ערך השולחן חושן משפט חלק ב מט

משמע דס"ל דאפילו אינו ברשות א' מהם אמרינן אוקי ממונא בחזקת מריה קמא שהוא המוכר ונשבע שא"י ואין ללוקח אלא קטן וכ"כ הטור ומרן סימן רכ"ג ע"ש והיינו כדעת התוספ' ולא כהראב"ד ובר"פ הבית והעלייה דאמרי' והלה מה טוען אי דקאמר אין פשיטא ואי דלא אמר אין למה נוטל אלא דא"ל א"י לימא תהוי תיובתא דר"ן וכו' לא אמר' און ר"ל קאמר לא דמכחיש ומיהו ק"ק לימא דר"ן מוקי לה דהלה שותק דשתיקה כהודאה ולא כאומר א"י כההיא דקמא כמ"ש התוס' בקמא

י"ט נסתפק מהרש"ג בס' משפטים ישרים סימן ל' בראו' שהולך לבית שמע' הצבע בגד א' לצבוע והניח הבגד ביד בני ביתו ואחר שעה מצא הבגד נקבים נקבים מחמת שריפה וראובן טוען שהביא הבגד שלם בלא מום כלל ושמעון ובני ביתו טוענים שמא שהם א"י כלום אלא שראו' הניח הבגד בבית ולאחר שעה מצאו אותו נקבי' נקבי' ל"ד למאי דקי"ל בסי' שצ"ט וסימן ת' בשור שנגח הפרה ואין ידוע אם מחמת נגיחה הפילה וכו' דאפי' הניזק טוען ברי' והמזיק טוען שמא הממע"ה וכן שור שהיה רודף אחר שור אחר והוזק זה אומר שורך הזיק וזה אומר לא כי אלא בסלע לקה אפילו הניזק טוען בריא ומזיק טוען שמא הממע"ה וכב' כ' התו' בר"פ הפרה בד"ה דאפי' וכו' וז"ל וא"ת דהכא משמע דלית ליה לר"י בריא עדיף ולקמן בפ"ב ובהשואל אמר מנה לי בידך והלה אומר א"י רי"א חייב דבריא עדיף וכו' דהתם בריא שלו טוב שיודע שיכחישנו אם הוא משקר וגם אותו יש לו לידע אם חייב לו אם לאו הילכך מדטען שמא מוכחא מלתא דבריא דהאי אמת ובריא עדיף אבל הכא מה שטען ברי' לפי שיודע שזה לא היה בשעת נגיחה וזה טוען שמא טוב שלא היה לו לידע משו"ה אין בריא עדיף וכולי ואם כן ה"נ בנ"ד הבריא שלו טוב שיכולים בני ביתו העומדים שם להכחישו שראו הבגד שהוא טוב בשעה שהביאו א"ל דבריא עדיף ואע"ג דקי"ל במנה הלויתיך והלה אומר א"י דאפילו הבריא שלו טוב פטו' י"ל דש"ה דהלה שאומר א"י הוי כטוען בריא שאינו חייב לו כלום משום דאם הוא כדברי התובע שהלוהו ונתן המנה בידו איך הלה טוען א"י דאיך אפשר שלקח הממון בידו וטוען א"י דהי"ל לידע אבל בנ"ד דאפשר שנשרף הבגד בבית הצבע והם לא ידעו דלא הי"ל לידע וראובן טוען בריא טוב בריא עדיף עש"ב וליתא דמנה לי בידך והלה אומ' א"י הוי הבריא טוב והשמא גרוע מה"ט דהי"ל לידע אם לא הלוהו ואפ"ה לר"ן אמרי' הממע"ה וא"כ כ"ש שהברי' טוב והשמא גם כן טוב דלא הי"ל לידע והתוספות בפרק השואל דף צ"ז ע"ב בד"ה והלא כתב וז"ל וא"ת בי"ן גבי האומר זה אחי אינו נאמן ומסיק דאמרי אחים אין אנו יודעים וקאמר זאת אומרת מנה לי בידך והלה אומר א"י פטור והיכי דייק הא התם מודו כ"ע דפטור לפי שברי' שלו גרוע ושמא שלהם טוב וכולי וי"ל דהתם ירא שמא היום או מחר ישאלו וידעו ששקר וכו' ע"ש משמע דאפי' הבריא והשמא טוב דלא הי"ל לידע לר"י בריא עדיף ולר"ן דמי למנה לי בידך והלה אומר א"י דפטור ולא אמרינן דהתם שאני דהוי כטוען בריא שאינו חייב לו כלו' משום דאם נתן המנה בידו איך אפשר שזה לקח הממון בידו וטוען א"י דהי"ל לידע אלמא גבי אחים נמי דלא שייך האי טענה אמרי' הממע"ה וה"נ דכוותא אף ע"ג דלא הי"ל לידע אם נשרף בבית פטור

כ' כתב הרב בית דוד סי' ע"א על לוי ששלח סחורה לראובן וטבעה הספינה בים וכתב לוי לראובן בספינה אחרת שאותה הסחורה היא לחשבונו אם היא מממון לוי ובא עכשיו לתבוע את ראובן שיפרע לו אין לוי נאמן אפי' בשבועה דכיון שלוי בא להוציא ממון והלה א"י אם חייב לו הו"ל כאומר מנה לי בידך והלה אומר א"י אם הלויתני דלא קיי"ל כר"י ור"ה דאמרי חייב דברי ושמ' בריא עדיף אלא כר"ן ור"י דפטרי דהממע"ה וכו' והא עדיפא דהתם פריך לישבע היסת שא"י אבל בנ"ד א"צ שבועה והטעם דהתם אפשר שהנתבע יודע שהלוהו והיא מכחישו ואמר א"י ולכך צריך לישבע שא"י אבל בנ"ד ליכא חשש שראובן יודע ששלח לו דמנין הו"ל לידע מה שעשה חשש שראובן יודע ששלח לו דמנין הו"ל לידע מה שעשה לוי בינו לבין עצמו וגם לוי עצמו אינו טוען שראובן יודע וא"כ אין מקום לשבועה עש"ב וז"ל הב"ח וא"ל דהכא משמ' דבתובעו מנה בסתם אע"פ שאינו טוען בפי' אתה יודע בודאי שמנה לי בידך מכו"ך נמי נשבע היסת ולקמן בסי' צ"ג סעיף ב' הביא רבינו דברי הרמ"בם על ראובן שהטיל לכיס וכו' טען ראובן דשמעון יודע ודאי בפחת זו וכו' וי"ל דהכא מסתמא ודאי ידע שלוה ממנו וכו' אבל בשותפי' שהטי' לכיס דמסתמא לא ידע ששותפו הפסיד וכו' אין האחר חייב שבועה אא"כ תובעו שהוא ידע ודאי בפחת זו וכו' ע"ש הרי דדוקא הכא דמסתמא ידע שלוה ממנו הוא דצריך לישבע אבל אם מסתמא לא ידע א"צ לישבע אא"כ תוב' שהוא ידע כההיא דשותפים ונראה הטעם כמ"ש התוספות בפר' הפרה בד"ה דאפי' וכו' וז"ל דהתם בריא שלו טוב שיודע שיכחשינו אם הוא משקר וגם אותו יש לו לידע אם חייב לו אם לאו הילכך מדטען שמא מוכחא מלתא דבריא דהאי אמת ובריא עדיף אבל הכא מה שטוען ברי לפי שיודע שזה לא היה בשעת נגיחה וזה טוען שמא ולר"י נמי דס"ל דאפי' במנה לי בידך פטור מ"מ חייב שבועה מהי"ט דאיכא הוכחה דהבריא אמת אבל היכא דהברי גרוע והשמא טוב דאין לו לידע פטור אפילו משבו' ולכך בשותפים דאין לו לידע אין צריך לישבע אלא א"כ תבעו שהוא יודע וכן כתב מהרש"ל בפרק הגוזל קמא סי' י"ט גבי השורף שטרו של חבירו דאם אמר א"י אם כתוב איזה ממון ישבע שאינו יושב אפילו לא טען בעל השטר ברי' שאתה יודע אפילו הכי ישבע דהי"ל לידע מאחר שהיה בידו ושרפו ע"ש ומ"ש הטור סימן שצ"ט גבי שור שנגח את הפרה ואין ידוע אם מחמת נגיחה הפילה וכו' דאפי' שהניזק טוען בריא והמזיק שמא פטור אפי' משבו' משום דלא רמיא שבוע' אנתבע אלא כי היכי דלודי אבל הכא דקנס' ואי מודה מפטר אכפירה לא מחייב שבו' עיי"ש דמשמע דאי לאו קנסא דאם היה מודה חייב צריך לישבע טוב שאין לו לידע מש""ה אין בריא עדיף ע"ש א"כ לר"ן אכפירה אע"ג דהבריא גרוע והשמא טוב כי התם היינו אם הניזק אומר ברי' לי שאתה יודע דבכה"ג בשור מועד צריך לישבע כמ"ש הסמ"ע שם סק"ה אבל אם אין הניזק אומר בריא לי שאתה יודע מוכח מדברי הרמב"ם והטור סימן ת' דאין צריך שבו' אפילו בשור מועד דחייב בהודאתו עיי"ש ודלא כמהריט"ץ סימן קמ"ב דס"ל בכה"ג ישבע שאין יודע עיין שם ועיין בספר משפטים ישרים למהרש"ג סימן ל'

כ"א מנה לי בידך וכו' מי שפרע לחבירו מעות ואחר כך בא המלוה והחזיר לו המטבע מזויף והלוה אומר א"י אם הוא שלו הט"ז בסוף סימן זה נשאל בזה והביא ראיה דפטור מדתנן בפרק הזהב עד מתי מותר להחזיר וכו' ואם היה מכירה אפילו לאחר י"ב חדש מחזירה ומפ' הרמב"ם ומרן סימן רכ"ז ואם אפ' להוציאה על ידי הדחק אינו יכול להחזירה אלא א"כ מקבלה ממנו ממדת חסידות אלמא כל שאינו יכול להוציא חייב להחזיר מן הדין