ערך השולחן חושן משפט חלק ב כח

ע"ג וכו' ואף על פי דבמלוה על המשכון סתם סבירא ליה להרא"ש אף על פי שעברו שלשים יום צריך להמתין עוד שלשים יום אחר התביעה וא"כ ש"מ במכ"ש בהלואה בלא משכון ה"ד בשלא קבע לו זמן בתחלת המלוה אבל בקובע לו זמן בתחילת המלוה ועבר הזמן דלא מצי לאשתמוטי כדכתב התה"ד סימן שכ"ה הכל מודים דאין קובעין לו זמן אחר כיון שיש לו מעות או מטלטלין עכ"ל הרי דסבי"ל דדוקא בסתם הלואה סובר הרא"ש במשכון דנותנים לו זמן אחר וכ"ש בהלואה בלא משכון אבל בקבע לו זמן אין נותנים לו זמן אחר והרב גד"ת דקדק מתשו' הרא"ש כלל פ"א דגם במטלטלין סבי"ל דנותנים לו זמן שלשים יום וכבר תמה הכנה"ג בסי' ק' מהטור שם דנר' דס"ל כהרמב"ם ואיך סתם שלא כדעת אביו הרא"ש ע"ש והרב בית דוד שם תמה עליהם מתשו' הרא"ש דמשכון נותנים לו זמן אחר דהוי מטלטלין עש"ב וכב' כ' הדרישה בסי' ק' נ"ל הטעם דאין נותנים לו זמן שלשים יום כמו במשכון משום דהכא היו מטלטלין ביד הלוה וא"כ למה לא מכרם כדי שיהיו לו מעות מוכנים לפרוע לב"ח משא"כ במשכון דהיה ביד המלוה ולא היה ביד הלוה למוכרו עיין שם ואם כן דוקא במשכון סובר הרא"ש דנותנים לו זמן אחר אבל אם כשיש המטלטלין ביד הלוה כיון שהיה בידו למוכרם לפרוע לב"ח בזמן הא' אין נותנים לו זמן אחר והרדב"ז ק"ב סימן כ"א כתב דר"ח ס"ל דמלוה הקבוע לה זמן אין נותנים זמן אחר והרי"ף והרמב"ם ס"ל דבכל מלוה נותנים זמן וה"ד כשאין לו מעות או מטלטלין אבל כשיש לו מעות או מטלטלין מגבין מהן מיד וי"א שנותנים זמן אפילו לגבות מן המטלטלין ונמצאו הרי"ף והרמב"ם מכריעין והלכה כדברי המכריע ואני רגיל לעשות פשרה בין אלו הסברות אם ידוע שיש לו מעות אין נותן לו זמן אבל אם יש לו מטלטלין והוא צריך למכור נותנים לו זמן שלשה ימים כדי שלא ימכור מטלטליו בפחות אפילו המלוה רוצה ליקח המטלטלין כשומתם אין אדם חפץ למכור המטלטלין וכולי עיי"ש ונראה דאם יש לו מעות לכ"ע אין נותנום לו זמן כלל. ס"א מי שמכר סחורה לחבירו ע"מ ליטול דמיה באותו עת והלוקח מודה וכו' ובקש זמן מב"ד אין לו זמן בית דין כל עיקר אלא פורע כמו שהתנה על עצמו וכו' הרי"ף בתשו' סימן קמ"ח עיין שם. ס"ב מי שנתן לחבירו משכון על חוב והגיע הזמן ואמר שאין לו מעות לשלם והב"ד ירויחו לו זמן אם הקנהו את המשכון באופן המועיל וכגון שאינו יתר מכדי חובו הרי חבירו נפרע דתנאי שבממון קיים וראיה מישראל שהלוה מגוי על חמצו אלא שבישראל ראוי שלפנים משורת הדין ימתין לו עד זמן מה שו"ת בשמים ראש סימן רצ"ד עיין שם. ס"ג דין ט"ו לא ימכרנו אלא בב"ד וכו'. הרשב"ץ בתשו' ח"ג סימן שי"א כ' מה שהצריכו ב"ד לאלמנה שמכרה למזונות לא שצריך רשות ב"ד ואם לא נטלה רשות ב"ד תפסד אלא כדי שישומו לה מה שתמכור ולא תמכור בזול ומשו"ה סגי בב"ד הדיוטות וכו' אבל זה שמשכונו בידו ימכור בלא רשות ב"ד ואם מכר כראוי מה שעשה עשוי דהמלוה על המשכון שהוא תפוס בידו א"צ לב"ד כמ"ש הרמב"ם בפרק י"ג מה' מלוה ולוה עיין שם וכן כתב הרשב"ש בתשו' סימן קי"א עיין שם ודבריהם תמוהים דהרמב"ם בפרק שלישי מה' מלוה ולוה דין ו' כ' דמשלשים ואילך מוכר המשכון בבית דין וכולי ובפרק שלישי שכתב דמוכרו בפני עדים כדי שידע הלוה בכמה נמכר וכו' כתב הריב"ש סימן שצ"ז היינו אחר שישומו ב"ד הדיוטות ומרן בכ"מ פירש שימכרנו ברשות ב"ד אבל אין צריך שישומו אותו בית דין עיין שם באורך א בספר תמ"ד סי' ן'. ס"ד דין ט"ז אינו רשאי ללקחו לעצמו וכו' אפוטרופו' של יתומים שיש בידו משכון של אחרים שלוו מנכסי היתומים רשאי ליקח המשכון להיתומים הר' בית דוד סימן ך' עיין שם. ס"ה דין טו"ב והמותר יהיה מתנה מעכשיו הוי אסמכ' וכו' כתב הסמ"ע דל"ד למ"ש לקמן ואם א"ל קני מעכשיו וכו' דשם כיון דקנוי לו כל המשכון מעכשיו ליכא אסמכתא אבל כשהגבה חובו מהמשכון ולא אמר שיקנה הוא מעכשיו אלא על המותר אמר מעכשיו כיון דמה שיגבה מעצמו בחובו הוי אסמכתא גם במותר הוי אסמכתא וכן כתב הכנ"הג אות ל"ב ע"ש וכעין זה כתב בתשו' רמ"א סימן מ"ז והביא ראיה מתשו' הריב"ש גבי אסמכתא כיון דהדיוט לא קנה הקדש נמי לא קנה וכן כתב מה"רם מפדווא סי' ן' על מי שהקנה בלשון אסמכתא להקדש ולהדיוט יחד דהוי כקנה את וחמור וכיון דלהדיוט לא קנה גם להקדש לא קנה אלא דהא דקיי"ל קנה את וחמור קנה מחצה ע"ש ומ"ש הרש"בא בתשו' ח"ג סימן ס"ג והביאו מרן הב"י בסי' נ"ד וסימן ר"ן באחר שנתן משכון ביד האומנים והתנה שלא יעבור מה שיגזרו האומ' ואם לא יקיים יתן כ"וך לבנין העיר וכ"כ לחבירו וכו' כיון שנתן משכון והתנה כן ויודע באמת שיפרע חלק בנין העיר ולא יתנצל מצד אסמכתא א"כ בדוקא התנה וא"ל שבחצי התנה בדוקא בחצי באסמכתא שבדבור א' נאמרו ואין דיבור א' מתחלק לב' וכו' כבר כתב ה' בני יעקב דף פ"ז ע"א דשאני התם דליכא אסמכ' כלל שהרי נתן משכון והוא יודע שכיון שנתן מש' שוב לא יפטר א"כ ודאי בלב שלם גמר והתנה דאל"כ לא היה נותן משכון וכו' עש"ב אך ק' דבסי' רי"ב כתב רמ"א דאם שייר לעצמו זכות וגם שייר לאיש אחר אמרי' כמו ששייר לעצמו בעין יפה ובאופן המועיל כן שייר לחבירו דודאי על ענין א' נתכוון והיא תשו' הרש"בא במיוחסות סי' ח"י וז"ל נ"ל דאח' שכלל אחר עמו לכלם שייר בענין א' דומה ועדיף מאותה ששנינו כ' בין בתחלה בין באמצע בין בסוף משום מתנה דבריו קיימי' וקיי"ל דאפילו בשתי שדות בב' בני אדם לפי שמן הסתם אדם רוצה לקיים מתנותיו וכל שאפשר לדון כן נדון וכו' ע"ש וה"נ נימא כיון שהקנה להקדש בעין יפה גם להדיוט כן ובסימן ר"ג במי שהקנה לחבירו בק"ס קרקעות או מטלטלין ומעות ביחד הואיל וחליפין אינם קוני' במעות נתבטל כל הקנין וי"א דכל הקנין קיים וי"א דקיי' אצל הקרקע והמטלטלין ובטל אצל המעות וכתב הסמ"ע סקי"ט דמ"ד לא קנה כלל משום דמדמה להו לקני את וחמור וס"ל דבקני את וחמור לא קנה כלל אבל למ"ד דכל הקנין קיים ס"ל כיון דמעות שייך בו קנין בהגבהה ומשיכה משו"ה נמי אמרינן דחל נמי עליו הקנין דק"ס במגו דחל על המטלטלין משא"כ בדבר שלב"ל דלא שייך בו שום קנין וכו' ע"ש וא"כ לדידן דקיי"ל דבקני את וחמור קנה מחצה וכן המקנה דשל"בל עם דבר שבא לעולם דקנה דבר שבא לעולם ה"נ אמרינן דהקדש קנה ולא הדיוט או שניהם במגו דחל על ההקדש כיון דשייך בהדיוט קנין במעכשיו ויש לחלק ס"ו ואם התנה עמו וכו' הוי נמי אסמכתא וכו. המ"מ מה' מכירה כ' בשם הרמב"ן דבמלו' על המשכון מטלטלין וא"ל אם לא נתתי לך מכאן עד ל' יום הרי הוא שלך קנה וכן מפורש בתוס' והש"ך בס"ק ן' הביא כמה פוסקים דס"ל כן והסכים כן עש"ב והראב"ד בתשו' הביאו הכנה"ג