ערך השולחן חושן משפט חלק ב שב

שכחתי בדבר פרטי אבל במזכרת המס בכלל כל נכסיו מודה דאפשר שישכח דבר פרטי וא"כ נר' דאין חי' בין שבוע' דלהבא לשבוע' דלעבר דאפי' בשבוע' דלהבא אם היא על דבר פרטי אמרי' חזקה דאין אדם נשב' לשקר וה"נ אם יש שבו' שיפרע לזמן פ' א ועבר אין נפרעי' מנכסיו שלא בפניו ולא מיתומי' ולקוחות אבל מהרש"ך ח"ד סימן צ"ו גבי חזקה דאין אדם פורע בתו"ז דאפי' נשב' על החוב לפורעו בזמן פ' וטען שפרעתי בתוה""ז אינו נאמן והוי חשוד שעבר על שבועתו ע"ש והא בריש בתרא מ"ל מי אמרי' מגו במקום חזקה ודקיי"ל קולא לנתבע ונאמן לומר פרעתיך בתו"ז במגו וגבי שבועה חזקה דאין אדם נשב' לשקר ואין נאמן במגו א"כ חזקה זו עדיף וכה"ג כ' הש"ך בסימן קמ"ו ס"ק כ"ה עיין שם ומצאתי להרשב"א בתשו' ח"ג סימן מ"ב שכ' וז"ל ראובן נתחייב לשמעון מנה בשטר כראוי ובשבועה אבל אין חתום בו אלא א' מן העדים ולאחר זמן השטר נפטר שמעון וכולי והאפטרופוס' שעל נכסי שמעון תבע המנה מראובן וראובן טען בשטר וכו' אלא ע"א ועוד שיש בו שבו' וחזקה שלא עבר על שבועתו והאפטרו' טוען וכולי ולענין השבוע' אומר שהרויח לו את הזמן מחמת שהיה קרובו וכו' תשו' לפי מ"ש הרמב"ם וכו' וזה כדעת הגאונים שהסכימו כן כשהוציא עליו כת"י שנאמן לומר פרעתי אבל מן הגדולים האחרונים יש שאמר שאפילו כשהוציא עליו כת"י אינו נאמן לומר פרעתי משו' דא"ל שטרך בידי מ"ב ולזה דעתי נוטה וכולי וכיון שכן אף כאן שיש שטר אע"פ שאין חתום בו אלא ע"א א"א דפרעיה שטר בידיה דמלוה ל"ל וכ"ש וכו' עכ"ל הרי דאפי' איכא שבו' והוא טוען בריא שפרע אינו נאמן וכ"ש בשטר בב' עדים והיורשים טועני' שמא ואפ"ל דלא אמרי' חזקה דאין אדם נשבע לשקר אלא דוקא בשבוע' שקר אבל בשבוע' ביטוי דלהבא לא וכה"ג מבואר בסי' ל"ד דעובר על שבוע' דלהבא לא נפסל לעדות ולשבוע' משו' דבשעת השבו' לא יצא מפיו שבוע' לשקר שהרי בדעתו לקיים שבועתו ע"ש וגם מ"ד דבשבו' דלהבא נמי נפסל משום דס"ס הרי עבר על שבועתו (עכ"מ)

ט' אחר שישבע המלוה וכו' כ' הרדב"ז בל' הרמב"ם סימן ע"ו דאשה הנפרעת כתובתה בחיי בעל' שלא בפניו אין משביעין אותה שלא מחלה ושלא מכרה כיון שגירשה א"א דמחלה לא היה מניח ביד' שטר הכתו' אלא דמשביעין אותה שמא צררי אתפסה אבל טענ' מחיל' או מכירה לא טענינן ליה אלא יבא הוא ויטעון דאין טוענים אלא ליתומים וללקוחות ע"ש ונראה דס"ל דדוק' הנפרעת מיתומים ומלקוחות דמשביעים אותה ג"כ שלא מחלה ושלא מכרה משום דאלו אביהם היה קיים דילמא היה טוען השבע לי שלא פרעתי ואנו טוענים בשבילם מה שהיה יכול לטעון כמו שכ' טעם זה רש"י בפרק הכותב ובפרק השולח ע"ש אבל שלא בפניו לא טעני' ליה ולא תשבע שלא מחלה ושלא מכרה ולפ"ז דמלוה שהוציא שטר חוב לגבות מיתומים ולקוחות אין צריך לישבע שלא מחל ושלא מכר דהא אם טען הלוה מחלת לי החוב שבשטר דעת בעל העיטור ובעה"ת והרשב"א דהוי כטוען אמנה ורבית דאין צריך המלוה לישבע כמבואר בב"י סימן פ"ב ע"ש וכן נראה דעת הרמב"ם כמ"ש מהרימ"ט בסי' קכ"א ומהר"ש צרור סימן י"ד ע"ש וכן כתב מרן בסימן פ"ב יש מי שאומר וכו' ויש מי שאומר דמי שטען אמנה או רבית הוא וקיימא לן כי"א אחרונה ואם כן אין טוענים ליתומים וללקוחות והמלוה שבא לגבות מהם א"ץ לישבע שלא מחל ושלא מכר ואלו הרמב"ם בפרק כ"ב מהלכות ולוה כתב וז"ל ומשביעים את הטורף בנ"ח שלא נפרע חוב זה ולא מחלו ולא מכרו לאחר ע"ש מיהו נר' דעיק' השבועה על הפירעון אלא מגלגלין עליו גם המחילה וכן כתב הטור בסימן קי"ד וז"ל ומשביעים המלוה בנ"ח שלא נפרע כלום וכולל בשבועתו שאין זה שטר אמנה ושלא מכרו לאחר ולא מחלו עיי"ש וז"ל בעה"ת שער ג' ח"ו סימן ג' נשבע המלוה שלא מחל חוב זה ולא מכרו לאח' ושלא נפרע וכו' והר"י הברצלוני הוסיף שישבע שאין שטרו אמנה מפני חשש קנוניא ומן הדומה בשבועה שנשבע לו שאינו פרוע מגלגלין עליו כל זה וכו' עכ"ל משמע דעיק' השבועה על הפירעון אבל שלא מחלו ושלא מכרו ולא שט' אמנה הכל מדין גלגול אף שכתב תחילה שלא מחל וכו' וגם מרן בסימן קי"ד שכתב נשבע שלא נפרט ולא מחלו ולא מכרו וכולל בשבועתו שאין זה שטר אמנה וכו' דמשמ' דשלו מחלו ולא מכרו לאו מדין גלגול אלא דוקא טענת אמנה הרי פסק שם דאם הוא בתוך זמן טורף בלא שבו' משמע דמחילה לא שכיחא ואין משביעין עליה אלא בגלגו' הפירעון ובתוך זמן דלא חיישינן לפירעון ולא חיישי' למחיל' דהא בתוך זמן מהניא מחילה ואפילו הכי בתוך זמן אין משביעין אותו דעיקר השבועה על הפירעון משום דטועני' ללקוחות וליתומים מה שאביהם יכול לטעון ואם היה טוען השבע לי שלא פרעתיך משביעין אותו אבל על טענת מחיל' אין יכול להשביעה והכא נמי בתוך זמן דלא חיישי' לפירעון גובה בלא שבועה מיתומים ולקוחות דלא טעני' להו מה שלא היה אביהם יכול לטעון אבל התוס' בשבועות דמ"א בד"ה וכי וכו' כת' דלאו מה"ט הוא דאפילו לא מצי אבוהון טעין טעני' ליורשים דתנן כתב לאשתו נקי נדר נקי שבו' לא תפרע מן היתומים אלא בשבועה אלמא עבוד רבנן תקנתא ליתמי אפילו במקום שאין האב יכול להשביע ע"ש ולפ"ז (עכ"מ)

יו"ד מלוה שבא לפרוע וכו' אבל במתנה לא תיקנו שיפרע שלא בפניו ה' זרע אברהם סי' ג' דף ס"ה ע"ג עי"ש

י"א ואם כתו' בשט' נאמנות בפי' וכו' דעת הרשב"א בתשו' סימן אל"ף א' דאפילו בנאמנו' סתם אין צריך לישבע שבועה שהרי האמינו על נכסיו ולא דמי לנפרע מן היתומים וכולי עיין שם

י"ב הג"ה וי"א דאין גובין וכו' כתב הסמ"ע דוק' מנכסי הלוה עצמו אבל אם מת הלוה ומצא נכסי הלוה במקומו אף על גב דהיורשים חייבים לפרוע חוב אביהם מחמת שירשו ממנו ממון אחר מכל מקו' אין שיעבודו על נכסים אלו שהם של יתומים וכו' אבל מה שירשו מאביהם שהוא משועבד לבעל חוב גובה שלא בפניה' וכו' עיין שם וכן מבואר בתשו' הרשב"א ח"ב סי' שפ"ה דגובים מממון הלוה שלא בפני היורשים עיי"ש

י"ג וי"א דאין גובין וכו' כתב הכנה"ג אות ג' וז"ל יראה דה"ד בלוה עצמו אבל בפני הלוה אין נפרעין שלא בפניהם אפילו בשבועה וכן כתב בס' מורה צדק בשם הריטב"א אבל מהר"ם מטראני ח"ב סי' ר"ח כתב דאם בלוה עצמו נפרעין שלא בפניו כ"ש ביורשים עכ"ל משמע דסבי"ל דאפילו ממון שירשו מאביהם שהוא משועבד לבעל חו' אינו גובה שלא בפני היורשים ומהר"ם מטראני סבירא ליה דכ"ש דגובה מיורשים אבל מנכסי היורשים כיון שאין שיעבוד על נכסים אלו שהם של יתומי' אפשר דמודה מהר"ם מטראני דאינו גובה שלא בפני היורשי' כדעת הריב"ש סימן שנ"ג והביאו הסמ"ע וה' כה"ג סוף