ערך השולחן חושן משפט חלק ב כג

דכל שאינו הדבר ממה שהיה קודם במדידת הגיתית לבר הס' מותר בהוראה ושאני ראיית בכור שהוא יוציא מכלל קדשי מזבח לפיסולי המוקדשין כמ"ש הרמב"ן בפ' א"צ עש"ב וא"כ ה"נ אם נתן דבר שצריך מדידה מותר למודדו בשבת לדבר מצוה כדי שיפרע לו. ל"ד צריך ליתן באותו יום משכון וישומו וכולי זה דעת הרשב"א וכ' מרן בב"י דגם הרא"ש לא אמר שיוציא ידי שבועתו בנתינת משכון אלא בששמו אותו ונתנו לו בתורת שומא וכו' ע"ש והרשב"ש בתשו' סי' שצ"ז ובס' תיקון סופרים שער כ"ז כ' דהרשב"א והרא"ש חולקים ולענין נידוי ושבו' דהוו דאורייתא נר' להחמיר דלא הוי פירעון אבל בחרם יש להקל דהרי"ף כ' בתשו' שהוא מדרבנן וכ"כ הרשב"א ע"ש ונר' דאי נדוי הוי דאורייתא ה"ה בחרם דחרם חמור מנדוי כמבואר בי"ד סי' של"ד ע"ש בב"י אלא צ"ל ולענין נדר ושבו' וכו' אבל בחרם יש להקל דהרי"ף כ' בתשו' שהוא מדרבנן וכו' וכ"כ בפ' ואלו מגלחין דכל תיקו דאמרי' התם לקול' וכ' הר"ן בהא הלכה כדברי המיקל באבל וכו' וכ' מהריק"ו סי' כ"ה דהרי"ף ס"ל דעיקר הנדוי דרבנן הוא ומשום כך פ' לקולא בהנך בעיות ע"ש וכ"כ מהר"ם מפדואה ע"ש והרי"ף והרא"ש ס"ל הכי דנדוי הוי דרבנן וה"ה חרם עש"ב מיהו כבר כ' הריב"ש בסי' שכ"ה דאפי' עיקר הנדוי דאורייתא מיהו הדבר שצריך לנהוג בהם מלי דאבילות ודכוותא אינו אלא מדרבנן ע"ש וא"כ א"ל דהרי"ף והרא"ש והרמב"ם שפ' לקולא בהנך בעי' היינו משו' דהדבר שצריך לנהוג בהם הוי דרבנן אבל עיקר הנידוי וחרם אפשר דס"ל דהוי דאורייתא ובס' אזלי' לחומרא וכ"כ הריב"ש בסי' תצ"ה וז"ל אפי' אם בלשון היה ס' ראוי להחמיר מפני חומר הנדוי והחרם שקבלו על הסכמה ההיא שהולכים בה להחמיר כמו בשאר נדרים וכו' ואפ' דלא זכר הרשב"ש דברי הרי"ף והרא"ש דפ' אלו מגלחין מה"ט דדבר שצריך לנהוג בו פסקו לקולא דהוי דרבנן אבל בעיק' הנדוי והחרם אפשר לומר דהוי דאורייתא אבל הרי"ף בתשו' ס"ל דעיקר הנדוי דרבנן וז"ל בתשו' סימן רצ"ה ע"מ שישאלו במנודה וכולי תשו' כל מאי דלא איפשיט כדין תיקו בדרבנן לקולא ובדאורי' לחומרא ומנודה דרבנן הוא ע"ש משמע דעיקר הנידוי דרבנן ושוב ראיתי בתשו' הרשב"ש סי' תרי"ב שכ' מדאורייתא ליכא לא חרם ולא נידוי דדיני החרם והנידוי דרבנן נינהו והכי איפסק' הילכתא להרי"ף בפ' ואלו מגלחין וכ"כ הרשב"א בתשו' ע"ש הרי שכ' דחרם ונדוי דרבנן נינהו כמ"ש הרי"ף בפ' אלו מגלחין כדברי מהר"ם מפדואה מיהו מ"ש הרשב"ש שכן כ' הרשב"א בתשו' וכו' בס' עה"ש חי"ד סי' רכ"ח ס"ק כ"ט תמהתי עליו דבתשו' הרשב"א סי' ש' וסי' תקצ"ה מבואר דחרם דאורייתא הוא וספיקו להחמיר וכ"כ בתשו' המיוחסות סי' רפ"ח ע"ש ראייתו וכבר הריב"ש סי' רס"ו הביא דברי הרמב"ן והרשב"א וכ' שם דהעובר על החרם פסול לעדות מה"ת כחשוד על השבו' ע"ש וכן מבואר לעיל סי' ל"ד ע"ש בב"י וכ"כ מרן בס' אבקת רוכל סי' קע"ט עש"ב ועי' בתשו' בשמים ראש סימן קנ"ח ואפש' דט"ס נפל בדברי הרשב"ש וכצ"ל ולענין שבועה וחרם ראוי להחמיר דלא הוי פירעון אבל בנדוי יש להקל וכולי דס"ל כדעת האחרונים שכ' הכנה"ג חי"ד סי' של"ד הגב"י אות י"ד דנידוי הוי דרבנן ע"ש אבל בתשו' הרשב"ש סי' ש"ז משמע דנידוי היינו חרם דהוי דאורייתא ע"ש. ל"ה כ' מהראנ"ח ח"ב סי' מ' על שמעון שטען על ראובן שנשבע לקיים המכר והעדים מעידים כן וראובן כפר שלא נשבע ויש עדים מעידים כן דהוו תרי ותרי דומיא לב' אומרים נתקדשה וב' אומרים לא נתקדשה דאפי' נשאת לא' שאומר בריא לי שלא נתקדשה לא תצא דה"נ אם נכוף אותו לקיים שבועתו הו"ל כאלו אנחנו מוציאין ודוקא באשה שבאה לינשא אמרינן שלא תנשא לכתחלה אבל בשלא באה לעשות מעשה מחדש אינו בכלל לכתחילה ע"ש וכן חי' מהרש"דם בתשו' ח"מ סי' ח' ע"ש ועוד כ' מהראנ"ח שם שנראה שזה ראובן נאמן לומר ששמעון מחל לו השבועה שנשבע לו כמ"ש הרא"ש בתשו' וכו' וכיון שהוא נאמן לטעון כן עכשיו שאומר שלא נשבע נאמן במגו דאי בעי אמר נשבעתי או מחל לי השבועה ואע"פ שעדים מכחישין אותו לא הוי מגו במקום עדים שכיון שעדים אחרי' מכחי' אותם הו"ל כאלו ליכא עדים כלל וכעין זה כ' המרדכי בסוף קידושין בענין עדים המכחישין זה את זה בקידושין והבעל אומר שלא קדשה דנאמן במגו דאי בעי אמר קידשתי וגירשתי ע"ש ונר' דס"ל דאפי' יש עדים שמכחישין אותו בטענה שטוען עכשיו כיון שיש עדים אחרים מסייעין אותו נאמן במגו שהיה טוען מחלת לי השבו' כיון דבטענת המגו אין עדים מכחישין אותו כלל וכן הוכחתי בסי' פ"ב בדיני מגו מדברי הרשב"א דבשני כתי עדים מכחישין זא"ז לא הוי מגו במקום עדים עש"ב וא"כ נאמן לומר לא נשבעתי במגו דמחלת לי השבועה וכ"הג כ' מהרא"דב בתשו' סי' פ"א דאם טען תנאי היה בשבועה נאמן במגו דמחלת לי השבועה מיהו אם יש נאמנות בשטר דאינו יכול לטעון שפטרו מהשבועה וליכא מגו אינו נאמן אלא משום דתנאי דמי לפירעון וכמו שנאמן הלוה בטענת תנאי לחייב המלוה שבועה ה"נ נאמן לפטור עצמו מהשבועה ע"ש ובפ' האשה שנתארמלה תניא ב' החותמים על השטר באו ב' מן השוק ואמרו אנוסים וכו' אם כת"י יוציא ממקום אחר אין נאמנין ואר"נ אוקי תרי להדי תרי ואוקי ממונא בחזקת מריה וכו' וכ' הריט"בא שם וז"ל והא דאמרי' דאי תפס לא מפקי' מיניה יש שפי' דוקא תפס בלא עדים דאית ליה מגו דיכול לומר תפסתי ובדין תפסתי ועדים אחרונים שקר מעידים וכו' וכ"ת אם כשתפס בלא עדים דאית ליה מגו אפילו רישא נמי אמאי מפקי' מניה וי"ל דברישא כיון דהאי שטרא תפיס והאי שטרא חספא בעלמא הוא אין כאן מגו וכו' מיהו אי טען ואמר מלוה תפיס ולא משום האי שטרא השתא ודאי איכא מגו וכו' ע"ש הרי דס"ל דב' כתי עדים אמרינן אוקי תרי להדי תרי ונאמן המלוה לומר דעדים אלו שקר הם מעידים במגו ולא חשיב מגו במקום עדים כיון שיש עדים מסייעין אותו אבל כשאין כת"י יוציא ממ"א אפילו תפס בלא עדים אינו נאמן דהוי מגו במקום עדים אחרונים כיון שנאמנים הם לקרוע השטר אבל למאי דקיי"ל דכת"י יוציא ממ"א אפילו תפס בעדים אין מוציאין מידו נראה דאם אין כת"י יוציא ממ"א (ע"כ מצאתי) מיהו נראה דאם טען לא נשבעתי אינו נאמן במגו דמחלת לי דטענת מחילה גרועה ולא מהני לגבי מגו ועוד כיון שיש עדים מסייעין אותו א"ל דהוי מגו דהעזה וכה"ג כתב מהרי"מט ח"א סימן ק"א על אשה שנתן לה בעלה נכסים לפני עדים קרובים וז"ל דאפילו תימא דאשה זו אם אמרה במתנה נתנם נכסים הללו היתה נאמנת היכא דאין לה עדים כלל השתא דאיכא עדים פסו' בהדה גרוע וטעמא משום דאין אומרים מגו אלא בטענות שוות אבל כשאין בטענה זו שהיא טוענת כ"כ העזה כמו אותה שהיה לה לומר לא חשיב מגו וכו' דטפי ניחא לה לומר בעלי נתנם לי במתנה כיון דאיכא קרובי הבעל דמסייעי לה ולא שתאמר נאנסו דהוי מלתא דלא שכיחא כדאמרי' בפרק המוכר את הבית דלהכי לא טענינן ליתמי נאנסו משום דאונס לא שכיח והוי העזה טפי בהאי טענה שכל העולם יכירו בשקרא ומנא תימרא דהיכא דעדים מסייעין