ערך השולחן חושן משפט חלק ב נג

אם הלויתני פטור והתוס' והנ"י שם הק' דהא מתני' דמיא לאומ' א"י אם החזרתי לך דקי"ל דחייב לכ"ע וכו' וכן הראב"ד והרמב"ן והרשב"א והרא"ש והריטב"א והובאו בש"מ ע"ש מה שתי' והא התם בלא טענותי' יש ס' דלא אמר סומכוס אלא כי איכא דררא דממונא כמ"ש התוס' שם וא"כ משמע דאי דמיא לאומר א"י אם החזרתי לך חייב ולא יחלוקו מיהו לפי מה שכ' התוס' בד"ה לימא וכולי כיון דלסומכוס אהני ברי' נגד שמא וחייב הכל ה"נ הול"ל לרבנן דאהני ברי' נגד שמא לכל הפחות שיחלוקו ע"ש במהרש"א א"כ אי מתני' דמיא לאומר א"י אם החזרתי אימא דמתני' כסומכוס דאהני בריא נגד שמא אבל רבנן (עכ"מ)

ל"א ראובן שהרשה לשמעון לגבות חוב מלוי שבעיר אחרת ובהגיע המורשה לעיר לוי בא לוי לעיר ראובן ותבעו שיפרע נו וטען לוי שבנו נתפשר עם המורשה וראובן טוען שלא בא לו כתב מהמורשה שנפרע טענתו בטלה הו"ל כאומ' הלויתני וא"י אם פרעתיך שחייב לשלם כ"כ הר' כנה"ג אות ל"א בשם מהרימ"ט סי' פ"ה ע"ש וקצר את הרחב דאם ראובן טוען שלא בא לו כתב מהמורשה אפילו אם טוען לוי שמא נתפשר עם בנו כיון שהמלוה ג"כ טוען שמא פטור וכ"ש דמסייע ללוה חזקת שליח עושה שליחותו אבל בתשו' מהרימ"ט מבואר שלא חייבו אלא לפי שלוי בא בטענה שנתפשר והבא בטענת בנו חשיב טענת שמא אבל ראובן בא בטענת מורשה שלו שכתב לו שלא נתפשר ולא יתפשר והבא בטענת המורשה מקרי בריא עיין ש' הטעם וכבר ראיתי להר' דבר משה ס"ב סימן י"ד שכ"כ ע"ש

ל"ב חייב לכלם וכולי נר' אפילו ס' הפירעון הוא קודם ההלואה כגון וכו' הש"ך וכ"כ מהר"י הלוי אחי הט"ז בתשו' סימן מ"ג באומר מנה לי בידך שהלויתיך והלה אומר יודע אני שהלויתני אבל אתה חייב לי חוב ישן כנגדו וא"י אם פרעתני כיון שהחוב שחייב זה עתה הוא ודאי והפירעון ס' הו"ל כאומר א"י אם פרעתיך וה"ד כשהתובע טוען ברי' אבל אם התובע טוען ג"כ שמא לא פרעו חוב ישן ישבע הלה היסת שא"י ופטור עש"ב ועי' בס' בני אהרן סי' ט'

ל"ג ואין התובע צריך לישבע אפי' היסת כן הסכים מהר"י ן' מיגש בתי' בפרק כל הנשבעי' ומשמע שם דאפי' טען הלוה וא"ל השבע לי דלא פרעתיך א"צ לישבע עש"ב וז"ל הרשב"א בתשו' ח"ב סימן ק"ס ותדע לך דהא אפי' גבי ן' ידענא ון' לא ידענא דמחויב שבוע' שאי"ל משלם בלא שבוע' התובע ואע"פ שהתובע מסופק בעיקר המלוה וכדמוכח בהדיא בפ' שבועת העדות גבי הכל מודים בעד דר"א הכא דהוא בריא בעיקר המלוה אלא שהוא מסופק בפירעון לכ"ש שנוטל בלא שבו' עכ"ל וכן מוכח בר"פ כל הנשבעי' ובפ' המקבל דאמרי' טעמא דשוכר נשבע ונוטל משו' דבע"ה טרוד בפועליו ופרכי' א"ה ליתיב ליה בלא שבו' וכולי וכ' התוס' משום דהו"ל כאומ' הלויתני וא"י אם פרעתיך ומשני כדי להפיס דעתו של בע"ה לפי שסובר בדעתו בודאי שפרע אבל בהלויתני וא"י אם פרעתיך א"צ שבו' כיון שהוא מודה שא"י ע"ש אלא דמ"ש הרשב"א שם ואי אמר אשתבע לי דלא פרעתיך הויא ש"ה ואין נשבעי' אותה אלא על טענת בריא וכולי דבריו תמוהים דשבועה דר"פ כעין דאוריי' דלא מצינו ש"ה ליטול אלא כשהפכה הנתבע לתובע כמ"ש הרמב"ם בפ"ה מה' טוען דין ו' וכ' מ"מ שהם דברי רבו מהר"י ן' מיגש והם בחי' לשבועו' ד' מ"א וז"ל שבו' דאוריי' היא וכולי ועוד דהא נשבע ונוטל הוא ונקוט האי כללא בידך דלא משכחת לה לעולם שבו' היסת בנשבע ונוטל אלא היכא דמחוייב בה הנתבע והפכה התובע אבל שבו' דהוי מעיקר' הדין על התובע דמשתבע ושקול לעולם לא הויא כעין דאורייתא עכ"ל ומ"מ הרי דעת מהר"י ן' מיגש והרשב"א אפילו אי אמר אשתבע לי דלא פרעתיך א"צ לישבע ושערי רב אלפס שכ' דצריך התובע לישבע אפ' דשבועת היסת אחר פירעון קאמר וכה"ג כ' האחרוני' בסי' ע"ח גבי מלוה בתו"ז לדעת הרא"ש דלגבות מן הלוה עצמו צריך שבוע' היסת דהיינו אחר הפירעו' ע"ש וכן מצאתי להרשב"א בתשו' ח"ב סו' ג' שכ' שיש מגדולי הא' שאמרו דכל מחוייב שבועה שאי"ל משלם צריך הנוטל לישבע היסת דומיא דחשוד על השבוע' דתנן שכנגדו נשבע ונוטל וההיא דשבוע' העדות דמשמע דנוט' בלא שבוע' כלל היינו מדאוריי' אבל מדרבנן חייב ע"ש ונר' דשבו' היסת דקאמר דצריך הנוטל לישבע היינו אחר הפירעו' ולא הוי דומיא דחשוד ממש דהתם נשבע שבועת המשנה כעין דאוריי' קודם הפירעו' אבל בכל מחוייב שבוע' שאי"ל דמשלם אינו חייב אלא שבועת היסת אחר הפירעון וכן מצאתי להרמ"ה בפ' ח"ה סימן נ"ז שכ' וז"ל אבל תדע דאפי' איכא חד סהדא דאכל נמי דאמרי' בשמעתין בהדיא מטעמא דכל המחוייב שבוע' ואי"ל וקיי"ל דכל המחוייב שבוע' וא"י שקיל תובע בלא שבועה לבד מחשוד על השבועה דיכול לישבע הוא ואנן הוא דלא שבקי' ליה וכולי וכיון דבחד סהדא שקיל בלא שבועה כ"ש בתרי סהדי אבל שבועת היסת ודאי מחייב ואע"ג דקיימי פירי בחזקתי' דתובע ואפי' אגלימא דאכתפיה נמי מצי משבע ליה היסת ובדין הוא דלא לחייב ליה שבו' אלא לבתר תשלומי' אלא כיון דחייבו ב"ד להדורי ארעא כמאן דאהדרי דמי דהא לא מחסרא גוביינא מיחייב שבו' עילויה ואע"ג דלא שלם ליה פירי וכיון דאישתבע ליה אגופא דארעא תו לא מחייב שבועה ליה אפירי דטענה דפירי בארעא תליא וחדא שבוע' וכולי עכ"ל הרי דס"ל דכל מחוייב שבו' שאיל"מ שקיל התובע בלא שבו' ואחר הפירעון הוא דחייב לישבע היסת ודווקא גבי ארעא ופירי נשבע היסת קודם משום דקרקע ברשותיה דמריה קאי וכמאן דאהדרא דמי וטענא דפירי בארעא תליא אבל בעלמא א"צ לישבע היסת אלא אחר הפירעון ודווקא בחשוד תיקנו נוטל בלא שבוע' וא"כ אפ' שכן דעת הרי"ף דאפי' באומ' א"י אם פרעתיך דברי' בעיקר המלוה ומסופק בפירעון צריך שבוע' אחר הפירעון והא דמוכח בפ' כל הנשבעין גבי שכיר דא"צ שבועה היינו שבועת המשנה בנקיט' חפץ והש"ך כ' שאפי' אחר הפירעון א"צ לישבע כיון שהלוה טוען שמא ע"ש וכן משמע מדכ' מרן אפי' ש"ה דמשמע אפי' אחר הפירעון דקודם הפירעון לא מצינו ש"ה ליטו'

ל"ד הגה ואם חזר אח"ך ואמ' נז' שפרעתי נאמן בשבו' מהר"של בפר' הגוזל בתרא סי' ט' כ' דדין זה דוקא אלא לדעת רב אלפס דאומר א"י אם פרעתי' צריך התובע לישבע וכו' אבל למאי דקי"ל דנוטל בלא שבו' אינו חוזר וטוען כלל וכולי והביאו הש"ך ע"ש אבל ה' חוקות הדייני' סי' נ"ג כ' וז"ל אבל אם אמר א"י אם החזרתי לך אם לא חייב לשלם בלא שבו' משום דבריא ושמא בריא עדיף וכו' וכ' הרמ"א בפי' שאם חזר ואמר דלאחר שחייבוהו ב"ד פרעתי אם אמרו מיד באותו מעמד אינו נאמן משום דהדבר מוכיח שלא אמר כן אלא מפני שחייבוהו ב"ד אבל אם לאחר זמן אמר עמו אני זכור שכבר פרעתיהו ה"ז נאמן מפני שחשב בדבר ונז' וכ"כ מוריה' בתשו' במי שהוציאו עליו כ"י