ערך השולחן חושן משפט חלק ב רמז

אמר מנה לפ' בידי וכולי ונשבע על הודאתו ובא הלה ותבעו והשיב שלא להשבי' את עצמי נתכוונתי והשבועה היתה לשקר אין שומעין לו דחזקה דאין אדם נשב' אלא באמת ע"ש וה"נ מכח דחזקה דאין אדם נשב' לשקר הוי גלי דעתיה שלא נשב' אלא על האכילה ושו"ר להרדב"ז ח"ב בל' הרמב"ם סימן קס"ה שכ' דאפי' נשבע שלא אכל ונמצא ששתה חייב ע"ש

ו' כתב הרשב"א בתשוב' ח"א סימן ס"ד ובמיוחסות סי' ק"ע גבי חשוד על הדבר דהוי כמשומד גמור לאותו דבר ואפילו בשבועה אינו נאמן דכבר הוא חשוד על השבועה שהוא מושבע מהר סיני וכולי ופסקו מרן בי"ד סי' קי"ט וכתב הש"ך שם ס"ק כ"א וא"ל דהא קיימא לן בסימן פ"ז דמי שנשבע שלא יטעון אלא האמת ואחר כך נתחייב שבועה שאינו נפטר בשבו' הא' והטעם כתב הרשב"א סימן תתקס"ד דבשבועה א' שנשבע עדיין לא יצא שקר מפיו מה שאין כן בשבועה אחרונה על העבר ואם כן הכא נמי אף על פי שהוא מושבע מהר סיני לא נעשה חשוד על השבועה דלעבר הא ליתא דדוקא לענין ממון אמרינן הכי אבל לענין איסור אין חי' בין שבועה דלהבא לשבועה דלעבר ותדע שהרי אפילו עבר על השבו' דלהבא לא מיקרי חשוד על השבועה עכ"ל וכבר כתבתי לעיל תשו' מהר"י ן' הרא"ש על א' שקדש בעדי' שעברו על השבועה דמקודשת היא מן התורה אם השבו' שעברו אלו העדים היא ביטוי דלהבא שלא יצא לשקר מפיו בשעה שנשבע והב"י בא"ה בסימן מ"ב בשם מ"ך עי"ש הרי דאפי' באיסורא אמרי' הכי דלא נעשה חשוד ומקודש' גמורה מן התורה וכן הריב"ש בתשוב' סימן רס"ו לענין עדות קידושין חי' בין שבו' דלהבא לשבו' דלעבר ובתשו' מהרימ"ט א"ה סימן מ"ג ע"ש ועוד דמה חילוק יש בין איסורא לממון אדרבה באיסור הולכין אחר הרוב וחזקה ואין הולכין בממון אחר הרוב וכ"ש חזקה משום דחזקת ממון עדיפא ואם חשוד על שבועת ביטוי לא הוי חשוד לעדות ומוציאין ממון ע"פ כ"ש לענין איסורא ועוד דהא קיימא לן כרשב"ג דחשוד על הדבר נאמן להעיד בשל אחרי' וכתב הרשב"א בתשו' שם וז"ל ושמא קאמר דחשוד דהאי פ' דאפליגו ביה רשב"ג ור"מ לאו חשוד גמור הוא אלא חששא בעלמא וכולי אבל חשוד גמור לכ"ע לא דנו ולא מעידו והיינו סתם מתני' דפרק עד כמה דתנן החשוד על השביעית אין לוקחין ממנו פשתן וכולי זה הכלל החשוד על הדבר לא דנו ולא מעידו ולא נזכר שם המחלוקת לא היא דסתם ואחר כך מחלוקת היא וכן דעת כל הפוסקי' וכו' וכן הסכים הרשב"ץ בתשו' ח"א סימן ס"ג עיין שם וא"כ החשוד על העבירה דפסול לעדות אף על גב דמיירי בחשוד גמור למאי דקיימא לן כרשב"ג נאמן על אחרים למה פסול לעדות

ז' דין ג' בין של דבריהם וכו' דוקא גזל גמור דרבנן פסול לעדות מדרבנן אבל גזל דהוי משום דרכי שלום לא דלא מנו בכלל פסולי עדות נינהו חד מהנך הרדב"ז ח"ב סימן תקי"ז ע"ש ולא זכר הטור סימן ל"ד העובר על גזל של דבריהם כגון גוזלי מציאת חש"ו וכו' וכן כתב בעל העיטור בדיני קבלת עדות דף ל"ו ע"ג ע"ש הרי דאף על גב דקיימא לן כרבנן דאין בהם גזל אלא משום דרכי שלום פסולים לעדות מדרבנן וכן מוכח בפרק הניזקין לר"י גזל גמור למנ"מ להוציאו בדייני' והרי לרב חסדא רבנן ס"ל דגזל דרבנן אין מוציאין בדיינים ואם כן מנ"ל דפליגי בהכי אימא דר"י מודה לרבנן ולא נ"מ אלא לפוסלו לעדות אלא ודאי אפילו לרבנן דהוו גזל משום דרכי שלום נפסל לעדות

ח' וכל מי שחשוד ליקח ממון חבירו וכו' כ' הדריש' דאף אם הלוקח טוען בשעת לקיחתו ואמר שבשביל מלוה ישנה שיש לו עליו לקחו מידו ואפילו הכי אינו נאמן ודינו כגזלן ודאי כיון דגזלו בפני עדים לא משגחינן בדבריו ויש להוכיח זה מדקיימא לן הנכנס לבית חבירו בפני עדים למשכנו וכו' דדין גזלן יש לו ושכנגדו נשבע ונוטל אף על גב דטען שלי לקחתי וכו' עיין שם וז"ל מהר"י ן' מיגש בתשו' סימן ח"י אפילו נתברר שמלו' ישנה יש לו עליו בהיותו כופר בפקדון הוא פסול לפי שאין לו לקחת אותו בחובו להיות גוף פקדון של מפקיד ויש לו לפדותו ממנו ואם לקחו בחובו מבלתי שירצה בזה בעליו אכתי גזלן הוא ופסול לעדות הלא תראה מי שאנס את חבירו שימכור לו נכסים גזלן הוא וכולי עיי"ש וכן כתב הרשב"ש סימן ש"ף וז"ל שכל תפיסה שנעשית שלא ברשו' אינה תפיסה דמאי דאמרינן בעלמא תפיסתו תפיס' היינו כשבאו ברשות בידו כגון הנהו עיזי וכו' שהיו ברשות ותפס' ומצאתי בירושלמי ראיה וכו' והירוש' הזה כ' בעל העיטור להלכה באות חוב דף ס"ח ע"ג וכן הוכיח בסימן תק"ט עיין שם

ט' אבל בלא עדים אינו חשוד וכו' האומר לחבירו גזלתני מנה והלה אומר לא גזלתיך אלא ן' משביעי' אותו דכיון שהודה מדעת עצמו הרי פירש מהגזלני' ואינו פסול ונשבע על השאר דשמא מלוה ישנה וכו'

יו"ד דשמא ספק מלוה ישנה וכו' דחשוד על אממונ' חשוד על השבועת' אלא שאנו תולי' דשמא ספק מלוה ישנה וכולי ונ"מ אם מחל לחבירו כל מלוה וכל תביעה שיש לו עליו דהשתא פטור מן השבו' הר"ן והריטב"א הוסיף וז"ל ועוד נ"מ לדעת מורי הרא"ה אם טענו שנטל ממנו מנה של רבית קצוצה והלה כופר דלר"י נשבע אבל לאביי אינו נשבע דא"א חשוד על הממון ולא משביעין ליה מספק ואינו דומה לטוען גזלתני מנה שהוא נשבע לד"ה דהתם כי פריש משום שבועה מתקין לאויה בחזרה אבל רבית לא מתקין לאויה בחזרה לדברי רבינו הגדול ומורי הרשב"א חולק בזה עכ"ל ועיין בב"י סימן ע"ה מחו' י"ג שכתב תלמידי הרשב"א דבטוען מנה של רבית דעת מורי שאינו נשבע ונכון הוא וכולי ומיהו כי אמרינן דלא משמע לאינשי דרבית לאו מתקן לאויה בחזרה ה"ל רבית כגזל לגמרי ונשבע עליו ע"ש ונראה דהוא הריטב"א שמסכים עם רבו הרא"ה כמ"ש בפ' קמ' דמציעא שכן דעת רבו הרא"ה אבל ומורי הרשב"א חול' וכן כתב הרשב"א בתשו' המיוחסות סימן ק"ט עיין שם ובתשו' ח"ב סימן רל"א ביאר טעמו וז"ל גם בזה תולין ואומרים שמא מלוה ישנה היה לו עליו ולפיכך הלוה לו ברבית כדי שיקח ממנו כדי מה שיש לו עליו או כדי מה שגזלו וסבור הוא שמותר ליקח ממנו אפילו דרך רבית וכו' ואף על גב דאמרינן התם פרשי אינשי מספק שבו' ולא פרשי מספק ממון מכל מקום האי ניתן לחזרה והאי לא ניתן לחזרה ואילו לגבי רבית קצוצה לא נתקו כל הלאוין שבו לעשה שהרי לאו דלא תשימון לא ניתק לעשה דמאי דעבד עבד אפילו הכי לא משמע להו לאינשי הכי ושמא סבור הוא דכל זמן שיזכור שאין בידו כלום ויחזור לו רבי' מנתקו כל הלאוין שבו דאף רבית ניתק הוא לעשה דכתיב וחי אחיך עמך אהדר ליה כי היכי דניחיה בהדך כדאיתא בריש פרק אז"נ ולעולם תולין וכולי עכ"ל הרי דסבירא ליה דלאו דלא תשימון לא ניתק לעשה ולא נתקן בחזרה אלא דאפילו הכי נשבעין על טענת הרבית מהאי טעמא