ערך השולחן חושן משפט חלק ב כב

לקיים שבו' אבל לא נפסל לעדות דשמא פרע או האריך לו הזמן ע"ש ותשו' הרדב"ז סייעתיה אבל לא זכר תשו' מהרא"ש סי' ע"ד שנסתפק בכוונת הרשב"ץ והכריע דדוקא לגבי הממון אינו נאמן דחייב לפרוע מכח הזמן שבשטר אבל אין כופין אותו מכח השבועה דהוא אזיל לטעמיה דס"ל דמי שעבר על שבועתו שוב אינו חייב מכח השבו' עש"ב ואיברא שהרשב"א בתשו' המיוחסות סימן רע"ח הביאה מרן הב"י בסי' רכ"ח כ' הנשב' לפרוע לחבירו לזמן פלו' או לזמן בתו להנישואין לזמן פ' ולא עשה עובר בכל יום ויום על שבועתו אבל אם נשבע לעשות הדבר ביום פל' ועבר היום שוב אין חיוב שבו' עליו וכו' ומורם בהג"ה שם סי"ד כתב החי' דאם היה חייב בדבר לעשותו בלא שבו' אפילו עבר הזמן עובר על שבועתו בכל יום אבל במלוה היה חייב הדבר לעשותו אם לא בשבו' אם עבר הזמן שוב אינו עובר ואף שאפשר לו' שהרשב"א בתשוב' זו לא מיירי בפירעון חוב אלא שחייב עצמו להם בשבו' וכה"ג כ' ה' כנה"ג בי"ד שם הגב"י אות שכ"ט דהריב"ש בתשו' סי' תע"ד שכ' על מי שנשבע לפרוע לזמן פלוני ועבר הזמן לדעת הרשב"א שוב אינו עובר וכו' מיירי בנוד' ולא בפורע ע"ש אלא דא"כ איך כ' מרן ואין זה סותר תשו' מהר"י ן' הרא"ש דשאני הכא ששני עדים מעידים שעבר על שבו' והא נדון מהר"י ן' הרא"ש בפירעון חוב ואפי' שניהם מעידים שעבר על שבו' אין נאמנים משום דנוגעין בעדותם דבלא עדותם לא היו כופין אותו בית דין מחמת השבו' מיהו בתשו' הריב"ש בסימן תנ"ח מבואר דגם בפירעון החוב שחייב בלא שבועה אם עבר הזמן לדעת הרשב"א אינו עובר ע"ש. כ"ז כתב בתשו' הרשב"ש סי' רצ"ג בהגה באיש שנשבע לפרוע לחב' לזמן פ' ואין לאל ידו והביא משכון והמלוה לא רצה לקבל את המשכון אלא מעות ודנתי שהמשכון פירעון הוא וראיה מהא דמנה לי בידך והלה מודה במקצת והביא משכון אמרו שהמשכון הילך מיקרי וכו' ע"ש ובסי' פ"ז פ' מרן דאפילו אם יתן לו משכון על מה שמודה בו לא חשיב הילך ע"ש א"כ לא חשיב פירעון לגבי שבו' מיהו הרשב"א בתשו' ח"ב סי' ע"ו כ' דהמשכון לא חשיב הילך כיון שצריך שומא לענין שבו' צריך שישומו אותו וכ' הריב"ש סי' שצ"ו מיהו אפשר דאם נתן לו רשות למכור וליפרע ממנו (עכ"מ). כ"ח הנשבע לפר' לחבי' ביום פ' וכו' שטר שכתוב בו שחייב לפורעו בזמן פ' בקנין ושבועה והאמין הלוה למלוה אין הלוה נאמן לומר שהמלוה היתר לו השבועה בינו לבינו כיון שיש נאמנות וכו' מהרא"דב סי' פ' ועי' בתשו' הרש"בש סי':

כ"ט כ' הרש"בש סימן קע"ו דאם נשבע אדם לחבירו שילך עמו למקום פ' או שיעשה לו דבר פ' וטען שחבירו פטרו מהמני' ליה לעד א' או לקרוב ואפילו הוא עצמו נאמן וכן בנשבע לפרוע ביום פ' וטען שפטרו נאמן שהרי בטענה לא פטר עצמו מהממון אלא מהשבועה סו"ס חייב הוא לפרוע אבל אם קבלת הממון אינה מתקיימת אלא בשבו' כגון שיש דברים שצריכין קנין ולא קנו ממנו אבל נשבע לו או שיש דברים שאין קנין מועיל בהם ונשבע לו שאותו ממון אינו נקנה לחבירו מדין קנין אלא מחמת השבועה שקבל עליו בפני עדים והוא הוציא עצמו מן השבועה וע"יכ נפטר מהממון בזה אינו נאמן אלא בעדים כשרים וכו' עיין שם ונראה דאם קבל עדים בע"פ השבו' וטען שפטרו נאמן בשבועה במגו דאי בעי אמר פרעתי ואם יש עד א' מסייעו פטור כמ"ש ה' עצמו בסי' תקס"ז ע"ש ל' הנשבע לפרוע לחבירו ביום פלוני ואירע שאותו יום שבת היה וכו' דיכול לומר לו הריני כאלו התקבלתי אפילו בשבת הרדב"ז ח"א סי' רפ"א עי"ש. ל"א כ' הרש"בש סי' קע"ו הנשבע לפרו' לחבירו ביום פ' והלה טוען שפטרו משבו' נאמן שהרי בטענה זו לא פטר עצמו מהממון אלא מהשבועה ס"ס חייב הוא ליפרע ואם יש עד א' ואפי' קרוב נאמן באסור והדבר מוכרע מעצמו דאל"כ לא מצינו מי שמתארח אצלו והרי אשתו שהיא כגופו ופסולה לו לעדות ונאמנת על ספירת ימי נדה וטהרה ועל הניקור ויש איסור כרת וכ"ש שאר אסורים וה"ה לשבועה וחרם ע"ש ונראה דעד א' קרוב או אפילו פסול בעבירה דאוריתא נאמן באיסור שהרי פ' הרמ"בם פ' י"א מהלכות עדות עד א' נאמן באיסור אע"פ שהוא פסול לשאר עדות שהרי רשע בעבירה ששחט שחיטתו כשירה ונאמן לו' כהלכה שחטתי וכו' והיינו אפי' רשע דאורייתא כמ"ש בפ"ד מה' שחיטה ע"ש ובפ' ה' מה' עדות שכ' בשני מקומות שהאמינה תורה עד א' בסוטה שלא תשתה ובעגלה ערופה שלא תערף וכן בעדות אשה מדבריהם וכל מקום שעד אחד מועיל אשה ופסול כמו כן מעידים חוץ מעד אחד של שבו' וכו' וכ"כ בכ"מ בה' רוצח ע"ש ונראה דהיינו דוקא פסול בעבירה דרבנן כמ"ש בפ"א מה' סוטה דין ט"ו אפילו אשה ועבד ושפחה ופסול לעדות בעבירה מד"ס ואפילו קרוב נאמן וכו' משמע בהדיא דפסול בעבירה דאורייתא פסול לעדות סוטה וה"ה בכ"מ שעד א' כשר אשה ועבד ושפחה וקרוב ופסול מעידין אבל לענין איסור משמע דאפילו פסול בעבירה דאורייתא נאמן וא"כ ה"נ אשה ועבד ושפחה וקרוב ופסול בעבירה דאורייתא נאמן לפוטרו מהשבועה וחרם אבל האיסור אפילו אין חזקת איסור דהא בהמה בחזקת איסור עומדת עד שיודע לך במה נשחטה ורשע ששחט שחיטתו כשירה ונאמן לומר כהלכה שחטתי וכן האשה נאמנת על ספירת ימי הנדה וטהרה ועל הניקור:

ל"ב וישומו אותו ב"ד וכו' הרא"ש בתשו' סיים ושוב אמרו מי שנשבע לפרוע בז' בניסן מעות ולא משכון ר"ל כיון שנשבע שיפרע מעות לא סגי במשכון אפי' בתורת שומא ה' פרישה. ל"ג וישומו אותו ב"ד וכו' כ' הסמ"ע נר' דמותר אפי' לאחרים שיעסקו בשומא זו כדי שיקיים זה מצותו והט"ז הק' מדאמרינן בפ"ק דשבת וכי אומרים לאדם חטוא בשביל שיזכה חבירך וכ"כ הש"ך ע"ש וכבר כ' ה' בית הלוי סי' דמצוה רבה שאני כמ"ש התוס' בבתרא ד' י"ג בד"ה כופין וכו' וא"ת והיכי כופין אותו לשחררו והא אמרינן בפ' השולח דכל המשחרר עבדו עובר בעשה וכ"ת מצוה שאני וכי אומרים לאדם חטא בשביל שיזכה חבירך וכולי ואו"רי דמשום מצוה רבה שרי לעבור בעשה וכולי וה"נ מצוה רבה לקיים שבועתו ע"ש אבל התו' בפ"ק דשבת תיר' עוד דדוקא היכא דפשע אמרי' וכו' ע"ש וה"נ לא פשע דאפ' היה בידו לפורעו קודם שבת ל"א פושע הוא בשעת השבו' ודוקא גבי הדביק פת בתנור דפשע בקום עשה אמרי' הכי עוד כ' הסמ"ע נר' דאם נתן לו דבר שצריך מדידה מותר למודדו בשבת וכו' והש"ך כ' דל"ד למקוה דצרכי רבים ושמא יצטרך טבילה זה המודד את המקוה ע"ש וליתא דבסוף שבת תנן ומודדין את המטלית וכו' ופירש"י והרע"ב כגון אם היתה טמאה ונגעה בטהרות מודדין אותה אם יש בה ג' אצבעות על ג' אצבעות וכו' ומדידה של מצוה או להתלמד על דבר הוראה וכו' אמרו רבנן מדידה מצוה וכו' אלמא מותר למדוד לכל דבר מצוה וכתב ה' בית הלוי סימן ל"ד