ערך השולחן חושן משפט חלק ב כה

תוך ג' שנים וכו' היא תשובת הרשב"ץ ח"א סי' קנ"ה ע"ש מיהו התם ליכא הוכחה כמ"ש האחרונים אבל הרש"בץ בתשו' אחרת בח"ב סו' ס"א כ' דלא אמרינן הכל לפי הנודר אלא לגרע מדבריו ולהקל עליו אבל להוסיף על דבריו ולומר הכל לפי הנודר לא מצינו דהא קיי"ל דבעינן פיו ולבו שוין וכו' ע"ש ובי"ד סי' רי"ו ס"ט גבי אמר קונם בשר ויין עלי מותר בתבשיל וכו' כ' הש"ך נראה דהיינו מסתמא אבל אם היה טעם בשר ויין קשה לו וכה"ג אזלינן בתר כוונתו כדלקמן סי' רי"ח ואסור בטעמו ע"ש א"כ הכל לפי הנודר להוסיף ולהחמיר על דבריו ועמ"ש בס' עה"ש חי"ד שם וגם לדעת הרשב"ץ ורוב האחרונים דלא אמרינן הכל לפי הנודר להוסיף על דבריו וכן דעת מהרי"קו שכ' דאין לנו אלא מה שמוציא בפיו ולא נלמוד להוציא ממנו לאסור עליו דבר אחר כדומה לו ואפילו יוכיחו הדברים שגם לזה כיון לפי הנלע"ד משום דגלי קרא לבטא בשפתים משמע דכל דאיכא אומדנא והוכחה לא אמרינן הכל לפי הנודר מיהו שבו' שאדם עושה לחבירו לקיים לו תנאי שהתנה עמו השבו' תלויה בתנאי ובכל מה שיחול התנאי תחול השבו' ונראה דס"ל דכל שנתחייב לחבירו תנאי א' ונשבע עליו חלה גם השבועה וכבר כתב הרשב"ץ בתשו' ח"א סי' צ"ה הכא דהולכים אחר אומדנא ולא אמרינן דברים שבלב אינם דברים ע"ש. מ' מי שנשבע לשלם לחבירו וכו' כתב הסמ"ע דה"ד אם בתחלת החייוב נשתעבד בשבועה אבל אם שעבודו היה בתחלה ואח"ך נשבע לשלם כיון דהחוב ליתיה ג"כ השבועה שנשבע בעבורו ליתא והש"ך כתב דלא מסתבר דמה בכך ששעבודו היה בתחלה סו"ס נשבע אח"כ לשלם לו וצריך לקיים שבועתו וכן הכנ"הג בסי' זה הגב"י אות י"א ובסי' ס' אות כ"א חלק על הס"מע וכתב ה' כרם שלמה בחא"ה סי' כ"ו דאפילו הוי ס' צריך לקיים שבועתו דס' שבועה להחמיר ע"ש עוד בסי' כ"ז מיהו הכנ"הג בתשו' בס' בעי חיי ח"ב סי' פ"ו כתב דמ"מ המחוייב יש לו עמוד גדול וחזק להשען עליו ועוד ה"ד דנשבע בעצם הדבר אבל בנ"ד שנשבע אח"כ אם לא נשבע על עצם הדבר מודים אנחנו דאמרינן קנין אין כאן שבועה אין כאן ע"ש. מ"א דין ט' הנשבע לפרוע בר"ח אדר, וכו' אבל אם נשבע לפרוע בחדש שבט כתב הרדב"ז בתשו' ח"ב סימן רמ"ב דחייב לפרוע קודם שיכנס ר"ח דבנדרים ושבו' הלך אחר לשון בני אדם וכו' ע"ש וכן תנן בר"פ קונם יין חדש זה אסור בכל החדש ור"ח להבא וכו' ובגמ' כי אצטריך לחדש חסר מ"ד ר"ח לשעבר הוי וכו' וכתב הר"ן כי אצטריך בחדש חסר שהחדש שבא אחר חדש של נדרו הוי חסר וכו' ועושה שני ימים ר"ח ויום ראשון למלאת חדש שעבר וכו' סד"א ליתסר ביה קמ"ל הא קרו ליה אינשי ריש ירחא ומש"ה אע"פ שהוא מכלל חדש א' כיון דריש ירחא קרו ליה מותר בו דבנדרים הלך אחר לשון בני אדם עיין שם ורש"י שם פי' חדש זה אמר קונם יין שאין שותה בזה החדש והיה עומד באותו יום של ר"ח אסור בכל החדש בכל שלשים יום הבאים ור"ח להבא כלומר ר"ח זה שהוא עומד בו הוא נמנה עם ימים הבאים שהוא ראשון שלהם וכי אצטריך מתני' לחדש חסר בחדש שהוא שני ימים ר"ח והוא נדר ביום א' של ר"ח סד"א לחדש שעבר הוי ולא ליתסר ביה קמ"ל אפ"ה כיון דקרו ליה ריש ירחא אסור בו ע"ש וה' המאירי שם כתב די"מ כן כלומר אפי' היה יום שעומד בו יום א' לשני ימי ר"ח ואין אומרין אינו אלא סוף ראשון ולא יאסר אלא יומו ולענין פסק ודאי כך הוא אבל וכו' ע"ש א"כ נראה אם נשבע לפרוע בחדש זה והוא עומד ביום ר"ח א' אינו חייב לפרוע באותו יום אלא כל החדש בידו לפרוע ואם עומד באמצע הקדש ונשבע לפרוע בחדש זה חייב לפרוע קודם שיכנס ר"ח א' הבא ועוד כ' הרדב"ז שם דאם נשבע לפרוע קודם שיכנס ר"ח כסלו אם פרע ביום ר"ח א' אינו עובר שעדיין לא נכנס כסלו דנהי דקרו ליה ר"ח מ"מ לא קרו ליה מכלל כסלו וכן מסתבר לי אבל לשון הר"ן לא משמע הכי והחושש לחומר השבו' תע"ב ע"ש ועיין מהר"ש הלוי הביאו הכנה"ג סי' מ"ג ע"ש. מ"ג אם נשבע לפרוע באדר סתם פשיטא דבידו לפרוע בסוף אדר כדקי"ל בסימן מ"ג סכ"ג ראובן ושמעון שיש לכל אחד מהם שטר על לוי בשל ראובן כתוב בר"ח בניסן וכשל שמעון כתוב בניסן סתם ואין ללוי אלא שדה א' וכו' נותנים אותה לראובן דשמא שטרו של שמעון היה בסוף ניסן וכו' ע"ש אלא אפי' אמר חדש אדר כבר הוכיחו האחרונים דלאו ר"ח קאמר אלא כל החדש דאמרי' בפ' שני דגיטין גבי תקנת זמן בגיטין כתוב בו שבוע שנה חדש שבת מאי א"ל כשר ומה הועילו חכמים בתקנתם אהנו לשבוע וכו' וא"א דחדש היינו ר"ח הוי זמן מפורש ע"ש ובר"פ קונם יין תנן חדש זה אסור בכל החדש ור"ח להבא וכו' ופירש"י חדש זה אמר קונם יין שאין שותה בזה החדש והיה עומד באותו יום של ר"ח אסור בכל החדש דכל שלשים יום הבאים ור"ח להבא כלומר ר"ח זה שהוא עומד בו הוא נמנה עם ימים הבאים שהוא ראשון שלהם וכי אצטריך מתני לחדש חסר בחדש שהוא שני ימים ר"ח והוא נדר ביום ראשון של ר"ח סד"א לר"ח שעבר הוי ולא ליתסר ביה קמ"ל אפ"ה כיון דקרו ליה ריש ירחא אסור בו ע"ש וכ"כ ה' המאירי שם די"מ כן כלומר זפילו היה יום שעומד בו יום א' לב' ימים ר"ח ואין אומרים אלא סוף א' ולא יאסר אלא יומו ולענין פסק ודאי כך הוא אבל וכו' ע"ש א"כ נראה דה"נ אם נשבע לפרוע בחדש זה אפי' הוא עומד ביום ר"ח אינו חייב לפרוע באותו יום אלא כל החדש בידו לפרוע וכ"ש אם נשבע לפרוע בחדש אדר דכל החדש בידו וכ"כ הט"ז בנשבע לפרוע בחנוכה דיכול לפרוע בסוף חנוכה עש"ב וכ"כ ה' שבות יעקב ח"ב סי' קע"ב ע"ש וש"מ דאם קבע זמן הפירעון בחדש אדר וטען הלוה פרעתי ביום א' דר"ח דאינו לחדש שעבר דהוי כתוך זמנו אלא יום א' דר"ח להבא ונאמן לומר פרעתי מ"ד מי שנשבע לפרוע בחדש העיבור אדר א' הוא חדש העיבור וצריך לפרוע בו הרדב"ז בלתשו' ח"ב סי' ק"ן ע"ש. מ"ה חייב לפרוע ביום הח' הא' עיין בהש"ך ובס' עה"ש חי"ד סימן רכ"ח ס"ק ל"ה כתבתי דמבואר בתשו' הרשב"א ח"ג סימן ש"ז החי' בדברי השואל דההיא דפ' קונם יין שאני דנדר שלא לשתות יין בחדש שבט ור"ח א' של אדר בלשון בני אדם מקרי שבט אבל הכא שנשב' לפרוע בר"ח אע"ג היום א' של ר"ח מקרי ר"ח מ"מ כיון דיום ב' נמי מקרי ר"ח והוא עיקר דיכול לפורעו בכל הב' הימים ולזה כתב הרשב"א מסתברא דחייב לפרוע ביום א' דאנו תופסים היום הא' בר"ח בפ"ע ויש להחמיר דס' דאורייתא לחומרא ע"ש וא"כ אם חייב עצמו לפרוע בר"ח אדר בלא שבו' אינו חייב לפרוע אלא ביום ב' דהממע"ה ומצאתי בתשו' בשמים ראש סימן י"ב שכתב שהוא פטור עד הב' אע"ג דספק שבו' הוא דסתם שלשים ר"ח הב' קאי דמיניה מונין ותו כי לא נשבע מי לא מושבע ועומד אפ"ה אי אתה מחייבו כ"א ביום ל"א והשבו' היתה לקיים דבר שנתחייב עליו באמירה דהיינו ביום הח' הב' וכן דנין