ערך השולחן חושן משפט חלק ב רלד

וכתב הסמ"ע דלה"ט אפילו תפס שלא בעדים לא מהני דהו"ל כמגו במקום עדים דאנן סהדי דכיון דלא תבעו שעורים דמחל לו וכ"כ הב"ח והש"ך ס"ק כ"ג עיון שם ואיברא דהנ"י בפ' י"ן גבי האומר עבדי הוא וכולי כתב וז"ל אינו נאמן כשהוא אומר אח"ך זה בני ואע"ג דהשתא אית ליה מגו דא"ב הוא יהיב ליה לכולהו נכסי' אין אדם נאמן לסתור הודאתו משום מגו כך פי' מורי נר"ו וכ"נ אפילו למסקנא וכולי עיין שם הרי דס"ל דאין נאמן במגו לסתור הודאתו משום מגו אבל הרמב"ן בפ' ח"ה דל"ג כתב וז"ל וכן הא דאמרינן בפרק י"נ בני הוא זה וחזר ואמר עבדי הוא אינו נאמן ומשמע שהוא יורשו ובנו לכל דבר ואמאי נימא מתוך שבידו להפקיר נכסיו או ליתן מתנה לאח"ז ואינו יורשו דהא אמרינן מגו אפי' להכחיש דבריו הא' בפ' האומר בקידושי' אלא וכולי לא אמרינן מגו גרוע לחצי טענה וכולי ע"ש הרי דס"ל דאמרי' מגו אפילו להכחיש דבריו הא' ואפשר לומר דה"ד במגו דבידו דאלים וכה"ג כתב הר"ן בפרק האומר דקידושין גבי מי שאמר בשעת מיתתו יש לי בנים וכולי וז"ל ולענין הלכה משמע דקי"ל כר' דאינו נאמן לאסור דהא מ"ל לשקר כעדים דמי דקי"ל הלכה כר' מחבירו ואע"ג דבפ"ק דב"ב מ"ל אי אמרינן מגו אפי' במקום חזקה או לא התם הוא דמגו שהיה יכול לטעון טענה אחרת דלא עדיף האי מגו כולי האי אבל הכא דמגו דבידו הוא וכולי ומ"ל לשקר דבידו כעדים דמי עכ"ל וה"נ א"ל דמגו אפילו להכחיש דבריו הא' והתוס' בספ"ק דגיטין גבי הנהו גינאי וכולי כ' וז"ל פר"ח וכן ר"ת שהיו בע"ד מודים לו וכולי ומשמע מדבריהם דאינו נאמן לומר טעיתי במה שהודיתי אע"ג דא"ל מגו דא"ב אמר חזרתי ופרעתי וכן משמע מהא דתנן בשבועו' מנה לי בידך א"ל הן למחר א"ל תנהו לי אם נתתיו לך פטור אין לך בידי חייב וכו' ואמאי לא מהימן במגו דא"ב אמר פרעתי אלא משמע דבמגו לא מהימן לומר שטעה עכ"ל וכ"כ הרא"ש והר"ן שם אלמא אינו נאמן במגו לסתור הודאתו אפילו לומר טעיתי ומהריב"ל ח"ג סימן ע"ט הביא מ"ש הנ"י בפרק ח"ה גבי לפטור כגון שאמר מתחלה לא לויתי ואח"ך פרעתי נאמן אע"פ שמכחיש דבריו הא' וחידוש גדול אשמועינן דנאמן במגו להכחיש דבריו וס"ד כי היכי דלא אמרינן מגו במקום עדים ה"נ לא אמרינן מגו להכחיש דבריו הא' עיין שם ולא זכר מ"ש הנ"י בפ' י"נ דלא אמרינן מגו לסתור דבריו הא' וכבר כתבתי בסימן ס"ט דין ב' תשו' הרשב"א דס"ל הכי ע"ש וגם המרדכי בפ' ז"ב וכ' וז"ל ונשאל לראבי"ה על עסק אלמנה א' שצותה בשעת מיתה לתת מנכסיה לפ' ז' זהובים והבן שתק ומתה אח"מ אמר שאמו לא נשבעה על כתובת' ומה ששתק מפני שלא רצה להכעיסה והשיב כיון שצותה בפניו ושתק הוי כאילו הודה וכולי אעפ"י שלא היו שם עדים חייב אם הוא מודה שכך הוא עכ"ל אלמא משום דשתיקה כהודאה אפי' אין עדי' אינו נאמן לסתור הודאתו

ז' דין י"ט הרי זה מודה במקצת וישבע ש"ד הראב"ד בהשגות בפ"ג דטוען כ' טענה מנה מלוה ומנה פקדון והודה בא' וכפ' בא' אין זה מודה במקצ' הטענה דהלואה ופקדון ב' טענות הם וכולי וה"ה שאין בזה מקצת הודאה עכ"ל ונראה דס"ל דטענו מנה מלוה ומנה פקדון והודה בא' וכפר בא' או הודאה בחמשים שהם פקדון לא חשיב מודה במקצת אבל טענו מנה מלוה בלבד והודה לו במנה פקדון חייב ולא הוי כשטענו חטים והודה לו בשעורים דפטור כמ"ש הראב"ד בתשו' על הרז"ה והובא בס' א"ז בפ' השואל דף צ"ח ע"ב וז"ל דאילו מלוה ופקדון כיון דבעיקר המנה הם שוים ובתשלומי' פשיטא הם שוים הכחשת הזמן והכחשת תשלומי אונסים לאו הכחש' היא לפוטרו מעיקר הממון אבל מי שתובע לחבירו מלוה ופקדון והודה בא' מהם וכולי עש"ב הרי דאם טענו מנה מלוה בלבד והודה לו בפקדון חייב כיון דבעיקר הממון אין הכחשה ביניהם ודוקא אם טענו מנה מלוה ומנה פקדון והודה בא' מהם הוו ב' טענות מה שהודה הודה ומה שכפר כפר וה"ה אם טענו מנה מלוה והודה בחמשים פקדון לא הוי מקצת הודאה והמ"מ כ' שהרמב"ן חלק על הראב"ד בטענו מנה מלוה ומנה פקדון והודה בא' מהם דלא גרע בטענו חטים ושעורים והודה בא' מהם שהוא חייב אבל בטענו מנה מלוה והודה לו בחמשים של פקדון נר' דעת הרשב"א מסכים לדברי הראב"ד שהוא פטו' וגדולה מזו שאם טענו מנה מלוה והודה במנה פקדון הו"ל כטענו חטים והודה לו בשעורים דפטור ע"ש בהל"מ ונר' דטענו מנה מלוה ומנה פקדון והודה בא' מהם הראב"ד סובר דחייב דכיון בעיקר הם שוים והרשב"א הוסיף דגם בזה פטור וכ"ד הרמב"ן שם והריטב"א בחי' לשבועות בפרק ש"ה כ' וז"ל ולמדנו מכאן שהתובע לחבירו מנה של מלוה והוא מודה לו בחמשים של פקדון וכו' מודה מקצת הוא וכ"ד הרמב"ם והרמב"ן ומורי הרא"ה והרשב"א עיין שם ודבריו תמוהים דהרמב"ן והרשב"א ס"ל כהראב"ד כמ"ש המ"מ והובאו דבריהם בס' א"ז בפ' השואל ע"ש

ח' דין כ"א פטור מש"ד וכולי לשון הראב"ד בס' תמ"ד בסימן קצ"ח מסתברא שהשני פטור מש"ח וכו' ע"ש

ט' דין כ"ח אין הודאה בשטר וכולי כ' ה"ה וז"ל ונראה דדוקא בשטר שא"א לו לומר פרעתי אבל אם היו החמשים בעדים או בכת"י שהוא נאמן לומר פרעתי אם הודה בהם הודאתו הודאה לחייבו שבועת התורה וכולי ור' האיי כ' בשערי השבועו' שאפי' אין הנ' אלא בעדים אם הודה בהן אין הודאתו הודאה ע"ש ונראה דאם יש עדים שחייב לו חמשים שלא פרעו וכגון שלא זזה ידם וכו' או בתו"ז והודה בהם אינו חייב ש"ד וכ"כ הר"ן בר"פ שבועת הדיינין גבי דר"ח קמייתא וז"ל וא"ת ולמה הוא נשב' דהא קי"ל שיעבוד' דאוריית' וכולי וכיון שכן הנ' הללו שמעידים בהם עדים שעבוד קרקעות נינהו י"ל אי בדאמרי סהדי שעדין יש בידו נ' זוז שהלוהו ולא פרע הנ' הכי נמי אלא הב"ע כגון שהעדי' אינם מעידים אלא שהלוהו דמלקוחות לא גבי וכו' ע"ש וכ"כ הרשב"א ז"ל הובא בס' א"ז בר"פ האשה שנתארמלה ובפ"ק דמציעא ע"ש הרי דאם מעידים שהוא חייב לו עכשיו פטור משבוע' דאורייתא דשעבוד' דאורייתא ואינו יכול לומר פרעתי וה"ה אם יש עדים שהוא תו"ז כמ"ש ה' בית שמואל בא"ה סימן צ"ו ס"ק ל"ב גבי כתובה ע"ש מיהו הר"ן בפר' שבועת הדיינים סיים וז"ל אבל השתא דתקון רבנן דמלוה ע"פ אינה גובה מן הלקוחות וכו' אין כאן שעבוד קרקעות ע"ש וכן כ' התוס' בפ"ק דמציעא ד"ד ע"ב בד"ה אין נשבעים וכו' כ' וז"ל אבל לר"י דאמר בפ' שבו' הפקדון כופר בממון שיש עליו עדים חייב עליו קרבן שיש עליו שטר פטור משום דכופר שעבו' קרקעות דבעדים לא חשיב כופר שעבוד קרקעות אע"ג דסבר ר"י שעבוד' דאוריית' היינו משו' כיון שהפקיעו חכמי' השעבוד במלוה על פה משום פסידא דלקוחות חשיב כאילו מחל השעבוד עכ"ל הרי דבעדים כיון דתקנו חז"ל שלא לטרוף מלקוחו' לא חשיב שעבוד קרקעות וחייב קרבן על כפירתו