ערך השולחן חושן משפט חלק ב רצז

בפ"ק דמציעא ראה את המציאה וכו' והרי התם תופס לב"ח במקום שחב לאחרים ואפ"ה תניא אם משנתנה לו אמר אני זכיתי בה לא אמר כלום וזכה בה הלה שמחזיק בה עכ"ל וכן לשון בעה"ת שס"ז ח"ב אין תפיסתו תפיסה כל שלא הגיע ליד אותו שזכה לו ע"ש משמע בהדיא דאם בא לידו קנה

ב' שכל התופס וכו' אפי' החוב שחב לאחרי' עדיין לא הגיע זמנו וזה הגיע זמנו מהראד"ב סימן קס"ז עיין שם

ג' במקום שיש עליו חוב לאחרים וכולי פי' דהא דאמרי' במקום שחב לאחרים אין ר"ל שמפסיד לאחרים מל' אין חבין לאדם וכמו שפירש"י בפ"ק אל דמציעא אלא מל' חיוב וחוב וכו' ושמעי' מהכא דאלמנה שעשתה שליח בעדה בעדים לתפוס מטלט' למזונותי' דמהני תפיסה זו אפי' שלא תפסה היא בעצמה דלא מיקרי חב לאחרים במה שמפסידים היורשים מלישא ויתנו בשלהם וכו' דלא אמרו זה במקום שיש ב"ח אחרים ודכותייהו וכולי וכ"כ הריב"ש בתשו' סימן ק"ז וכולי והארכתי בזה בתשו' ומצאתי און לי מחכמי א"י שכ' כוותיה וכו' רבי' בצלאל בס' א"ז בפ' הכותב ע"ש וכ"כ ה' כנה"ג חא"ה סי' צ"ג הגב"י אות מ"ג בשם מהרשד"ם והמבי"ט ומהרמ"א אבל מרן בתשו' חא"ה בדיני כתובה סימן ה' כתב דלא מהני תפיסה ע"י שליח וכ"כ מהריק"ש בהגהותיו שם שכן ראוי לדון ובתשו' בס' אהלי יעקב סי' ע"ה עש"ב וכן פסק מור"ם בא"ה סי' צ"ג ע"ש בבית שמואל ס"ק מ"ד וכן הסכים ה' נתיבות משפט דף ש"ח ע"א ודחה דברי מהרשד"ם ע"ש והביא ראיה וז"ל ונראה לע"ד שיש להביא ראיה לדברי הרב מהריק"א דבה"ג חשיב לגבי יורשים לחודייהו חב לאחרים ואע"ג דבשאר ב"ח לא חשיב לגבי יורשים חב לאחרים שאני התם דהוא חוב גמור ויורש במקום מוריש קאי וחייב לפרוע חוב אביו וכו' אבל הכא לא חוב גמור הוא שאילו לא תפסה לא היו חייבי' היורשי' לתת לה יותר ממזונות י"ב חדש והמותר הנכסים ישאו ויתנו בהם א"כ נמצא השליח שתפס בעדה כל הנכסים הוי תופס במקום שחב לאחרים והראיה מהאומר תנו שטר שחרור זה לעבדי וכו' ומ"מ חשיב ליה חב לאחרים לגבי אדון עצמו כיון שאינו חייב לו האדון כלום כמ"ש התו' בפ"ק דגיטין ע"ש וה"נ דכוותה כיון שלעת כזאת לא היו חייבי' היתומי' לתת לה מזונות יותר מי"ב חדש והמותר היו נושאים ונותנים בהם וכו' ע"ש וזה יש לדחות דשאני התם דחב הוא לאדון עצמו שהוא מוחזק בעבד משא"כ ביורשי' וכה"ג כ' המ"מ בפ"ג מה' זכייה גבי דבר שאינו מסוים דבמתנה המע"ה ומתנת שכ"מ שאני דאינו בא להיציא אלא מן היורשים ע"ש הרי דהיורשים לא הוו כבעל הממון דאין להם חזקת נימון וא"כ אע"ג דגבי עבד חשיב תופס לב"ח במקום שחב לאדון שהוא בעל הממון מ"מ לגבי יורשי' אפי' אין חייבי' לאלמנה לא מיקרי חוב ליורשי' כמו שחי' מהרשד"ם בתשו' שם ונסתייע מדברי הרמב"ן עיין שם

ד' במקום שיש עליו חוב לאחרים וכו' והא דקי"ל המגביה מציאה לחבירו קנה חבירו וכו' והתו' תי' דשאני מציאה דא"ל מגו דזכי לנפשיה זכי נמי לחבריה וכו' ולפ"ז אם היה התופס נושה בו קנה חבורו דה"נ איכא מגו אבל הרמב"ן תי' דרי"י ס"ל דבמציאה אינו חב לאחרים דכיון דלא זכה בה אדם לא חוב הוא לו אם אינו מוצאה וגם בעל אבודה גופיה הואיל היא כבר אבודה ממנו ומצוייה אצל כל אדם בהא הגבהה לא ער. בד מפסיד יותר משאר בני אדם ועוד שהרי נתייאש וכו' ואפשר דלכך כ' הרמב"ם בפ"ך מה' מלוה שכל התופס לב""ח במקום שיש לו חוב לאחרים לא קנה אבל אם אין עליו חוב לאחרים קונה לו פי' דהא דאמרינן במקום שחב לאחרים און פי' שמפסיד לאחרים מל' אין חבין לאדם וכמ"ש רש"י בפ"ק דמציעא אלא מל' חיוב וחוב וכתי' הרמב"ן וכו' ושמעי' מהכא דאלמנה שעשתה שליח בעדה בעדים לתפוס מטלט' למזונותי' דמהני תפיסה זו אפילו שלא תפסה היא בעצמה דלא מיקרי חב לאחרים במה שמפסודים היורשים מלישא וליתן בשלהם וכו' דלא אמרי' אלא במקום שיש ב"ח אחר וכ"כ הריב"ש בתשו' סי' ק"ז וכו' רבי' בצלאל בס' א"ז לכתובות בפרק הכותב עש"ב ולפ"ז אם היה התופס נושה בו אימא דלא קנה חבירו דלא ילפי' אלא ממציאה והא כיון דמציאה לאו מה"ט אלא משום דלא מיקרי חוב לאחרים אבל כשחייב לאחרי' אימא דאפי' התופס נושה בו ג"כ לא קנה חבירו דלא אמרי' מגו וכו' והרמב"ם ספ"ב מה' מתנות עניים כ' וז"ל מי שלקח את הפאה ואמר ה"ז לאיש פ' עני אם עני הוא זה שלקח מתוך שזוכה בה לעצמו זכה בה לאותו פ' ואם עשיר הוא לא זכה לו אלא יתננה לעני הנמצא א' ע"ש וא"א בלא"ה לא מיקרי חב לאחרים דומיא דמציאה ובעני ל"ל ה"ט דמתוך וכו' ואם עשיר הוא אע"ג דליכא מגו למה לא זכה לו כיון דלא מיקרי חב לאחרים ועולא דאמר הכי אפשר (א"ה עכ"מ)

ה' ואפי' עשאו שליח וכ' לו הרשאה וכולי הרא"ש הוכיח כן מגופה דמתני' שעשאו שליח דאמר קנה לי וקתני דלא קנה משום דקב לאחרי' ע"ש ואפש' דלא סבר רש"י דבשליח קנה אלא בב"ח דהשליח אינו יכול לתפוס אלא למשלחו אבל במציאה כיון דהשליח יכול לזכות לעצמו א"כ לא הוי שלוחו אלא מעצמו הגביה בשבי' חבירו ולכך לא הק' התו' אלא מפרק הכות' ע"ש ועיין בהש"ך שכ' דשכירות ירו כידו ותפיסתו תפיסה ולא ראה המרדכי בפ"ק דגיטין שנסתפק בזה וכבר השיגו ה' דברי אמת בתשו' דף ל"ז ע"ש והמח"א בה' שלוחין סימן כ"ז כ' דלק"מ דהתם במטלט' מיירי כי תפיס מלוה גופיה לא זכה בהם זכיה גמורה אלא למשכון בעלמא ואם נאנסו נאנסו ללוה אבל במעות דהמלוה זכה בהם זכיה גמורה ואם נאנסו נאנסו למלוה שלוחו נמי יכול לזכות בו ע"ש וליתא שהרי רש"י ס"ל דב"ח קונה משכון אף להתחייב באונסין והובא בב"י סי' ע"ב ע"ש א"כ אע"ג דזכה זכיה גמורה אין שלוחו כמותו וה"נ לדידן במעות מיהו הר"ן בפ' שבועת הדיינים בענין מודה מקצת ורוצה ליתן משכון על אותו מקצת אי מיקרי הילך או לא כתב וז"ל דכי אמרינן דב"ח קונה משכון ה"מ במשכנו בשעת הלואתו משום דקנו לי מעותיו וכולי וא"נ במשכנו שלא בשעת הלואתו קני לי משום דבגוביינא דב"ד אתא לידיה וגזרת הכתוב הוא דקנו לוה מדר"י דהרי הוא כאלו הגבו לו ב"ד וכו' אבל בנתן לוה למלוה משכון שלא בשעת הלואתו כיון שמלוה אינו קונה במה קנאו וכו' ע"ש א"כ אפשר דרש"י הכי ס"ל דלא קנה משכון אפי' להתחייב באונסין אלא במשכנו בשעת הלואה או שלא בשעת הלואה ע"י ב"ד אבל שלא ע"י ב"ד אפי' נתן הלוה למלוה לא קנה וכ"ש בתפס המלוה שלא מדעת הלוה

ו' ואפי' עשאו שליח וכו' כתב בעה"ת שער ס"ז וז"ל התופס לב"ח וכו' אדם שתפס וכו' אם מצאו לוי לאותו ארם שמחזיק בהם יכול למחות בידו ולומר לו אלו היית אתה מחזיק בנכסי' אלו לעצמך ולצרכך דין הוא שתועיל