ערך השולחן חושן משפט חלק ב רמ

סימן צ"א

א' דין א' חנוני על פנקסו וכו' שניהם נשבעים וכו' אפילו החנוני רגיל להפקיד אצל השכיר הכא לא יקבל שבועת השכיר מהר"ץ אשכנזי סימן קכ"ו ע"ש

ב' אפילו החנוני הוא עכו"ם אם מכחיש לפועל וכו' כמבואר בתשו' הרשב"א הובאה בב"י סי' ע"ב וסימן קפ"ה דאף שמשמע לכאורה מדברי ה' מ"מ בפי"ד מהל' טוען דאין משביעין היסת על פה בריא של עכו"ם מכל מקום הכא ליטול אפשר דכ"ע מודו דאינו נוטל אלא בשבועה הש"ך עיי"ש ובתשו' הרשב"א מבואר דאפילו ליפטר צריך לישבע על פה טענת הגוי שכתב הרמב"ם שלא תקנו שבועת היסת אלא בישראל וכת' ה' מ"מ שאין טענת הגוי טענה להשביעו עליה חולק על הרשב"א אלא דאפשר דהרמב"ם מודה בבא ליטול דאינו נוטל אלא בשבועה ודוקא בקרקע שהוא בחזקת בעלים הראשונים מוציא מהלה בלא שבו' דאין טענת הגוי טענ' ומעמידים אותה בחזקת בעלים ועיין בהרב כנה"ג סימן ע"ה אות ס"ט שכתב דמדברי מהרשד"ם חח"מ סי' קט"ו נראה דטענת הגוי טענת ב"ד מקרי ותמה עליו מדברי הרמב"ם והמ"מ ע"ש ולא זכר תשוב' הרשב"א דסביר"ל הכי דבנשבעים על פה טענת הגוי בתשובות ח"ב סימן קט"ו ע"ש וכן דעת הרדב"ז ח"ב סימן ת"ה דנשבע על פי טענת הגוי ליפטר ע"ש ועמ"ש בסימן נ"ח

ג' אם מת החנוני כ' ה' קול אליהו סימן כ"ד דטועני' ליורשיו שפרע אביהם ונוטל מבע"ה בלא שבו' ע"ש ולא דק דלא עדיף מפוגם שטרו וכו' והשטר מקוים בידו ודינו ליטול בלא שבועה אלא שחכמים החמירו עליו לישבע דמהאי טעמא אם מת יורשיו נוטלים ולא אמרי' אין אדם מוריש שבועה לבניו ואפ"ה צריכים לישבע שלא פקדנו וכו' ובסוף פרק כל הנשבעין מוקמינן בריית' דיפה כח הבן מכח האב שהבן גובה בין בשבו' בין שלא בשבו' והאב אינו גובה אלא בשבועה כב"ש דאמרי שטר העומד לגבות כגבוי דמי ואפילו מת לוה בחיי מלוה מקרי ממון להורישו לבניו ולא אמרינן אין אדם מוריש שבועה לבניו ואפילו הכי צריכים היורשים לישבע שלא פקדנו אבא וכו' וכבר כתב בתשו' מהר"ם הארוכות סימן תתקנ"ז משום דס"ס אין זה להחזיק אלא להוציא עש"ב וכבר כ' הש"ך בסימן ק"ח ס"ק כ"ו שדי' החנוני שמת תלוי במחלוקת הרז"ה והרמב"ן סוף שבועות דהרז"ה סבירא ליה דחנוני נמי דינו מן התורה ליטול בלא שבועה ואם הוא חשוד נוטל בלא שבועה וכן בשמת יורשיו נוטלים בשבועה שלא פקדנו אבא וכו' אבל הרמב"ן סבירא ליה דחנוני דינו מן התורה שלא ליטול דדמי מנה לי בידך והלה אומר איני יודע דקיימא לן דפטור ואם הוא חשוד שאינו יכול שישב' מפסיד וכן בשמת אין יורשיו נוטלים כלל והר"ן בריש פ' כל הנשבעין כתב וז"ל מקש' הכא דהא דנשבעין ונוטלין טפי נינהו דהא איכא פוגמת כתובתה וכו' ותנן נמי וכו' המכיר כליו וספריו ביד אחר וכו' ותנן נמי המוצי' הוצאו' על נכסי אשתו וכו' י"ל כי הא חשיב הני דמדינא לא הוה ליה למשקל כלל אלא שחכמים תיקנו שיהיו נוטלים בשבועה אבל הנהו דמדינא אית להו למישקל בלא שבו' אלא שחכמים החמירו עליהם לישבע וליטול לא חשיב וכו' ומוציא הוצאות על נכסי אשתו נמי מדינא שקיל בלא שבו' דברי ושמא הוא ואף על גב דבעלמ' אמרי' לאו ברי' עדיף הכא כיון שהוציא ברשות והשביח נאמן מדינא ושקיל בלא שבועה אלא שחכמים החמירו עליו לישבע וכן כ' התוס' בכתובו' דף פ' עיין שם משמע דס"ל כהרמב"ן דחנוני נמי דתני בפרק כל הנשבעין דינו שלא ליטול אלא שחכמים תקנו שיהא נוטל בשבועה והר"ן שם בפסקא דחנוני וכו' שכתב וז"ל והוי יודע דכי אמרינן דחנוני נשבע ונוטל ה"ד כשמודה בע"ה שהוא ליתן וכו' כיון דחנוני יודע ובע"ה לא ידע נאמן החנוני בשבועה כיון שהוציא ברשות כדין המוציא הוצאות על נכסי אשתו לא מדמי חנוני למוציא הוצאות על נכסי אשתו לגמרי אלא שחכמים היקלו על החנוני ליטול בשבועה ועשאהו כמוציא הוצאות על נכסי אשתו ומת ולא נתברר כמה הוציא לא יטלו היתומי' כלו' אם כן אף על גב דמדינא נוטל בלא שבו' כיון שחכמי' החמירו עליו לישבע אין יורשיו נוטלים כלום ומהר"ם ן' חביב בתשו' בספר גנת ורדים כלל ג' סימן ב' הקשה על מרן שם שכתבו בשם יש מי שאומר ונדחק לחלק בינו לשכיר עש"ב ולא קשיא מידי שהרי מבואר בדברי הר"ן המוציא הוצאות על נכסי אשתו מן הדין נוטל בלא שבו' אלא שחכמים החמירו שלא יטלו אלא בשבועה אבל שכיר ונגזל והנך דפרק כל הנשבעין דמן הדין לא יטלו כלל אלא שחכמי' היקלו עליה' ליטלו בשבו' וא"כ א"ל דדוק' הנך אם מתו לא יטלו היור' כיון דמ"ה לא יטלו וחכמי' היקלו עלי' ליטלו אם ישבעו אבל בסתם חשוד או מתו אוקמו' אדאוריית' אבל מוציא הוצאות על נכסי אשתו דמדינא נוטל בלא שבו' אלא שהחמירו עליו לישבע ס"ד דה"ד אם אפשר לישבע אבל כשאינו יכול לישב' או מת אוקמוה אדאורייתא ונוטלים יורשיו דשבועה דשלא פקדנו וכו' קמ"ל

ד' שניהם נשבעין ונוטלין מבע"ה וכו' ואם מת בע"ה נשבעים ונוטלים מן היורשים

ה' וצריכי' שישבעו כ"א בפני חבירו וכו' כ' הב"ח היינו לכתחילה אבל אם נשב' שלא בפני חבירו א"ץ לחזור ולישבע והש"ך כ' דשאני הכא כיון דודאי חד מנייהו לשקר נשבע וכ' ע"ש ואין נראה כן מדברי המ"מ בפ' ט"ז מה' מלוה דין ה' שכ' וה"ה בכל שבו' שמן הדין בפני הלה שכנגדו ומה שהוסיפו בכאן הוא שאע"פ שבין חנוני ופועלים אין שום תביעה נשבעים הא' במעמד חבירו וכו' ע"ש משמע דאין חי' בין זו לשאר שבועות ואדרבה לרבו' אמרו כאן דאפי' אין תביעה בין חנוני לפועלים צריכים לישבע כל א' בפני חבירו וכ"ש בעלמא וא"א הרי הוסיפו כאן דאפי' נשבע כבר שלא בפני חבירו צריכים לחזור ולישבע ובתשו' אשכנזית הביאה מרן הב"י סי' פ"ז ובתשו' מהר"ם הארוכות סי' רל"ז והובאה בתשו' המיימו' לספר זה סי' א' כ' דאם אין התוב' טוען בריא אלא ע"פ העד צריך הנתבע לישב' בפני העד לכתחילה כדאיתא בתוספות דשבועות פועלים נשבעין לפני חנוני וכו' וא"א אימא שאני הכא דחד מינייהו נשב' לשקר ומהר"ם בתשו' בס"ד כ' ועוד כיון דכבר נשבעו כ"ש דאם יודו ויכחישו שבועה א' דהו"ל כסופא טפי ע"ש וא"כ הכא נמי בחנוני ופועלים אם נשב' א' שלא במעמד חבירו אין צריך לחזו' ולישבע מהאי טעמא כיון דכבר נשבע כל שכן דאם יודה ויכחיש שביעה א' הוה ליה כסופא טפי

ו' כ' בשו"ת חיים שאל ח"א סי' ע"ד על אחד שאמ' לחנוני מהחוב שאתה חייב לי תן כד שמן ללוי לחשבוני ועברו קצת ימי' והחנוני נתן כד שמן ללוי והמלוה טוען זה שאמרתי לך לתת כד השמן ללוי היה ביום או יומים ואח"ז פרעתי אני ללוי ליקח השמן ממני ופסק שהדין עם החנוני דהי"ל להודיעו שכבר פרע ויש קצת ראיה מסי' קכ"ב דאפי' בעל ההרשאה הנתבע נפטר שהי"ל להודיעו ע"ש ונראה דה"ד אם היה החנוני חייב לו אבל