך וכתב כת"י מודה אני ע"ע שחייב לפ' ופ' וכו' וכ"ז שכת"י קיים נאמנים הם ובאי כחם עלי ועל ב"ב וכו' ואח"ז הלך א' מהם למ"ה וא' מת והוציאו יורשיו הכת"י בב"ד וטען שכבר פרע כל החוב לשותף שבמ"ה והביא עדים שהודה הודאה גמורה שנפרע הכל לכאו' נראה דהיורשים גובים ממנו אפי' פרע לו בעוד שחבירו קיים והרשב"א בתשו' הביאה מרן הב"י כ' ב' שהלוו לא' ובא א' ותבע מסתברא שיכול לתבוע החוב כולו דכל שהלוו בשטר א' דשותפי' נינהו וכ' מהרשד"ם סימן קס"ב ולכאו' סבור הייתי לומר דכיון שיכול לתבוע החוב כולו אין השותף הב' יכול לתבוע מן הלוה כלום דאם יכול לחזור ולתבוע ממנו לקתה מדת הדין על הלוה שיעמוד עתה בדין עם הא' על הכל ואח"ך חוזר השותף הב' עליו אלא שמצאתי שכן דעת הרא"ש כמ"ש הרשב"א אבל דעת הרמב"ם שאין יכול הא' לכוף אותו אלא על חלקו ולא על חלק חבירו עיין שם ול"ד דהרשב"א סובר דיכול הא' לתבוע הכל וחייב הלוה לפרוע לו הכל אפי' אין חבירו בעיר כמ"ש הר"ן בשמו בס"פ שבועת הדייני' ע"ש וכ"כ בהדיא בתשו' ח"ב סי' פ"ח ובתשו' ח"ד כו' כ"ז ע"ש אבל הרא"ש סובר דוקא אם ב' בעיר יכול הא' לתבוע אבל כשאינו בעיר אין הא' יכול לתבוע אפילו חלקו והרמב"ם ס"ל דאם אינו בעיר יכול לתבוע חלקו ולא חלק חבירו ועכ"פ כל שהיה יכול לפרוע הכל יפרע לו ואין הב' יכול לתבוע מהלוה כלום וא"כ כשהם בעיר דלכ"ע יכול הא' לתבוע הכל ואין הב' יכול לתבוע מיד לוה כלום כמ"ש הש"ך סס"ק כ"ה ע"ש וכ"מ בתשו' הרשב"א ח"ב סי' רפ"ז והוסיף שם דאפילו את"ל דמצי דחי ליה מ"מ א"ב למפרע כוליה לחד מנייהו ופרע ומיפטר דהתם לאו משום חבריה לאוקומי בדינא אלא דאי אית ליה טענת' מקבלי' מניה ולא אמרי' שליח שוויה וכו' ע"ש והטור סס"י ע"א כתב תשו' הרא"ש שטר שכתוב בו נתחייב פ' לפ' ופ' והאמין למוציא השטר לאו כ"כ לומר שפרע כ"ז שזו מוציא השטר וכ' הב"ח שם דמ"ש הרשב"א בתשו' דכל מי שהשטר בידו גובה אפילו אין בו נאמנות מיירי שאין הב' אומר שנפרע וכולי וכ"כ הפרישה בשם רש"ל ע"ש הרי דאם חבירו מודה שנפרע אין הב' יכול לתבוע מהלוה כלום אם לא שהאמין למוציא השטר

כ"ח אבל אם חבירו בעיר ושמע ולא בא וכו' כ' הסמ"ע משמע הא אם ידעי' דלא שמע אף שהוא בעיר אין ליתן לזה הבא עד שיודיעו ונר' קצת דוקא אם ידעי' שלא שמע אבל מסתמא אמרי' ששמע ואינו נאמן לומ' שלא שמע אבל מדברי מהרשד"ם סי' קס"ב משמע דנאמן לומר דלא ידע וכן הדין בשותפים שדן א' מהם ויצא חייב דבעי' שיהא חבירו בעיר ושמע ע"ש וע' בהכנ"הג אות כ"ה

כ"ט דין יו"ד אינה נאמנת אלא במגו דפרעתי' כ' הפרישה ר"ל ואין כל אשה יכולה לומר פרעתי דהא מה שקנתה אשה קנה בעלה אא"כ שאחרים נתנו לה מתנה ע"מ שאין לבעלה רשות בה וכו' ע"ש נר' דס"ל דאם נתנו לאשה מתנה סתם בלא תנאי קנה הבעל גוף ופירות וא"כ אינה יכולה לפרוע מהם אבל אם נתנו ע"מ שאין לבעלה רשות בה הגוף שלה והפירות לבעל וכיון שהגוף שלה יכולה לפרוע מהם למכור בטובת הנאה לאחרים או לבעלה ולפרוע לו כמבואר בסי' תכ"ד ע"ש בהסמ"ע ס"ק י"ח דמוכרת נ"מ ולפרוע לו חבלתו וכן נמי במתנה שנתנו לה אחרים ע"מ שאין לבעלה רשות בה דינה כנ"מ דבעל אוכל פירות והקרן שלה וכ"כ בסי' פ"ה וז"ל אחר שנתן לה במתנה אפי' א"ל ע"מ שאי' לבעל רשות בה שלא יהא לבעל כלום אני נותן לך אפ"ה אוכל הפירות וכו' וכ' בהגהת פרישה שם וז"ל ר"ל כשנתן לה המתנה אחר סתם מיד זכתה בה האשה קנה בעלה דידו כידה וכשמוסיף לה ע"מ שאין לבעלה רשות בה מוציא הגוף מרשות הבעל אבל הפירות הם שלו ע"כ הרי דס"ל דבמתנ' סתם קנה הגוף והפירות אבל כשמוסיף ע"מ שאין לבעל רשות בה אין לו אלא פירות וכיון שהגוף שלה יכולה לפרוע לבעלה אבל הא ליתא שהרי כ' הרמב"ם בפ"ג מה' זכייה וז"ל הנותן מתנה לעבד או לאשה קנה הבעל והאדון אלא אלא שהאדון קונה לגוף והבעל קונה אותם לפירות נתן מתנה לאשה ע"מ שאין לבעלה רשות בה ולעבד ע"מ שאין לרבו רשות בו קנה האדון והבעל וכו' ע"ש הרי אפי' נתן סתם מתנה לאשתו לא קנה הבעל רק הפירות והוסיף דאפי' נתן לה ע"מ שאין לבעלה רשות בה קנה הבעל הפירות וכ"כ הסמ"ג עשין פ"ב וכ"כ התוס' והרא"ש בפ"ק דקידושין והוכיחו כן מהירושלמי בפ' מציאת האשה דאמרו שם טעמא דמציאת האשה לבעלה שמא תגנוב לבעל' ותאמר מציאה מצאתי ופריך הגע עצמך מתנה ניחוש שמא תגנוב ותאמר נתנו לי במתנה ומשני מתנה יש לה קול ואי במתנה הוי גוף נמי לבעל מה מרווחת לומר נתנו לי מתנה אלא ש"מ במתנה שנתנו לה אחרים אין לבעל אלא פירות ע"ש הרי בהדיא דאפי' נתנו לה סתמא הגוף שלה דהא דאין קנין לאשה בלא בעלה ה"ך שהבעל אוכל פירות וא"כ אין חי' בין מתנה סתם בין אומר ע"מ שאין לבעל רשות בה וכו' אלא דלעולם הגוף שלה והפירות של הבעל כנ"מ ובסי' תכ"ד מבואר דמחבל' בבעלה כופין אותה למכור בנ"מ ובנצ"ב בטובת הנאה ולפרוע לבעלה אם רצה וע"ש בהסמ"ע ס"ק ח"י והרשב"א בתשו' ח"ב סי' ע"ז שכ' וז"ל אבל אם היו לה נכסים בפ"ע כגון שנתנו לה אחרי' במת' ע"מ שאין לבעל רשו' בה חייב' לשלם וכו' ע"ש נר' משום דהוא ס"ל במת' ע"מ שאין לבעל רשו' בה אין לבעל אפי' פירות: סימן ע"ח

א' דין א' הקובע זמן לחבירו וכו' מבוא' בתשוב' הרא"ש כלל ס"ח דה"ה אם עבר הזמן הזמן ובקש להרויח לו זמן אחר והרויח לו ע"ש

ב' הקובע זמן לחבירו וכו' מי שחייב לחבירו לזמן וחטף המלוה מהלוה קודם זמנו אם אפ' שיחזיר המלוה ללוה ודאי שבי"ד כופין להחזיר אבל אם א"א להחזיר נראה דחייב המלוה מן הדין לפרוע ללוה מה ששוה אותה המתנה דהיינו שמשערים כמה אדם רוצה שיוותרו לו מחובו שחייב לזמן פלוני כדי לפרוע מיד ה' ב"ד חי"ד ס"ס פ"ו ע"ש ועיין בהכנה"ג ח"ב ריש סי' ע"ג שהוכי' כן דאם באו לידו קודם הזמן אינו רשאי לעכבם ע"ש

ג דחזקה אין אדם פורע בתוך זמן וכו' א לחקור