ערך השולחן חושן משפט חלק ב רמא

אם לא היה חייב לו והחנוני עכשיו בא להוציא ממנו מה שנתן בעדו לא שהרי כ' (עכ"מ)

ז' דין ב' אבל אם מת החנוני וכו' נר' דאפי' לא מת אלא הלך למ"ה נוטל בלא שבוע' כמבואר בסי' קכ"א גבי שליח ע"ש וה"ה בחנוני ופועלים וז"ל בעה"ת שער כ"ט ולא תימא דוקא כשמת א' מהם אלא אפי' לא מת אלא שהלך למ"ה אע"פ שי"ל אולי יבא היום או למחר ויאמר שנתן אעפ"כ כיון דהשתא ליתיה קמן לא מחייבי' ליה לאשתבועי אם רצה להחרים התם וכו' וכן דעת מהר"י ן' מיגש והר"מ ז"ל עכ"ל וכ"כ הראב"ד בס' תמ"ד סי' ס"ב וז"ל ולא עוד אלא אפי' בענין פועלים וחנוני נמי אי אזל חד מינייהו לעלמא ולא מכחיש ליה לאידך האיך שקיל מבע"ה בלא שבו' ול"מ בע"ה למימר לפועלי' משתבעי' ליה דלא פרעך החנוני א"נ לחנוני אישתב' לי דפרעת לפועלים אלא ודאי שקלי בלא שבו' ואי בעי לאחרומי סתם מחרים כדאמרו עכ"ל

ח' או שמתו פועלי' והחנוני לבדו תובע נוטל בלא שבו' וכו' בעה"ת שער כ"ט ח"ב בשם תשו' הר"י בן פלט כתב דלא דמי למנה לי בידך והלה אומר איני יודע וכו' דהתם איכא ברי גבי תובע וחזקת ממונא גבי נתב' אבל הכא גבי חנוני איכא נמי חזקת שליח עושה שליחותו ע"ש ומצאתי למהר"ם בתשובות הקצרות סי' כ"ו שכ' וז"ל ומה ששאלת על ראובן ששלח פקדון ליד שמעון ביד לוי והלך למ"ה אי אמרינן חזקת שליח עושה שליחותו ויכול ראובן לטעון על שמ' טענ' ודאי להשביעו או לא נראה דאינו יכול להשביעו כי טענ' שמא היא דלא אמרי' חזק' שליח ע"ש אלא באיסו' שלא יהיה המשלח חוט' כי הוא סומך עליו אבל בממון לא וכן משמע גבי חנוני על פנקסו דלא מהימני' לחנוני בלא שבו' מטעם חזקת שליח עושה שליחותו ולא יטול השכיר אפילו בשבו' אלא ש"מ דבממון לא אמרינן חזקת שליח עושה שליחותו ע"ש ועיין תשו' המיי' דשייכי לס' קנין סי' ס"א והראב"ד בס' תמ"ד סי' ס"א גבי הרשאה כ' וז"ל בטענת חזרה לא מדאמרי' חזקת שליח עושה שליחותו ה"נ אמרי' חזקת בע"ה מעמידו בשליחותו ול"מ האיך למי' ליה דילמא הדר וכו' תדע שהרי הולך מנה לפ' במתנה קי"ל דהולך לאו כזכי דמי ואי בעי למיהדר ביה מצי הדר ביה ואפ"ה מסתמא אזיל שליח ויהיב ליה למקבל מתנה ולא חיישי' לחזרה אלמא מסתמא מוקמי' לבע"ה בחזקת עומ' בדיבורו עיין שם מבואר דס"ל דבממון נמי אמרי' חזקת שליח עושה שליחו' ובע"ה נמי בחז' עומ' בדבו'

ט' דין ג' הגה נשבע התובע ונוטל וכו' כ' הסמ"ע מור"ם סתם וכ' נשבע ונוטל ונר' וכולי מיהו לפי מ"ש וכולי צריכין לחלק ולומר דדוקא התם שיש לספק דלא נתן להם החנוני כלום משא"כ בזה דמיירי דודאי הוציא הוצאות אלא שאין אנו יודעים כמה מ"ה סגי בהיסת ע"ש וכ' הר' עבודת הגרשוני סימן קי"ט דס"ל אע"פ דפ' האשה שנפלו תנן המוציא הוצאות על נכסי אשתו ישבע ויטול דהיא שבועת המשנה היינו משו' דשלא ברשותו הוא אבל יורד ברשות ליכא שבועה כלל אלא אחר תקנה תקנו דגם ביורד ברשות נשבע היסת דוקא עש"ב וליתא שהרי כ' הרמב"ם בפ"י מה' גזילה דין יו"ד כל מי ששמין לו בין שהיתה ידו על העליונה בין שהיתה על התחתונה אינו נוטל כלום עד שישבע בנק"ח וכולי וכת' המ"מ זה נלמד ממתני' דהוציא ולא אכל ישבע כמה הוציא ויטול אע"ג דבעל כיורד ברשות ע"ש

יו"ד נשבע התובע ונוטל וכולי עיין בהש"ך שכ' והחילוק פשוט דבסעיף ב' כיון דאיכא חזקת שליח עושה שליחותו נוטל בלא שבו' וכ"כ בעה"ת וכולי עיין שם ומהר"ם בן חביב בס' גנת ורדים כלל ג' סימן ב' תמה דה"נ מיירי בעשאו שליח ואפ"ה צריך שבו' וכ' לחלק בין חנוני שהוא קבוע לשאר שליחות עיין שם באורך ומדברי בעה"ת בשער כ"ט ח"ב סימן ו' שכתב וז"ל מאי דק"ל למה המוציא הוצאות על נכסי אשתו וכו' משום דאיכא גבי חנוני תרתי חדא חזקת שליח עושה שליחותו דהא מזומן ועומד להקיף לבני אדם וכולי ע"ש משמע דבחנוני דוקא שהוא קבוע א"ץ שבו' דמה"ט אמרי' דחזק' שליח עושה שליחותו משא"כ בשאר שליחו' והרשב"ץ ח"ג סי' קל"ב כ' דכיון שהוא מודה בהוצאה אלא שלא ידע כמה הוי מחוייב שבועה ואינו יכול לישבע דמשלם ונוטל הלה בלא שבו' ע"ש וצ"ע

י"א וה"ה לכל מידי וכולי כ' הסמ"ע דה"ד הכא שהוציא עליו לטובתו וכו' והש"ך כ' בשם הגאון אביו שאני הכא שהיה ברשות חבירו וכו' ונכון הוא ע"ש ובתשו' שב יעקב סימן ז' דחה חי' הסמ"ע מתשו' מהריק"ו והאריך בזה עיין שם באורך

י"ב דין ה' יש לדון ע"פ פנקס וכו' ה' חוות יאיר סימן ר"ב כתב דאפילו לטובתו דבעל הפנקס לחייב אחרים עיין שם ועיין בס' בית דוד סימן כ"ו שכן פסק רבו דמוציאין מיורשי לוה ע"פ פנקס המלוה וכ' עליו הרב דל"ד דנדון הרא"ש במי שכתב על עצמו שהוא חייב לאחרים דאדם נאמן על עצמו אבל הכתוב בפנקסו שאחרים חייבים לו מה מהני וכו' ע"ש

י"ג יש לדון ע"פ פנקס וכולי היכא דיש רגלים וכו' נסתפק מהריט"ץ סימן י"ז בהודה בפני עד אחד שחייב לפלוני וכן כתוב בפנקסו מי חשיב עד אחד כאומדנא דמוכחא שכ' הרא"ש דאם יש רגלים לדבר דנין על הפנקס עיין שם והרשב"ץ ח"א סימן ע"ז וז"ל ויש לדקדק מ"מ פסלה תורה ע"א לממון שא"א שפסלתו מפני שיש לחוש שמא הוא משקר שא"כ וכו' וא"א לומר ג"כ דלשקרא לא חיישינן אפילו בחד משום דלא נחשדו ישראל להעיד בשקר דשארית ישראל לא יעשו עולה אלא שגזירת המלך היא שלא יקום ע"א אלא לשבו' וכמו שפסלה קרובים וכולי דהא בפרק האשה שלום אמרי' בבעיא דע"א במלחמה דע"א מהימן משום דמלתא דעבידא לאיגלוי לא משקר משמע הא בעלמא חיישינן דילמא משקר ונרא"ה טעמו של דבר וכולי שמעיד בשקר לפי ששכור הוא וכולי א"כ דבר מועט מספיק לב"ד לסלק חששא זו וכולי ונראה שזהו טעמו של דבר שהאמינה תורה ע"א בסתירה בסוטה דכיון דקינא לה ונסתרה רגלים לדבר וכולי וכיון דאיכא קצת רגלים לדבר שהרי קינא לה בעדים ועכשיו העיד זה העד שנסתרה אמרינן דודאי בקושטא קא מסהיד וכו' עיין שם ובתשו' הרשב"א ח"ג סימן ב' כ' דודאי ע"א אינו משקר דאפילו בערוה החמורה האמינה תורה ע"א לענין קנוי וסתירה וקם הוא לשבו' וממון נמי מפקינן אפומיה לפעמים כענין נסכא דר' אבא עש"ב וע"כ פנקס וע"א א"ל דמוציאין ממון וכה"ג כתב הרדב"ז ח"א סימן ע"א דע"י אומדנא וע"א מוציאין מהיורשים וכ"כ מהרשד"ם סימן ל"ז עש"ב ועי' בה' פמ"א ח"ב סימן קכ"ד שכת' דמהרשד"ם לא סמך על טעם זה עש"ב וגם. הרדב"ז עצמו בתשו' ח"ב סימן תרע"ח כתב וז"ל ואת"ל דהיכא דאיכא אומדנא וע"א מצטרפין לאוקומי ממונא אבל בנ"ד ליכא אומדנא דמוכח ואפי' לאצטרופי לא חזיא ומ"מ להתלמד במקום אחר כיון דאומדנא לחודא לא אזלינן בתרא לא מצטרפי' עם העד לדעת הרב דלשבועה קם ולא לדבר