ערך השולחן חושן משפט חלק ב רסה

מגע שרץ וכ' התוס' בד"ה או"ד וכולי אע"ג דאיכא רגלים לדבר שקינא לה ונסתרה הוי כספק מגע שרץ שהרי בלא קנוי לא היה שום ספק בסתירה גרידא דלא נחשדו ישראל על העריות ע"ש מיהו ק' איך מגלגלין על טענת ברי דנתבע וטענת שמא דתובע יהא הנתבע נאמן במגו דאי בעי אמר איני יודע והתוס' בפ' השואל כ' דאין זה מגו דאין אדם עושה עצמו ברצון מסופק כי אז נר' שהתובע אומר אמת שטוענו ברי והוא טוען איני יודע ע"ש וא"כ הכא דהתובע טוען שמא יהא נאמן הנתבע בטענת ברי במגו דאי בעי אמר איני יודע וא"ל דלדידן דבעינן רגלים לדבר א"כ אע"ג דטענת התובע שמא אין התובע עושה עצמו מסופק כי אז נראה דטענת התובע אמת כיון דאיכא רגלים לדבר מסייעו לכך טוען ברי ובזה ניחא מה שתמה הש"ך דהתוס' והרא"ש הוכיחו כן מדתנן המשאיל אומר איני יודע והשואל אומר שכורה מתה פטור אפי' משבו' וכן בזה אומר איני יודע וזה אומר איני יודע יחלוקו ואמאי ישבע ע"י גלגול ותי' דאין מגלגלי' על טענת ספק של תובע אם לא שיש רגלים לדבר ולקמן ס"ס שמ"ד פסק מרן דגם בזה מגלגלין ע"ש די"ל דס"ל דע"כ אין מגלגלי' על טענת ספק של תובע אלא בדאיכא רגלים לדבר דאל"כ קשה אפילו בטענת ברי של נתבע אמאי מגלגלי' יהא נאמן במגו דאי בעי אמר איני יודע אלא עכ"ל משום דאיני טוען ברצון איני יודע דנר' דשמא של התוב' עדיף משמא של הנתב' כיון דאיכא רגלים לדבר אבל כי ליכי רגלים לדבר אין מגלגלין דנאמן במגו דאי בעי אמר איני יודע אבל בש"מ שם תי' בשם הרא"ש שהוא סובר אם היה טוען איני יודע אם יתפוס התובע משלו לא יהא יכול להוציא מידו בטענת ספק ע"ש ולפ"ז (עכ"מ)

ז' ובלבד שיש רגלים לדבר וכו' שהאומר לחבירו איני יודע אם הלויתיך או הפקדתי אצלך אם לאו אינה תביעה כלל ואינו נשבע אפילו ע"י גלגול שלא אמרו גלגול שמא אלא כגון שהפקיד אצלו ואיני יוד' אם החזיר אם לאו וכגון שבועת השותפין וכו' כ"כ הרמב"ן בפ' השואל ע"ש ונראה דאפי' בטוען מנה שהלויתי לך כמדומה לי שלא פרעתני דפטור אף משבו' היסת ואפילו לצאת ידי שמים אינו חייב כמבואר בסי' ע"ה ע"ש מ"מ יכול לגלגל להשביעו עליה על ידי גלגול

ח' דין ו' או השבע על הכל וכו' כ' הט"ז כיון שטוען התובע בברי ל"ל גלגול בהיסת הא בתבי' בפני עצמו יתחייב היסת וכו' דאמרי' בפ"ק דקידושין עד היכן גלגול שבועה כגון דא"ל השבע שלא נמכרת לי בע"ע סד"א א"א דזבין הו"ל קלא קמ"ל וכו' וכ' הראב"ד דאם תבעו בפני עצמו א"ץ לישב' היסת מה"ט א"א דזבין הו"ל קלא וק"ו הוא אם מועיל ה"ט דא"א הו"ל קלא להוציא ממון כמבואר בסי' קפ"ו כ"ש הכא לפוטרו משב' ולאוקמיה אד"ת ועוד ראיה דהא תקנו שבועת היסת משו' חזקה דאין אדם תובע אלא א"כ יש לו עליו ובר"פ האשה שנתארמלה אמרינן כיון דרוב נשים בתולות נשאות כי לא אתו עדים מאי הוי אמר רבינא משו' דרוב הנשאות בתולות יש להם קול וזה הואיל ואין לה קול איתרע לה רובא וא"כ כ"ש דמרעא לחזקה דרוב עדיף מחזקה וא"ל א"כ למה צריך לישבע היסת התם כמבואר בא"ה סי' צ"ו הא ל"ק דשם יש ג"כ רוב דמסייע לאשה דרוב נשים בתול' נשאות ואוקי רוב להדי רוב ונשאר חזקה דר"נ לענין היסת עכ"ל דהתוספות בר"פ המוכר פירות בד"ה וזו וכו' כ' וז"ל וא"ת דתנן בפ"ב דכתובות אלו נאמנים להעיד בגודלן מה שראו בקוטנן זכורני בפ' שיצאת בהינומא וראשה פרו' ואמרינן בגמרא מ"ט כיון דרוב נשים בתולו' נשאו' גילוי מילתא בעלמא הוא וכו' ואמאי הוי גילוי מילת' בעלמא הא איתרע ליה רובא וכו' וי"ל דאע"ג דאיתר' ליה רובא מ"מ רובא דרוב נשים בתולות נשאות עדיף מרוב הנשאו' בתולה יש לה קול וסגי בגילוי מילתא בעלמא עכ"ל וכ"כ הרמ"ה שם סי' ט"ו ע"ש הרי דרוב בתולות נשאו' עדי' דאי מוקמי' רובא להדי רובא לא סגי בגילוי מילת' בעלמ' וא"כ א"ש דצריך לישב' היסת מיהו אין ראיה מהתם דדוקא שלא להוציא ממון מהני סברא זו אבל לגבי שבו' בקל רמי שבו' כמ"ש מהר"ם בתשו' לס' משפטים סימן ן' וז"ל והכי צ"ל בהא דאמרי' בפ' הנזקין ודילמא ה"מ לענין שבועה וכו' וטעמא בקל רמי' שבועה כדאשכחן טובא דנשבעי' ונוטלין וכו' וכה"ג כ' הרא"ש בפ"ק דב"ב וז"ל ולהכי נמי אמרי' טעמא משו' צררי ולא משו' פירעו' דחשש פירעון אינו מספיק אלא לגבי שבועה ולא לדחות הפירעון עד שיגדלו משום דא"א דפרע אבוהון הוה מהדר ליה שטרא וכו' ע"ש הרי אע"ג דמוציאין ממון מה"ט דא"א דפרע לא היה מניח השטר בידו מ"מ לגבי השבו' חיישי' לפירעון וה"נ אע"ג דאמרי' סברא זו דא"א הו"ל קלא להוציא ממון לא מהניא לגבי שבו' דבקל רמי' שבו' וכן גבי רוב בתולות אמרי' דאיתרע רובא שלא להוציא ממון ולא לגבי השבועה ובעל המאור בר"פ האש' שנתא' כ' דאף לשמואל דאין הולכין בממון אחר הרוב הכא איכא תרתי רובא וחזקת הגוף ע"ש

סימן צ"ה

א' דין א' קרקעות אפי' של ח"ל וכו' הרשב"ש סי' שכ"ב כתב אע"פ שהראב"ד ס"ל דאין חילוק אבל לע"ד מצאתי ראיה מפורשת בדברי הגאונים דבערכין אמרינן מקרקעי דא"ל כמטלטלי דא"י דמו ודברי הגאונים אמת ע"ש וכבר כ' הראב"ד עצמו הביאו בעל התרומות שער ח' שהגאונים סמכו אההיא דערכין אבל אינה ראיה ולענין שבועה ואונאה מקרקעי נינהו והובא בבית יוסף עיין שם

ב' ושטרות וכו' שתבעו הפקדתי בידך ב' שטרות והודה לו בא' וכפר בא' וה"נ אפילו תבעו שטרות דכ"י פטור אבל אם תבעו דמיהם הוה ליה כתבעו מנה לי בידך והודה לו במקצת וכפר במקצת אם הם כ"י חייב שבועה דאוריית' אבל שטרות בעדים אם הודה בא' בדמי א' מהם פטור הסמ"ע גם הרשב"א ח"ב סי' קמ"ח על אשה שכתבה לא' שטר מתנה כדי לגבות לה ממון וז"ל אשה זו אינה תובעת מנתבע זה אלא שטרות דהיינו שטר המתנה שעשתה לו וכו' וכן שטר הפשרה שנתחייב בו בע"ד הדין מחמתה לפי שעדיין לא קבל נתבע זה שום ממון מבע"ד אפי' לטענתה ונמצא שאינה חובטת ממון אלא שטרות ולפיכך אם זה כופר בהם ואין לאשה עדים או ראיה הנתבע פטור וכו' עכ"ל מבואר דאפי' בשטר מתנה כל זמן שלא באו נכסי' לידו והוא כופר בהם אינו נשבע אבל אם באו נכסים לידו הו"ל תביעת ממון וה' כנה"ג העתיק לשון הסמ"ע בשטר או בכ"י אין צריך לישבע וט"ס הוא דכ"י אפי' יש בו נאמנות כיון דליכא שעבוד קרקעות צריך לישבע כמבו' בס' פ"ח סכ"ט ע"ש

ג' ל"ש כופר בכל וע"א מכחישו וכו' וכן כ' מהר"י וויל סי' כ"ח שכן מוכח בהדיא בפ' הכות' גבי עד א' מעידה שהיא פרועה דאין נשבעין על הקרקעות על פי