ערך השולחן חושן משפט חלק ב רסט

להם דהוי כבא ליפרע שלא בפניו כיון דלאו בני דעה נינהו בחרש שוטה וקטן נמי אין נזקקין להם לא לטענתם על אחרים ולא טענת וכולי אין נזקקין לנכסי קטן כלל עד שיגדל וכו' עש"ב ועיין בתשו' הרדב"ז ח"ג סי' תמ"ט שכ' דלא אמרי' אין נזקקי' וכו' אלא בדבר שבא מכח מורישם אבל בדבר שעשו הם בעצמם לא אמרי' אלא מעמידי' אפטרפו' ומוציאי' מידם ע"י עדים דאל"כ לא שבקת חיי וכו' ואיברא דבקמא דט"ל גבי שור של קטן דאר"י במועד משלם מעליית יתומי' פרכי' והאר"י אין נזקקי' לנכסי יתומי' אלא לשטר שיש בו רבית או לכתובת אשה וכ' התוס' וז"ל וא"ת והא טעמא דאין נזקקין משום דחיישי' לצררי וכו' והכא לא שייך טעמא דצררי ורבא דהכא נמי מפ' טעמא בפ' שום היתומים משום שובר והכא לא שייך כלל וא"כ אמאי הוי דריב"ח טועה וי"ל דר"י קאמר בכל ענין אין נזקקין בין במלוה הבאה מחמת עצמם ומשו' דאין מקבלי' עדות שלא בפני בע"ד וכו' ובין במלוה הבאה מחמת אביהם ואפי' בשטר מקויים אין נזקקי' משו' שובר וצררי עכ"ל הרי דאפי' מלוה הבאה מחמת עצמם אין נזקקין משו' דאין מקבלי' עדות שלא בפני בע"ד ומזיק שאני שלא ירבו להזיק נזקקין לנכסיהם וכ"כ הרא"ש שם מיהו ה"ד במלוה ע"י עדים אבל בשטר דוקא בחוב אביהם אין נזקקין משו' שובר וצררי אבל מלוה בשטר מחמת עצמם דלא שייך ה"ט נזקקין להם ועיין בתשו' בשמים ראש סי' צ"ו וחרש ושוטה נמי נראה דאם הוציא אחר עליהם שט"ח כיון ששטר מקויים בידו ומן הדין גובה בלא שבוע' אלא שחכמי' החמירו על המלוה לישבע כשטען הלוה השבע לי שלא פרעתי' בחרש ושוטה דאין בהם דעת הוי כבא ליפרע שלא בפניו דנשבע וגובה ומ"ש הרמב"ם דאין נזקקי' לטענת אחרי' עליהם ה"ד במלוה עפ"י לשבועה אבל בשטר לא חשיב להוציא והם שהוציאו שט"ח על אחרי' נמי דא"כ הלוה חי תלוי במחלוקת בחשוד שהוציא שט"ח אבל ליפרע מנכסי יתומי' כיון דצריך לישבע בלא טענה אינו גובה וכ"כ הרשב"א במיוחסות סי' ס"ו ויורשים תובעי' מיורשי הבעל כתובתה וכו' אין אלמנה גובה כתובתה מהיתומי' אלא בשבועה וזו לא נשבעה ועוד דנכסי הבעל בחזקתם דניזונת ע"י כתובתה וכו' ע"ש

ו' דין ג' על השטרות אין נשבעין וכו' אם טענו לו ב' שטרות והוא מודה במקצת וה"ט כיון דאין נשבעין על השטרות אפילו בגדול אלא מתקנת חכמים ומה שנשבעין לקטן ג"כ תקנת חכמים ותקנתא לתקנתא לא עבדינן הסמ"ע והש"ך חלק עליו ובתשו' הרשב"א ח"ב סי' קמ"ח מבואר כדברי הסמ"ע ע"ש

ז' דין ו' הגה אבל אין בעלה חייב בשבילה וכו' וכ"כ מרן בתשו' בס' אבקת רוכל סי' ק"ס דהבעל פטו' מלשלם מה ששאלה אשתו שלא מדעתו ונאבד והאשה אם אין לה נכ"מ פטורה מלשלם בעודה תחת בעלה ומ"ש בהגה בשם בעל העיטור דבפקדונות חייבת פשוט הוא שלא בא לחייב הבעל לא בתשלומי ולא לאשר אם אין לה וכו' עש"ב וז"ל הרי"ף בתשו' סי' רמ"ח אם תבעוה פקדונות או בדברי' שאפש' שהם ברשות' חייבת להחזירם אם היא מודה בהם וכ"ש אם הבעל מודה שאין לו בהם כלום ואם כפרה תשבע כמו שמשביעי' שאר בני אדם אבל אם תבעיה חובות וחבלות כגון שחבלה בא' בגופו ובכליו וכיוצא אינה חייבת כלום כ"ז שהיא תחת בעלה וכו' ע"ש משמע דבפקדונו' נמי דוק' כשהם ברשות' חייב' להחזירם אבל אם נאבדו הרי הם חובות וא"כ גם בעל העיטו' בפקדונו' שהם בעין קאמר דחייבת ומשמע דאם היא מודה אפי' אין הבעל מודה

ח' שם אע"פ שנו"נ בתוך הבית וכו' ובתשו' בשמי' ראש סי' רי"ד כ' וז"ל דע לך שמורי ר"מ היה דן סתם נשים שלנו כנו"נ בתוך הבית ולדבר מועט שהוא מנהג בכל העולם שאין מקפידי' ודאי הבעל צריך לשלם דכל הנו"נ על דעת המנהג הזה נו"נ וכיון דהיא לעולם חייבת הוא משועבד לה ולב"ח וכאלו הלוה לו דמי אבל בהלואה מרובה וכו' ע"ש עיין בהש"ך שהסכים (עכ"מ)

ט' שם ודלא כיש חולקי' בזה וכו' הוא ראב"ן בתשו' סי' קט"ו ושם כ' דכל הגאוני' שהיו לפניו לא חי' בין נו"נ בנכסי' עם בעלה לשאינה נו"נ אבל ר' קולנימוס מחלק כן וכן מצאתי סמך בתשו' רב שר שלום גאון עש"ב והש"ך דחה דברי מהריק"ו עש"ב אבל ה' מנחת יעקב בתשו' סי' ט' דחה דברי הש"ך עש"ב

סימן צ"ז

א' דין ו' לא ימשכננו הוא בעצמו וכו' נראה פשוט דאפי' קבל עליו הנתבע בקנין לא משתעבד וכן מצאתי להרמ"ה בפ' ג"פ סי' פ"ט ע"ש

ב' אל ימשכננו וכו' ונראה דאם משכנו מדעתו אפי' שלא בשעת הלואתו מותר דלא נאסר אלא למשכן בע"כ אפי' חוץ לב"ד ואפי' שליח ב"ד מרן בב"ה ע"ש וק' דהא לר"ש דאמר אלמנה עניה אין ממשכנין אותה לפי שחייב להחזיר לה ואתה משיאה ש"ר בשכנותיה משמע מדעתה אסור דהא שלא בשעת הלואה אפילו מדעת הלוה חייב להחזיר כמו שפסק מרן בסי' ט"ז וא"כ משיאה ש"ר ואם לת"ק בע"כ אסור א"כ מחמיר ר"ש יותר מת"ק ול' הבריית' משמע שבא להקל ולהתיר בעשירה מה שאסר ת"ק וכה"ג הק' התוס' בד"ה אלמנה וכו' ע"ש ול"ל לר"ש נמי מותר דאע"ג דחייב להחזיר כיון שהוא מדעתה ורצונה ולא חששה לש"ר מותר דמדברי הרא"ש והמ"מ שהוכיחו דבשעת הלואה מותר מדר"ש דהא בשעת הלואתו אינו חייב להחזי' ע"ש משמע דשלא בשעת הלואה דחייב להחזיר אפי' במשכנו מדעתה אסור מה"ט דמשיאה ש"ר גם הר"א ממיץ בס' יראים סי' רע"ז כ' וז"ל מנ"ל דמשכנו שליח ב"ד ושלא בשעת הלואה הכתוב מדבר דילמוד לא יחבול שהוא סתום מאם חבל תחבל שהוא מפורש והתם מנ"ל דתניא בהמקבל וכו' ולמדנו כבר שאינו חייב להשיב כי אם שמשכנו שכא בשעת הלואה עכ"ל הרי שכ' לא יחבל מיירי במשכנו שליח ב"ד שלא בשעת הלואתו כמו חבל תחבול וכיון דאם חבל תחבול אפי' מדעתו קאמר דחייב להחזיר ה"נ לא יחבל מיירי בהכי והר"א ממיץ נראה דס"ל כדעת הראב"ד בהשגות על הרז"ה פרק המקבל בש"מ על דקי"ג וז"ל אמת שהוא רשאי לקבל ממנו אבל מנ"ל שהוא חייב להחזיר הואיל מדעתו נתן שהכי משכנו בשעת הלואתי כיון שמדעתו נתן לו אינו חייב להחזיר לו ושמא כמו כן שלא בשעת הלואה דמ"ש וכו' עכ"ל הרי דס"ל דשלא בשעת הלואתו נמי אם נתן לו מדעתו אינו חייב להחזיר וכ"נ דעת הר"א ממיץ דבמשכנו שליח ב"ד דוקא הכתוב מדבר וע"ש בסי' רע"ד ורע"ה וכן הטור בשם הרמ"ה שכ' בכלי אוכל נפש דאי מסרם מדעתו למלוה או לשליח ב"ד מותר ליקח אפשר דס"ל דבעלמא אפי' שלא בשעת הלואתו אי מדעתו אינו חייב להחזיר אבל מרן שפסק בסי' ט"ז דשלא בשעת הלואה אפי' מדעתו חייב להחזיר ק' איך פסק באלמנה ובכלי