ערך השולחן חושן משפט חלק ב שא

אנו אין לנו אלא דברי מרן ודעימיה ועי' בס' דבר משה ח"ב סי' י"ד ד' כ"א

ח' כתב ה' פני משה ח"א סי' מ"א דכשיש שבוע' ללוה שיפרע לזמן פלוני אפ"ל דכ"ע מודו דאין נפרעין שלא בפניו דרגלים לדבר שכבר פרעו שלא לעבור על שבועתו ואיכא חשש שובר וכו' ע"ש וכן ראיתי להכנה"ג בתשו' בעי חיי סימן נ"ז שכ' אם יש שבועה שיפרע לזמן פ' כ"ע מודו אין יורדין לנכסיו ו דהלכה רווחת דאחזוקי איניש ברשיעי לא מחזקי' וא"כ בודאי יש לחוש שהלוה פרע לזמנו שלא עבר על השבועה ובודאי יש לו שובר או ראיה ועוד דהא דנפרעין שלא בפניו הוא מפני התקנה שלא יהא כל א' נוטל מעותיו של חבירו והולך למ"ה ואתה נועל דלת וכשהלוה מושבע ועומד לא תקנו דמלתא דלא שכיחא היא שיעבור על שבועתו וכה"ג כ' הרא"ש דלא תקנו תקנת השוק במלת' דלא שכיחא ע"ש ליתא שהרי כ' הרשב"א בתשו' ח"ד סי' ר"י וז"ל ומסתברא שהלוה נותן שכר אע"פ שנחלקו בגמ' אם נפרעי' מן האדם שלא בפניו וכו' ליתא אלא אדרבה כל ששטרו של מלוה בידו חזקה דלא פרע ולא התפיס צררי וכולי אלא שתקנה התקינו כל שהוא קיים שלא יפרע אדם מנכסיו שלא בפניו משום שובר וצררי הילכך לתקנת הלוה אמרו וכו' וכיון שתקנתו היא אינו בדין שיוצא מלוה שכר השליח ונמצא מפסיד וכו' ע"ש הרי דמן הדין המלוה גובה בלא שבו' שלא בפניו דחזקה שלא פרעו אלא שחששו חכמים לתקנת הלוה וכ"כ התוס' בכתובות דף פ' בד"ה נשבע וכולי וז"ל מק' אמאי לא תנא האי נשבע ונוטל בהדי נשבעי' ונוטלי' בשבועו' וכו' ונר' דהתם לא חשיב אלא אותם שצריך לאשמועי' דנוטלי' וכו' אבל הנהו דחשיב בהדי הבא ליפרע מנכסי יתומים אי לאו דאשמועי' הו"א דנוטלים בלא שבוע' מחמת השטר והל' מוכיח כן דהתם קתני נשבעי' ונוטלים משמע דאתא לאשמועי' דנוטלי' והכא קתני לא יפרעו אלא בשבו' משמע דאי לאו דאשמועי' הו"א דנוטלי' בלא שבו' וכולי וכ"כ הר"ן בר"פ כל הנשבעי' ע"ש וא"כ הנפרעת שלא בפניו דתנן בפ' הכותב מדינא נוטלות בלא שבו' וה"ה ב"ח לרבא דאל"כ הו"ל למתנ' ובמתני' דשבועו' בהדי דנשבעי' ונוטלים וא"כ כל זמן שהשטר ביד המלוה חזקה שלא נפרע ועי' בתשו' הרדב"ז ח"ג סימן תס"ח מיהו מטעם אחר שכ' הפ"מ והכנה"ג דכיון דיש שבוע' לא מחזקי' איניש ברשיעי נראה לכאו' דאין יורדין לנכסיו דלא אמרי' חזקה דשטרך בידי מ"ב כיון דאיכא חזקה כנגדה דאין אדם נשב' לשקר דקיי"ל בסימן פ"א סכ"ח אמר מנה לפ' בידי וכולי ונשבע על הודאתו ובא הלה ותבעו והשיב שלא להשביע את עצמי נתכוונתי והשבוע' היתה לשקר אין שומעי' לו דחזקה אין אדם נשב' אלא באמת כמ"ש הטור שם ע"ש הרי דאמרי' חזקה שלא נשב' לשקר אפילו להוציא ממון כ"ש להחזיק דלא אמרי' חזקה דשטרך בידי מ"ב כיון דאיכא חזקה אחרת נגדה דאין אדם נשב' לשקר וכה"ג כ' הש"ך בסי' פ"ב בדיני מגו סק"י דלא אמרי' חזקה דאין האשה מעיזה פניה נגד בעלה אלא בדליכא חזק' אחרת נגדה עיין שם וכ"כ מהרש"ך ח"א סי' צ"ז בלוה שטען על השטר פרוע והמלוה מודה לו דאם יש שבוע' ולא הוחזק הלוה רשע ועובר על השבו' נאמן אפילו במקום שחב לאחרים ולא אמרי' חזקה דשטרך בידי מ"ב ע"ש ולכאו' נמי נר' דה"ה שטר שיש בו שבו' שיפרע לזמן פ' ומת הלוה אחר הזמן אינו נפרע אפי' מיורשי' גדולים דחיישי' שמא הלוה פרע בזמנו שלא עבר על השבו' ובודאי יש לו שובר או ראיה וכן ראיתי לה' שארית יוסף סימן ל"ד שכ' בא' שנשבע לב"ח שאין לו שום מטלטלין בעולם רק הבית וכל מה שירויחו יתן לב"ח ואח"ך מת ומתה אשתו אחריו ולא נשבעה על כתובתה לא חיישי' שמא התפיס לה צררי כיון שנשב' לב"ח שאין לו וגם מה שירויח יתן לב"ח ע"ש וה"ט משו' דחזקה אין אדם נשב' לשקר ועובר על שבועתו אבל הרשב"א בתשו' הביאה מרן הב"י סי' ע"ה וסימן פ"ב וז"ל כתב הרשב"א שנשאל על שמעון שהוציא שטר על ראובן שחייב לו מנה וטען ראובן שהוא פרוע והראיה שלא כ' חוב זה במזכרת נכסיו כשנשבע לתת מזכרת כל נכסיו לגבאי המס והשיב שהדין עם שמעון ואין ראיה שלא כתבו במזכרת המס דשמא שכחו ע"ש וכ' מהר"י באסן סי' ל"ד לכאו' דפליגי הרשב"א והטור אבל אחר העיון ל"פ כלל דבנדון הרשב"א אם היה נשב' שמעון אחר שהביא המזכרת שאין לו נכסים רק הכתובים במזכרת ודאי דאפילו הוא טען שכחתי אינו נאמן דנעשה חשוד אבל השתא דנשבע להבא לתת מזכרת כל נכסיו הרשב"א אזיל לטעמיה דס"ל דהנשבע להבא לא נעשה חשוד ואמרי' נמי שמא שכח עש"ב א"כ בשבוע' דלהבא סובר דלא אמרי' חזקה שלא נשב' לשקר ואמרי' שמא שכח מיהו משמע דלמ"ד דאפי' בשבו' דלהבא נעשה חשוד וכן סתם מרן בסימן ל"ד ס"ה ע"ש ה"נ אמרי' חזקה שלא נשב' לשקר וצא שכח אבל הא ליתא שהרי הרשב"א בתשו' ח"ג סימן צ"ד כ' מחלוקת בזה אם נעשה חשוד בשבו' דלהבא או לא ואין בידנו ראיה מכרעת כא' מהם אלא שפשט השמועה כדעת ר"ח אזלא טפי ועוד דכל שיש ספק בדבר אין פוסלים בני אדם מן הספק וכן לא נוציא ממון מחזקתו מן הספק וכולי ע"ש וא"כ ה"נ אפי' נשב' להבא לתת מזכרת כל נכסיו אמרי' חזק' דלא נשב' לשקר שלא להוציא ממון מראובן מספקא וראיתי להמבי"ט ח"ג סימן צ' שכתב בשותפים שא' מהם צוה בשעת מיתה על נכסים שהם שלו לבד וטענו השותפים שהוא נשב' להם שלא היה לו אלא מה שהוא בחנות השותפי' וז"ל והחכם החולק כ' שאין בטענה זו ממש שאם מפני השבו' אפ' שכשנשבע כבר הפריש אליו הנכסים ואסרם עליו בהנאה וראיה מתשו' הרשב"א על ראובן שהיה חייב מנה בשטר וטען שהוא פרוע והראיה שלא כ' חוב זה במזכרת ואני אומר וכו' ומ"ש הרשב"א שמא שכח ה"ד בענין כתיבה כל פרטי נכסים שאפשר ששכח וקרוב הוא לשכוח דבר א' בין דברים הרבה אבל בנשבע על דבר פרטי כגון אם היו לו נכסים אחרים זולת חלק החנות לא שייך שכחה וכו' ע"ש משמע דס"ל דאין חי' שבועה דלהבא לשבועה דלעבר דאפי' בשבוע' דלעבר כנ"ד אמרי' שמא שכח אלא שחי' המבי"ט דבדבר פרטי לא שייך שכחה והביאו הכנה"ג בסימן ע"ה הגב"י אות ד' ע"ש ותשו' הרשב"א דמזכרת המס היא בח"ב סי' ש' וז"ל ואלו שאלו הגבאי חייב לך אדם אחר יותר מזה ואמר אין אדם חייב יותר אפשר שהפסיד חוב זה שהרי הודה וכולי ואפ' כי גם בענין זה שאמר שאין לו אלא מה שהראה כתוב אינו מפסיד בכך דהפרש בין אומר בכלל נכסיו שאין לו יותר ובין שמודה בענין פרטי שאין לו כגון מודה שאין לו ראיה על דינו זה שבענין א' פרטי אדם עשוי לזכור אם יש לו ראיה עליו או לא אבל מה שעשה לא' מנכסיו מרובין ואין העשירים יודעים וזוכרים כל אשר להם וכו' ע"ש הרי שכ' דבדבר פרטי אדם עשוי לזכור ודוקא בכל נכסיו שייך שכחה ומשמע דה"ה לגבי שבוע' כחי' המבי"ט ובזה נראה דבעה"ת והטור ל"פ על הרשב"א דדוקא במודה לחבירו שחייב לו מנה ונשב' על הודאתו דאין נאמן לומ'