ערך השולחן חושן משפט חלק ב רלח

עיין שם משמע דשבועת היסת חייב אפילו לא תבעו ומיירי שם בטען לבסוף בריא כמ"ש מהרש"ל שם

סימן פ"ט

א' דין ב' ואפי' היה שכרו פרוטה וכו' הטור כתב ובלבד שתהיה הכפיר' בב' כסף וכך כתב הרמב"ם וכו' ומסתברא כדברי הרמב"ם ע"ש וכ"כ הרא"ש בתוספותיו וז"ל ול"נ כדברי הרמב"ם דמדברי ר"י נשמע לרבנן דלר"י אין שכיר נשבע אלא כשיש שבועה דאוריית' על בע"ה דמודה במקצת ובטענת ב' כסף אלא דרבנן מחייבין בכופר בכל וכו' ע"ש הטור נמשך אחר אביו הרא"ש גם הריטב"א ר"פ כל הנשבעין כ' וז"ל אבל רבותי הסכימו לדברי הרמב"ם דכיון דמדאורייתא אינו נועל כלו' דיו לעני זה שיתקנו לו לישבע וליטול כשיש שם ב' כסף כעין דאורייתא וכ"נ עיקר עכ"ל ובתשו' הרדב"ז ח"ג סי' תפ"ח כ' הרמב"ם שכ' כאן אפי' שכרו פרוטה וכו' היינו דאין השכיר יכול לומר או תן לי פרוטה זו בלא שבוע' או תשבע אתה ותפטר אלא הנתבע יכול לומ' שבועה עליך רמיא או תשבע או אין לך כלום וז"ש אפי' פרוט' לא יטול אלא בשבו' ע"ש ועי' בהש"ך ס"ק א' וב'

ב' נשבע השכיר וכו' וה"ה מלמד בזמנו ישבע ויטול אבל אח"ז אינו נשבע אלא בעל הבית מהר"ם בתשובות הארוכות סימן תרע"ח ע"ש

ג' הגה היה השכיר קטן וכו' נשבע בעל הבית ונפטר משמע שבוע' היסת וכן הרדב"ז בתשוב' ח"ג סי' תפ"ט הסכים לגי' אחת בדברי הרמב"ם היה השוכר קטן השכיר נשבע ונוטל אבל אם השכיר קטן אם בעל הבית מודה במקצת צריך שבועה דאורייתא ואם כפר בכל שבועה דרבנן ע"ש ועי' בהש"ך ס"ק ג' אבל ה' החינוך ס' קדושים סימן רל"ח כתב דאפילו היה השכיר קטן גם הוא נשבע ונוטל עיין שם

ד' או עבד וכו' בתשו' הגאונים ח"ב שער ה' סי' יו"ד בעבד שהניחו רבו בחנות נושא ונותן ונתחייב שבועה כ' וז"ל כך ראינו דעבד לא מהימן בשבו' משום דלא מהימן במצות וכו' ומה לעדות ממון פסול לשבו' לכ"ש דלא מהימן הילכך הוא חשו' על השבו' ושכנגדו נשב' ונוטל

ה' אבל אין יורשי השכיר נשבעין ונוטלין וכו' ז"ל הרשב"א בח"ג סי' קמ"א ואפשר היה לומר דלא תקנו לשכיר אלא לישבע לבע"ה ששכרו וכו' לפי שהשכיר חזקה אינו מעיז פניו לתבו' ממי שיודע האמת כמוהו אבל בבניו שאין יודעין האמת שמא יעיז וכו' אלא דבגמרא דבני מערב' אמרו וכו' פשיטא מת הבע"ה השכיר נשב' ליורשיו ואפי' מת השכיר יורשיו נשבעין ליורשי בע"ה פי' הוא פשיטא לי שנשב' ונוטל מן היורשים אבל יורשיו מיורשי בע"ה מיבעיא והשיב כלום תקנו אלא בשכיר שמא ביורשים וכו' עד כאן בירושלמי עכ"ל

ו' דין ג' אבל אם לא היו שם עדים וכו' נראה דאפי' היו עדים ששכרו והלכו למ"ה והשוכר מודה שהיו עדים לא אמרי' מגו שיכול לומר לא שכרתי' כמ"ש הרשב"א בתשו' ח"ב סי' רנ"א וז"ל דלא מהימן הכא למימר פרעתיך ביני לבינך אע"ג דיכול לומר פרעתי בפני פ' ופ' והלכו להם למ"ה וכו' דלאו מגו מעליא הוא דעכשיו אינו יכול להכחיש ואילו אמר פרעתיך בפני פ' ופ' יכולי' להכחישו בביאתם וכו' ע"ש וכ"כ רשב"ם והרא"ש בבתרא ד' נ"ה גבי פקדון ע"ש וה"נ לאו מגו הוא מה"ט דרצה לטעון פרעתי ממה שיטעון לא שכרתי' שיכול להכחישו בביאת העדים ואע"ג דבלא"ה מגו דהעזה הוא דרצה לומ' פרעתיך דחושבו טועה משום דטרוד בפועליו ולא משקר במזיד מלומר לא שכרתי' דחושבו משקר אלא דבמגו כל דהו מוקמינן ליה אדאורייתא ע"ש מ"מ אם היו עדים ששכרו והלכו להם למ"ה לא חשיב מגו כלל

ז' אם הודה מקצת ישבע שבועת התורה וכולי הטור כתב בשם ר"י וז"ל דה"ד כשטוען פרעתי כל שכרך וכולי אבל אם מודה במקצת ליכא מגו דלא אמרי' יהא נאמן במגו דא"ב לומר לא שכרתיך מעולם דהו"ל העזה ולכך אם טענו בריא שפרע קצת נשבע השכיר ונוטל וכולי אבל הרמב"ם וכו' ע"ש והק' בית הלוי בשם מהר"י העשל דהתוס' בפרק המקבל ובפרק כל הנשבעין כתבו כן למאי דס"ד אבל למסקנא דקציצה דכירי אינשי ה"נ דנאמן לומר פרעתי מקצת במגו דלא קצצתי לך אלא א' ונתתיו לך ותי' כמ"ש התוס' בפ' הגוז' בד"ה עירוב פרשיו' וכולי וז"ל דניחא למימר טפי שכרתיך ונתתי לך שכרך דחושבו טועה משום דטריד בפועליו ולא במשקר במזיד ממאי דנימא לא שכרתיך מעולם דליכא למיתלי בטרוד בפועליו ע"ש וה"נ במודה במקצת לא רצה לטעון לא קצצת' לך אלא א' מה"ט דחושבו משקר במזיד אבל בכופר בכל קי"ל דנאמן במגו דלא שכרתיך משום דבשבו' דרבנן במגו כל דהוא אוקמוה אדאורייתא כמ"ש הרח"ש ע"ש וליתא שהרי הטור כ' בשם ר"י דכופר בכל דנאמן במגו דלא שכרתיך משום דב' הטענות שוות שיש בהם העזה אבל אם מודה מקצת וכולי ונר' דס"ל דלדעת הרא"ש מודה במקצת נמי אע"ג דהוי מגו דהעזה נשב' בע"ה ונפטר מה"ט במגו כל דהו אוקמוה אדאורייתא אבל לדעת ר"י דמודה מקצת אינו נאמן במגו דלא מוקמי' ליה אדאוריי' דמגו דהעזה ע"כ דכופר בכל לא חשיב מגו דהעזה דב' הטענות שוות וכ"כ הכנה"ג דהרא"ש ס"ל דבמודה מקצת נמי נאמן במגו

ח' דין ד' אע"ג שכבר נתן ב' או שא"ל הילך וכו' זה דעת מהר"י ן' מיגש והרמב"ם והסמ"ג והרא"ש והטור וכ"כ הרשב"א והר"ן והנ"י בפרק המקבל שכן עיקר ע"ש וכ"כ הריטב"א בחי' בפרק כל הנשבעין והרמב"ן במלחמות שם כתב וז"ל דכשם שיתקנו לשכיר לישבע וליטול כך תיקנו לבע"ה להיות נאמן בקציצה כיון דמדכר דכיר חזקה אינו עובר משום בל תלין ובל תגזול וכל השמות ושכיר נמי ניחא ליה כי היכי דליגרי' וכולי ומ"ה לא ניחא ליה לאתויי לידי שבועה דהא מ"מ איהו מפסיד וכולי וכ' הש"ך לא ירדתי לסוף דעתו דהא בזמנו עסיקי' הכא דליכא משום בל תלין וכו' ע"ש ולק"מ דדוקא בפירעון לאח"ז הוא דמדכר דכיר שלא לעבור בבל תלין אבל בזמנו לא דכיר וסבור שפרעו ולא עבר אבל בקציצה אפילו בזמנו כיון דמדכר דכיר אין להחזיקו משקר במזיד לגזול ולעבור בבל תלין וזה שכתב' כיון דמדכר וכו' ועוד תי' הרמב"ם דס"ד דמודה מקצת נמי פטור דהא רבא ב"ש דס"ל דאפילו בקציצה לא דכיר ואין מוסרין שבועה לבע"ה משום דטרוד בפועליו ופועל אינו נשבע ונוטל דליכא בקציצה משום כדי חייו ומה שדחה הר"ן דא"א דבע"ה אינו יכול לישבע הול"ל מתוך שאיל"מ ואע"פ שאין בע"ה כאילו אומר ממש איני יודע מ"מ כיון שאין אנו רוצים למסור לו שבו' אין להפסיד השכיר בשביל כך דכל שאי"ל מן הדין או מפני חשש ראוי שישלם ע"ש לכאור' נראה דלק"מ שהרי כ' התוס' בפרק השואל ובפ' הפרה בד"ה דאפילו וכולי וז"ל דהא טעמא דמחוייב שבו' ואיל"מ מפרש בפרק כל הנשבעין משום דכתיב שבועת ה' תהיה בין