ערך השולחן חושן משפט חלק ב סה

מנה הלויתיך וא"י אם פרעתני דחייב לצאת י"ש ומיהו דגם מהר"ם מאטאלון לא כתב דאינו חיי' לצאת י"ש אלא בנ"ד כמ"ש ואם כן בנ"ד שנתנו ביד המורשה המשכונות למוכר' ולשלוח המעות לראו' ל"ש הו"ל לדקדק ואפי' לצאת י"ש אינו חייב וכו' אבל בעלמא באומ' הלויתני ואיני יודע אם פרעתיך אף שהמלוה גם כן מסופק ל"ש לומ' דקדק ושכח כמו ששכח התובע דפרע דייק דמיפרע לא דייק כדאמרינן בפרק הכותב עיי"ש אבל בד"א נראה דפטור כמו שהוכיח מהר"ם מאטאלון בתשו' שם מדברי הרא"ש שכתב דבאומר א"י אם פרעתי' מודי' דחיי' משמע משו' דבריא ושמא בריא עדיף דמודה ר"י ור"ה קאמר הא אם שניהם מסופקים פטור ול"ד כשאינו תובעו כלל או אם המלוה מסופק בהלואה והלוה מודה בהלואה ומסופ' בפירעון וכמ"ש הרמב"ם והרע"ב אלא אפי' אם המלוה טוען ודאי בהלואה ומסופק בפירעון פטור מד"א

והרב זרע יעקב סימן ל"ג הביא ראיה דחייב ממ"ש מרן הב"י בסימן רצ"א בשם תלמידי הרשב"א שומר וכו' וכן היכא דאינו רוצה לישבע הב' שמתה כדרכה או שהלך הב' למ"ה הא' חייב ול"מ למימר שמא באונס מתה ופטור או בפשיעה וחייב הב' שעליו לברר וכן דעת מורי הר"ש אבל דעת רבינו שהא' פטור דאפי' הלה תובעו בבריא שנגנבה מהב' שזה טוען שא"י והו"ל כמנה בידך והלה אומר איני יודע ע"ש הרי דלדעת הרמב"ן והרשב"א אפילו ב' ספק דהוי כאומר הלויתיך וא"י אם פרעתני והלה מודה דהלויתני וא"י אם פרעתיך דחייב וכו' ע"ש וליתא שהרי כתב הנ"י בפ' השואל גבי הא דתנן המשאיל אומר שאולה מתה וכו' וז"ל וא"ת והיכי מק' לומר מתני' הוי כאיני יודע אם הלויתני וכו' דהא מתני' דמיא לאו' א"י אם החזרתי לך דחייב וכו' אבל להרמב"ן דפסק התם כר"פ דפטור באנסה דנכסי אביהם לא נתחייבו שלא נתחייבו הנכסים עד שעת אונסיה וכו' מצי למימר דמק' תלמודא אפי' אם חצי יום א' לשאלה כיון דאין חיוב אונסים משעת משיכה אלא משעת שנאנסו והוא אינו יודע מתי נאנסו הרי הוא כאומר א"י אם נתחייבתי לך ופטו' וכו' והרשב"א כתב שפסק הרמב"ן עיקר וכו' עכ"ל וכן כתב בס' א"ז משם הרשב"א ע"ש הרי דהרמב"ן והרשב"א ס"ל דחיוב אונסים לאו משעת משיכה אלא משעת שנאנסה וכל שא"י הו"ל כאומר א"י אם נתחייבתי לך דפטור והריטב"א שם והובא בא"ז כתב דאפילו למ"ד דחיוב שואל משעת משיכה לאו דמחייב לאלתר אלא לומר שאם נאנסה חייל עליה שיעבוד נכסים למפרע משעת משיכה וכו' מכל מקום כל שאומר א"י הוה ליה כאומר א"י אם נתחייבתי לך וכו' ע"ש וע"ש בתוספות

נ"ט דין כ"א האומר לחבירו א"ל אבא וכו' נר' דאפי' היו עדים בדבר שכן צוה א"ץ לישבע דלא הוי טענת בריא אלא כשתובעו בפניו דמעיז ובסי' רנ"ה קיימ"ל ש"מ שאמר יש לי מנה ביד פלוני כותבים העדים כך צוה פלוני וכו' וכתב הסמ"ע אף שגם אחר הכתיב' צריכי' היורשי' להביא ראיה כשיבואו לגבות מאותו פלוני, מכל מקום יש תועלת דלא יעיז ויכפור הלה כ"נ כשיראה צואת העדים ביד היורשי' ע"ש ומדלא כ' דנ"מ לענין דאם יכפור הלה דצריך לישב' משמע דאפי' יש עדי' שצוה כן הוי טענת שמא אבל ראיתי בספר א"ז לבתרא שכתב וז"ל כ' בשם הריב"ש בעל התוס' דנ"מ מהא להא דכותבים שהמחוייב נשבע היסת ואע"ג דאמרי יתמי שמא וכן אמרו שהודה הראב"ד ומלתא דמסתברא היא עכ"ל ונראה דסב"ל דאם טען היורש א"ל אבא הוי טענת שמא וא"ץ לישבע אבל כן צוה בפני עדים הוי טענת בריא ולכך כותבים שאם יכפור הלה צריך לישבע ועיין בספר גנת ורדים כלל ג' סימן ז' שכתב דאפילו יש עדי' שהיה טוען כן בבריא ושלא היה חושש להשביע את עצמו וכו' ע"ש ובפרק המוכר את הבית גבי שטר כיס דאמרי' דדייני גולה ס"ל א"א דפרעיה מימר הוה אמר וכו' כ' הראב"ד הביאו הרז"ה והרשב"א בס' א"ז שם וז"ל דהכא ביתומי' עסקינן וטוענים אבינו צוה שהחזי' וכו' ודחי לא דכ"ע ל"מ א"ל שטרך בידי מ"ב אלא טען האב בעצמו אבל הם אינם נאמנים דא"א דפרעיה מימר הוה אמר כלו' בשעת פטירתו בפני עדים ודייני א"י סברי דנאמנים דהא דלא אמר בפני עדים אימור דמלאך המות אנסי' וכו' עיי"ש הרי דס"ל דאם צוה בפני עדים נאמנים והוי טענת ברי' ומיהו אפשר דה"ד שלא להוציא מיד היורשים אבל להשביע אחר לא ובפ' הכותב גבי ההוא גברא דאפקיד א' מרגלתא וכו' כתב וז"ל ודיקא היכא שהיתומים טוענים שמא אבל אם טוענים ודאי אבינו א"ל שהוא שלו משתבעי דקושטא קאמרי ולא מפקיד מינייהו וכן היה אומר הר"מ בר יוסף מרנבונא והביא ראיה מדקאמר ולא פקיד הא אי פקיד אע"ג דלא אמיד לא מפקינן מינייהו וכ"כ תר"י בס' א"ז שם משמע דסביר"ל דאפילו לא צוה בפני עדים נאמנים היורשים לומר שצוה להם אבל להוציא מאחר או להשביע אפשר דאפילו צוה כן בפני עדים טענת שמא מקרי וכי האי גוונא כ' הטור ומרן בסי' ע"א סכ"ב בהאמין המלוה ללוה שהוא נאמן על השטר לומר פרעתי אפילו בתוך זמן ומת הלוה דיש מי שאומר שחייבים היורשים לפרוע אא"כ הביאו עדים שאביהם אמר לפניהם שהוא פרוע וכ' הסמ"ע ס"ק מ"ה וא"ת גם אם הביאו עדים למה יהנה יאמר המלוה לכך נתתי לו נאמנות מפני שידעתי שלא יעיז לפני משא"כ בפניכם דהעיז וכו' י"ל באמירת אב לבנו לא אמרי' הכי דאין דרכו לשקר לפניהם ועוד דלעיל דוקא להוציא אמרי' הכי אבל כאן דמיירי ליפטר לא אמרינן כן עכ"ל הרי דדוקא להוציא אמרינן דאין הנאמנות אלא בפניו שלא יעיז אבל ליפטר אם צוה האב לבניו הוי כטוען בריא ותי' זה נר' עיקר דלהוציא אפי' צוה לבנו בפני עדי' אפ' דמשקר והוי כטענת שמא כמ"ש וכן ל' הרמב"ם בפ"א מה' טוען א"ל אבא וכו' או צוה לי בפני עדים וכו' וכן כ' בתשו' בספר פאר הדור סימן קע"ה ע"ש מיהו אם טענו בפניו בשעת מתה אפילו שלא בבי"ד כיון שהעיז בפניו הוי טענת בריא וצריך לישבע וכה"ג כת' מהרח"ש בתשו' ח"ג סימן ס"ג דאפילו למ"ד דאין טוענים ליורשי' מזוייף דלא שכיח מכל מקום אם טענו הבעל בחייו ודאי דלכ"ע טעני' ליורשים עיי"ש וכן אמרינן בירושלמי דאם א"ל עומד הייתי על אבא בשעת מתה וטענך מנה והודית לו והוא אומר לא הודיתי לו אלא בן' צריך לישב' וכתב הראב"ד בס' תמ"ד בסימן רל"ט דף ס"א ע"ב מדקאמר עומד הייתי וכו' ולא קאמר כך א"ל אבא שטענך מנה ולא הודית לו וכו' ש"מ דכה"ג תקנה היא ואינו נשבע וש"מ דלא ס"ל כראב"י וכו' ע"ש אלמא דאם טען א"ל אבא פטור אבל אם ראה שטענו אביו הוי טענת בריא וצריך לישבע וכ"כ הרמב"ן במלחמו' בפ' הניזקי' דהגאוני' והחכמים אומרים שכל הטוען כך א"ל אבא טענת שמא וכו' אבל היל"ל כגון דאמר בריא לי שלא האכלתיו שכך הודית לו בפני מיתתו של אבא ע"ש

ס' י"א שפטור אף משבו' היסת וכו' זה דעת הרמב"ם בפ"א ובפ"ד מהלכו' טוען והראב"ד בהשגות כתב דטענת בריא היא לראב"י וה' פוסק כמותו עיי"ש