ערך השולחן חושן משפט חלק ב ל

לקוח או מתנה אפילו לא טענו היתומים בבריא א כ' הסמ"ע בסימן קל"ד סקי"ב דכי ליכא עד וראיה גבי הלוקח אין מוציאין מידו והיינו ע"כ מטעמא דטענין ליה כל מה שהיה המוכר יכול לטעון וא"כ כ"ש ביתמי עיין שם ומ"ש וכ"ש ביתמי נראה משום דקי"ל רשות יורש לאו כרשות לוקח דירושה ממילא וכרשות מורישו הוא ואם כן כיון דטענין ללוקח כ"ש דטעני' ליורש מיהו בפ' חזקת הבתים ד' מ"ה אמרינן ואיב"א שאני לוקח דלא שדי זוזי בכדי ומ"מ ודאי כיון דטוענים ללוקח ה"ה ליורש דלא גרע יורש מלוקח וז"ל בעל העיטור דף פ"ד ע"ב וכי היכי דיורש נאמן במגו לוקח נמי נאמן במגו דחד דינא אית להו כדאמרי' זאת אומרת טוענין ליורש וטוענין ללוקח וכולי ומסקנא דילמא שאני לוקח וכו' אלמא איכא מ"ד טפי עדיף אבל לכ"ע לא גרע א"כ כ"ש הכא שהלוה מודה שהתנה עמו שאם לא יפדנו לזמן פל' יהא מוחלט דטענין להו שהיה במעכשיו דסתמא התנו בדין דלא הוי אסמכתא אבל מצאתי למהר"י וויל סימן ק"ט שכתב וז"ל ומ"ש שמורישם הניח ספרים הממושכנים לו וראי' הבן טוען שאין לבנות חלק בספרים משום דב"ח קונה משכון נראה דטענת ראובן לאו טענה ויטלו הבנות גם חלקם באותם הספרים דהא אמרינן דב"ח קונה משכון לאו לכל מילי אלא דוקא לקדש בו אשה כדאיתא בפרק קמא דקידושין וגם המלוה לא הוי אלא שומר שכר וכו' וכן לענין חמץ בפסח בנכרי שהלוה לישראל על חמצו היכא דלא א"ל מעכשיו לאחר הפסח אסור משום דלא קנה משכון וישראל שהלוה לנכרי על חמצו לאחר הפסח מותר וכו' אבל אם אמר לו אם לא אפדם לזמן פ' יהיו שלך מעכשיו ועבר הזמן ולא פדאם אז קנה מורישם מההוא יומא שהלוה המעות ואין להבנות חלק בהם וכו' וה"מ אי טעין ראובן טענת ודאי שיודיע לו שא"ל מעכשיו אבל אי לא טעין ודאי אז יש לבנות חלק בספרים ולא אמרינן מספק דאמר מעכשיו דמספיקא לא מפקינן ממונא דספרים בחזקת הלוה אבל אם טען ראובן הבן טענת ודאי דאמר הלוה מעכשיו אז הוא נאמן בשבו' להחזיק בכל הספרים ושלא ליתן להבנות בהם כיון שהוא היורש נכסים בחזקתי' קיימו והבנות לא באו אלא מכח שטר ולא מכח ירושה עכ"ל ודבריו תמוהים שהרי כתב מהר"ם דאם המלוה טען שהלוה א"ל קנה מעכשיו נאמן בשבו' ויהא המשכון שלו אלמא דמשכון בחזקת מי שהוא בידו וה"נ טעני' ליורשים כן שהרי כ' בתשו' המיי' לס' משפטים סימן ל"ב גבי פיקדון כיון דאם היה הנפקד קיים וטען לקוח נאמן במגו דלהד"ם או החזרתיו ה"נ טוענין ליורשים וללוקח וכן דעת ראב"ן בתשו' סימן ק"ב עיין שם גם הרדב"ז בתשו' ח"ב סימן ק"ז שהסכים דאין טוענין ליורש בפקדון שאביהם לקחו ע"ש וכן כ' מהרימ"ט ח"א סימן ט"ל דאין טוענין ליורש אלא להעמיד בידם דבר שהוא בחזקת מורישם אבל כל שמורישם לא היה מוחזק בדבר אף על פי שהיה נאמן בטענתו מטעם מגו לא טענינן ליורש והביאו הכנה"ג סימן ק"ח אות מ"ו עיין שם נראה דמודו הכא שאביהם היה נאמן בלא מגו דטעני' ליורש ומה שהביא ראיה דב"ח אינו קונה משכון מישראל שהלוה מגוי על חמצו וכו' תמהני דהתם משום דגוי מישראל אינו קונה משכון וכן ישראל מגוי לא קנה משכון כרבנן וה"נ אם קדש בו אשה אינה מקודשת כמ"ש המרדכי בפ' קמא דקידושין דהא המקדש אשה במשכון דאחרים מקודשת משום דקני מולך תהיה צדקה וה"מ במשכון של ישראל אבל במשכון של גוי לא כדאיתא בפרק כל שעה והלכה כרבנן ולא כר"מ והביאו הב"י בא"ה סימן כ"ח עיין שם והרמב"ם בפ"ה מה' חמץ ומצה לא כתב המשנה ישראל שהלוה את הגוי על חמצו וכו' וכתב המ"מ דנראה שהוא פוסק כסתם משנה דישראל מגוי קונה משכון וכר"מ א"כ חייב באחריותו וכו' וכ"כ ראב"ן בספרו דף ע"ב וז"ל וגוי שהרהין חמצו קנאו ישראל כי ישראל קונה משכון של חבירו וכ"ש של גוי וחייב ישראל לבער וכו' עיין שם א"כ למ"ד דישראל קונה משכון מגוי חייב ישראל לבערו ולדעת רוב הפוסקים מותר לאחר הפסח משום דישראל מגוי לא קנה משכון אבל ישראל מישראל דקני משכון לקדש בו אשה אימא דה"נ חשיב שלו ומדאמר טעמא דגוי שהלוה לישראל על חמצו דעובר משום דגוי מישראל אינו קונה משכון משמע דאם גוי מישראל נמי קונה משכון לא עבר ישראל משום דחשיב של גוי וא"כ ישראל מישראל דקונה משכון חשיב שלו וכן כתב בעה"ת שער נ"א ח"ד סימן ו' דחוב על משכון מטלטלין מכי מסר המטלטלין קנה החוב ע"ד האשה שאם קדשה במשכון דאחרים שהיא מקודשת מפני שב"ח יש לו קצת קנין בגופו של משכון ואף על פי שאינו קונה גופו של משכון מכל מקום קני כנגד חובו וזה הבא אחריו זכי ליה במשיכתו מכח הא' וכן כתב הטור סימן ס"ו עיי"ש בב"י מיהו כבר הוכחתי בסימן ע"ב מדברי הרמב"ם בפ"ה מה' אישות דאין לו קנין גמור במשכון והאשה מתקדשת בקצת קנין שיש לו בה וכן לגבי חמץ עובר בב"י אפילו בדבר שאין לו קנין אם חייב באחריותו דכתיב לא ימצא עיין שם והרמב"ן בחי' בפ' קמא דקידושין כ' וז"ל ובמשכון דאחרים דמקודשת כדר"י משמע לי מסוגיא דפסחים בפרק כל שעה דמשכון דתפיס ליה מלוה ברשותו אם לא פרעו בזמנו והוחלט המשכון בב"ד למפרע הוא גובה ואי זבין מלוה או הקדש משעת הרהנה שפיר זבין ושפיר הקדש ואי לוה הקדש וזבין לאו כלום הוא וכולה מדר"י כדאיתא התם ובכה"ג הוא דאמרינן הכא דמקודשת כגון שהוחלט המשכון אחר כך אבל פדאו לוה וכו' והובא בתשו' הריב"ש סימן שצ"ז ע"ש הרי דס"ל דלא נתקדשה אשה במשכון אלא המוחלט אחר כך בב"ד דלמפרע קנה והוי שלו אבל הריטב"א בחי' שם כת' וז"ל שאני הכא במשכו' דאית ליה קנין בגויה מדר"י אי זבין מלוה או הקדש דבריו קיימי' למפרע כשהחליט לו בית דין והילכך באשה מקודשת לו מעתה דשאני קידושין מדזביני והקדש וכולי עיין שם וזה דעת הרמב"ם שכתב דהאשה מתקדשת בקצת קנין שיש לו בו אבל כ"ע אחר שהחליטו לו קנה למפרע וכן כתב בעל המאור בפרק כל שעה דאפי' במשכון בשעת הלואה אפילו לא אמר מעכשיו מהניא תפיסתו וגבייתו שגבה אותו בחובו שיהא קנוי לו מזמן הלואתו עיין שם. ע' כתב הר' שבות יעקב ח"ב סימן קנ"ד אם כשהגיע הזמן לא היה המלוה בעיר לא הוחלט המשכון דכל שלא היה בעיר לא חל הזמן כדקי"ל בנשבע לפרוע לחבירו ביום פ' ואין המלוה בעיר כשיגיע הזמן דפטור וכתב הרשב"א בתשו' דא"צ למסור מעותיו בב"ד לצאת ידי שבועתו ע"ש והרשב"א בתשו' ח"ב סימן רכ"ט במוכר על תנאי שאם לא יתן לו שלשה מאות דינרים לזמן פ' תתבטל המכירה ואם לאו תהיה קיימת מעכשיו וטען המוכר שבא בתוך הזמן לתת לו שלשה מאות דינרים ושיחזיר לו כרמו ולא רצה וכו' כתב וז"ל אפי' לפי טענתו לא קיים תנאו שהרי לא נתן וכו' ואת"ל שהוא אנוס כשלא רצה בע"ד לקבל ויש טענת אונס בממון זה אינו טענה שאין אני רואה שום אונס כי מי אנסו כשעמד שם עמו שלא זרקם לו לתוך חיקו או לתוך חצרו או שיזרקם לו תוך ד"א כדינו וכל שהיה בפניו אין כאן אונס וכו' ועוד שלכאורה זה שטוען שאם לא יתן