ערך השולחן חושן משפט חלק ב רלב

שכיחא ואפ"ה נאמן לומר החזרתי במגו דנאנסו עיין שם וכבר כתבתי בסימן ס"ט ובסימן פ"ב בדיני מגו דאין ראיה דאמרי' מגו מטענה דלא שכיחא דהתם גבי טענת החזרתי חשוב מגו משום דבטענת החזרתי אילו היה משקר הוי העזה משא"כ בטענת נאנסו כמ"ש הסמ"ע בסימן ק"ח סקי"ז ע"ש א"כ מגו דנאנסו אלים משום דבטענתו עכשיו איכא העזה והיה טוען נאנסו ליכא העזה וכן מ"ש הרמב"ם והטור סימן רצ"ו דשואל בשטר נאמן לומר החזרתי במגו דמתה מחמת מלאכה אף ע"ג דמתה מחמת מלאכה לא שכיחא התם נמי בטענת החזרתי איכא העזה משא"כ בטענת נאנסו ועוד דבמפקיד בשטר או שואל בשטר איכא חזקה דשטרך בידי מ"ב ולא שכיח שיחזיר ויניח השטר בידו כמ"ש הרא"ש בפ"ק דב"ב לא שכיח שיפרע ויניח השטר בידו וכ"ש בשטר פקדון א"כ א"ל התם אמרינן מגו דנאנסו אע"ג דלא שכיחא משום דבטענת עכשיו גרועה היא אבל הכא אינו נאמן בטענה אחרת במגו דהחזרתי כיון דטענת החזרתי גרועה ממה שטוען עכשיו וכה"ג כ' מהר"א ששון סימן צ"ו ומהראד"ב בס' לחם רב סי' ר"ל עש"ב ועיין בס' בני אהרן סימן ט'

פ"א הדין עם התופס וכו' ואם אח"ך תפס הנתב' מהתובע נראה דאין מוצאין מידו ואין צריך לישבע וכן לעולם חוזרין חלילה

פ"ב דין ל"ג אין להשביע וכו' כתב הש"ך דה"ד בדבר שאפילו יבואו עדים לא יפסל כגון שיוציא אחר כך השטר או כגון שטען פרעתיך ויש לי עדים שהתנה עמו שלא יפרענו אלא בעדים דלא נפס' בכך דנהי דחיי' לשל' מכח השט' או מכח התנאי מ"מ יכול להיות ששבועתו אמת שפרעו אבל אם יתברר ששבועתו שקר לא עבדי' תקנת' לרמאי' וגם רש"י בפ' המפקי' א"ל דלא קאמ' התם אלא מטעמא דשמא נתקלקל המשכון אחר כך כמו שכ' התוס' שם וכ"ת וכו' וע"ש בתוס' שדחו זה מיהו הרשב"א בספר א"ז שם תי' דסביר"ל דזימנין דלא קים ליה בגוי' שפיר וסבור דהכי שויה ולא לרמאות נתכוון ומ"מ יבא לידי חשד עם הכל ויפסל לעיניהם בכך עיי"ש אם כן לכ"ע אם יתברר ששבועתו שקר לא ועיין בפרישה סס"י ע"ה ומזה דין הרב פנים מאירות ח"ב סימן צ"ה באחד שתבע לחבירו שחייב לו מנה בשטר והשטר היה מופקד ביד שליש ונאבד ממנו וטען שעבר זמנו והלוה אומר שחייב לו אבל בשטר נזכר זמן עד סך שנים ועדיין לא הגיע הזמן ישב' הלוה היסת ונפטר ואינו יכול לומר למלוה בטל השטר שיש לך דאם ימצא השטר ויתברר הדבר שכבר עבר הזמן יפסל לעדות ולשבועה דאין מחזיקין ידי הרמאים עיין שם באורך ועיין בתשו' הרשב"ץ ח"ב סימן ב' שכתב שדין הרמב"ם באומר שטר זה פרוע דאפשר שכן הוא האמת דשטר לפירעון הוא עומד מ"ה מחייבים אותו לבטל שטרו אבל לבטל זכיותיו שהם אמת אין שומעין לו ואם כן נר' דאם טען פרעתיך ויש לו עדים שהתנה עמו שלא אלא בעדי' דחזקה אינה פורעו בינו לבינו אין לבטל זכות המלוה אבל אין נראה כן מדברי הפוסקים כמ"ש בסימן ע"ה עיי"ש ועיין בתשו' מהר"י וויל סימן קל"ו והטור סימן צ"ה כ' שטר מסרתי לך ועשרה דינרים היה לי בו ראיה וזה או' לא היו דברים מעולם ישבע היסת הפכה עליו ה"ז ישב' היסת ויטול וכתב הפרישה א"ל איך ישבע התובע דילמ' אחר השבועה יוציא הלה שטרו ויראה דאין בו ראיה כ"כ כמו שנשבע ונמצא שם שמים מתחלל כמ"ש בסימן ע"ב לענין שבועה שאינו ברשותו וי"ל דכאן אין לחוש להכי דהתובע יודע בודאי ובבירור כמה יש לו בו מה שאין כן התם במשכון דתלוי בשומא ע"ש אם כן לא חיישינן אלא גבי משכון דתלוי בשומא אבל התובע יכול לישבע שיודע כמה יש לו ולא חיישינן לשמא הלה יוציא השטר להכחישו והכא נמי הלוה נשבע שעדיין לא הגיע הזמן ולא חיישי' שמא. הלה מוציא השטר ויכחישנו

פ"ג דין ל"ד התוקע כפו לחבירו לא נפטר משבו' כתב מהרח"ש ח"א סימן פ' נראה משום שנשבע בתחילה בת"כ והוא צריך לישב' בנקיט' חפץ הא אם נשבע תחלה בנקיטת חפץ שוב אין צריך לישב' והתימא מהב"י שנראה להשוות המרדכי עם הרשב"א ע"ש ובב"י מחו' כ"ג כתב על תשו' הרשב"א מטעם זה נרא' דבההיא דהמרדכי שכתבתי בסמו' אפילו אם נשבע תחל' בנקיטת חפץ חוזר ומשביעו לבסוף וכולי נראה דסביר"ל דמהר"ם אינו מחלק בין שבועה דלהבא לשבועה דלעבר ואם נשבע בתחילה בנקיטת חפץ אין צריך לישבע בסו' וכ"מ בתשו' מהר"ם הארוכות בסימן תר"ו עיין שם וכבר הוכיח הש"ך מתשו' מהר"ם דסבירא ליה דאין חילוק בין שבועה דלהבא לשעבר עש"ב ונראה דהוא אזיל לטעמיה דסבירא ליה בתשובו' סימן תתקע"ח כר"ת דאפילו עבר על שבועת ביטוי דלהבא לא נפסל לשבועה ע"ש אם כן אין חילוק בין שבועה דלהבא לשבועה דלעבר והכא נמי אם נשבע בתחילה בנקיטת חפץ אין צריך לישבע בסוף אבל הרשב"א בתשוב' ח"ג סימן צ"ד לא הכריע ומספק אין פוסלים אותו עש"ב ולכך כתב כאן דאפילו נשב' כבר בנקיטת חפץ צריך לישבע לבסוף מהאי טעמא דשבו' על העבר דהוי שבועה לשקר חומרא טפי עיין שם והרדב"ז בתשו' ח"ב סימן תקפ"ה פסק כהרשב"א אפילו בשבוע' השותפים וכתב שם הטעם משום דאלו בשבועה א' אף על גב דנתברר שגנב מן השותפי' לא נפסל לעדו' ולשבו' לפי שבשעה שנשב' עדיין לא עבר אבל שבועה ב' אם יתברר שגנב מן השותפין נפסל לעדות ולשבו' לכך חמור' טפי ויכול להשביעו כדי שיפרוש ע"ש ועיין בב"י מחוד' כ"ז בשם מ"כ על מי שנתחייב שבו' לחבירו ליום קבוע ועבר היום ואמר נשבעתי וכו' ע"ש והיא בתשוב' מהר"ם הארוכות סימן ש"י ע"ש

פ"ד דין ל"ה אין נשבעין היסת על תביעת טוב' הנאה בתשו' מהר"ם והמרדכי מבו' דאפילו למ"ד טובת הנאת ממון לא נתקנה שבועת היס' עליה מיהו בלאו הכי אנן קיימא לן כמ"ד טובת הנאה אינה ממון כמ"ש בסימן ק"ז עש"ב

פ"ה הגה פטור בלא שבועה וכו' כן כתב מהר"ם בתשו' הקצרות סימן פ"ז והובא במרדכי ר"פ שבועת הדיינים עיין שם

פ"ו דין ל"ז אין מוסרין שבועה למי שרץ אחריו כן כתבו הגמ"ר ריש מציעא דהכי איתא בהגדה והוא בויקרא רבה פ' ו' סי' ג' א"ר סימון אין מוסרים את השבועה למי שהוא חשוד על השבועה ואין נותנים את השבועה למי שהוא רץ אחר השבועה וכתב מהרש"י צ"ע דבשלמא החשוד וכו' אבל זה שאינו חשוד בעדים רק שרץ אחר השבועה ה"ד אם הוא נתב' וחיי' שבועה דאורייתא וקאמר דאין נותנים לו שבועה ויפסיד וכן אם הוא מהנשבעים ונוטלים אין סברא דכיון שאינו חשוד למה נפסיד ממונו ואם שנפטרנו מהתובע בלא שבו' אין זה סברא שיהא חוטא נשכר וכ"ש אם הוא מהנשבעי' ונוטלי' דאין סברא שיטול בלא שבו' דהב"ע שהוא תוב' והנתבע נתחייב שבו' היסת ורצה להפכה ע"ז דאין נותני' לו שבועה אלא אמרינן לנתבע או השבע היסת או תשלם