ערך השולחן חושן משפט חלק ב רכז

וקפץ מעצמו ונשבע אפילו בפני ב"ד או אם השביעוהו אחרים שאינם דיינים שאינו מועיל וצריך לישבע ב' עפ"י הדיינים ול"ד להא דאמרינן בפרק השולח וכו' מודה רב הונא בקופצת אלמא דלא על דעת ב"ד ופטרה י"ל התם לא היו צריכים להשביעה כלל אבל במקום שאדם חייב שבועה וקפץ ונשבע צריך לישבע פעם ב' עכ"ל

ס"ב ונרא' אם נשבע בפני שלוחו לכ"ע יצא כמו שהוכיח מהריק"ו שרש נ"ב דשלוחו של אדם כמותו אמרינן לענין נשבע בפניו עש"ב

ס"ג דין כ"ה כיצד אמרת לי ליתן לי מנה וכו' כ' הש"ך נראה דאם הוא עני כיון דאינו יכול לחזור בו משביעין אותו היסת וכן כתב המרדכי בפ' הגוזל בתרא עיי"ש והריב"ש בסימן שמ"ד בראובן שקנה קנקן של יין משמעון ולא משך רק שטען שמעון שנשבע לו ראובן לפרוע לו כל מה שיעלה לזמן פלו' שעב' וראו' כפר בשבועה כתב וז"ל אפ' לומר שאין כאן תביע' ממון ואין משביעין אותו לפי שאף אם יודה שנשבע אין מחייבין אותו לשלם כיון שאין כאן חיוב מכח קנין המכירה אלא שבית דין מנדין אותו עד שיקיים שבועתו וזה לא נקרא תביעת ממון להשביעו עליה וכו' עיין שם ואם כן נראה לכאורה דהכא נמי אפילו נדר לעני דאינו יכול לחזור אין צריך שבו' (עכ"מ)

ס"ד הגה אבל וכו' משום האיסור אין משביעין אותו כתב הע"ש דאם תובעו ממון אף על גב דחשוד על המעות אינו חשוד על השבועת' אבל על האיסו' אין משביעין אותו דכל ישראל בחזקת כשרות הם ולא נחשדו שעשו איסור ועוד אם חשוד שעשה איסור גם הוא חשוד על השבו' וכו' והיינו כמ"ש הרשב"א בתשובו' סי' ס"ד ובמיוחסות סימן ק"ע דחשוד על האיסור אפי' בשבו' אינו נאמן דכבר הוא חשוד לעבור על השבועה שהוא מושבע מהר סיני וכו' ופסקו בי"ד סימן רי"ט וכ הלבוש שם וז"ל ול"ד להטוען על ממון שמשביעין אותו ולא אמרי' מתוך שחשוד אממון חשוד אשבועה אף על גב דגם על הממון מושבעין ועומדין מהר סיני וחשדי ליה שעובר עליה דשאני התם דנוכל לומר שמא לאשתמוטי קמכוין ודעתי להשיב הגזלה אחר כך ומורה איזה היתר באיסור ממון ועל שבועת שקר להוציא בפנינו א"א להורות כן לפיכך משביעין אותו אבל כאן אין חילוק בין שבו' זו לשבועה זו וכולי עד כאן לשו' ובגמרא דבפרק קמא דמציע' אמרי' כן לאביי דחייש שמא ספק מלוה ישנה יש לו עליו ופיר' רש"י איניש מספק שבועה ולא פירש"י מספק ממון מאי טעמא ממון איתיה בחזרה שבועה ליתא בחזרה עיין שם ואם כן גבי ממון אפילו מושבע מהר סיני שלא לגזול תלי' שמא מלוה ישנה יש לו עליו ואם יזכור אחר כך שאין לו עליו יחזיר דגזל ניתק לעשה בחזרה אבל חשוד על האיסו' שמושבע עליה מהר סיני דליתיה בחזרה חשוד נמי על השבועה

ס"ה מי שטען על חבירו שיודע לו עדות וכפר אין להשביעו היסת דהא אפילו הודה אין צריך לשלם דפטור מדיני אדם אפילו תבע לשנים ודלא כריא"ז ע"ש שהרי כתב הרמב"ם פ"א מהלכות טוען אתה חבלת בי לא היו דברים מעולם הרי זה נשבע היסת שאף על פי שאינו משלם קנס על פי עצמו משלם שבת וריפוי ובשת אתה ביישתני לא היו דברים מעולם אם היו במקו' שגובין בו קנסות הרי זה נשבע היסת והוא בפ"ה מה' סנהדרין האדם שחבל בחבירו אין גובין הנזק והצער והבושת דייני ח"ל אבל שבת וריפוי גובים מפני שיש בהם חסרון כיס ואם כן אם טען אתה חבלת בי וכפר צריך לישבע היסת כיון דמשלם ריפוי ושבת אבל בטען ביישתני דוק' בא"י דגובים בו קנס צריך לישבע אבל בח"ל דאין גובי' בו קנס אף על גב דאם תפס אין מוציאין ממנו א"ץ לישבע וכל שכן הכובש עדותו שפטור מדיני אדם ואפילו תפס מוציאין ממנו כמו שכתב רש"ל הביאו הרב שפתי כהן בר"ס כ"ח אם כן לא חייב ממון כלל ואין צריך לישבע על כפירתו

ס"ו כתב הרמב"ם בפ"ב מה' נערה דין י"ב וי"ג וז"ל וכן בת שתבעה איש בדין ואמרה לו אנסת או פתית אותי והוא אומר להד"מ הר"ז נשב' שבו' היסת שאלו הודה היה משלם בשת ופגם וצער ע"פ עצמו א"ל אנסת אותי והוא אומר לא אנסתי אלא פתיתיך הר"ז נשב' שבו' התורה על דמי הצער ומשלם בשת ופגם שהרי הודה במקצת הטענה עכ"ל והראב"ד כתב א"א שהצער לעצמה וכולי הילכך אין כאן מודה מקצת דהנך ג' דברים דאביה נינהו ומה שהודה לאביה הודה ומה שכפר לה כפר ועוד אם טען אביה טענת שמא היא עכ"ל והביאו הטור בא"ה סי' קע"ז ע"ש ונראה דמ"ש דאם טען אביה טענת שמא היא היינו לפי דעת הרמב"ם שכ' בפ"ד מה' טוען וז"ל וכן האומר לחבירו א"ל אבא שיש לי בידך מנה והלה אומר אין לך בידי אלא חמשי' ה"ז משיב אבידה ופטור אף משבועת היסת וכ"כ בפ"א דאפילו טען היורש שאביו צוה כן בפני עדים והוא כופר בכל פטור אף משבו' היסת עיין שם וא"כ ה"נ בטען האב אנסת את בתי והוא אומר להד"ם א"ץ לישב' היסת וכן אם אמר לא אנסתי אלא פתיתי פטור אף משבוע' היסת דמשמע דמיירי בדליכא עדים שבא עליה שיכול לכפור בכל כמו רישא וא"כ הוי כמשיב אבידה אבל לדעת הראב"ד שם דא"ל אבא טענת ברי היא ה"נ אם טען האב עפ"י בתו מיקרי טענת ברי מיהו כבר כתבתי בסי' ע"ה דין כ"א דאם טענו בפניו בשעת מיתה כיון שהעיז בפניו הוי טענת ברי וצריך לישב' וכן אמרו בירוש' דאם א"ל עומד הייתי על אבא בשעת מיתה דטענך מנה והודית לו והוא אמר לא הודיתי לו אלא בחמשי' צריך לישב' וכ' הראב"ד בס' תמים דעים סי' רל"ט דס"א מדקאמ' עומד הייתי וכולי ולא קאמר כך א"ל אבא שטענך מנה ולא הודית לו וכולי ש"מ דכה"ג תקנה היא ואינו נשב' וש"מ דלא ס"ל כראב"י וכולי ע"ש אלמא אם טען א"ל אבא פטור אבל אם ראה שטענו אביו אפילו לא הודה מיקרי טענת ברי וא"כ ה"נ האב שטען עפ"י בתו שטוענת כן בפניו אנסת אותי וכ"ש בפני ב"ד ודאי דהוי טענת ברי ואם כפר הלה צריך לישב' היסת ואם הודה במקצת אפי' ליכא עדים דאיכא מגו דלהד"ם צריך שבו' דאוריי' ככל מודה מקצת וכן ראיתי למהרח"ש בתשו' חא"ה סימן ט"ז שכ' דמיירי בטען אב בריא אנסת וכולי ואם הבת תובעת ר"ל שגם הבת תובעת עם האב ע"ש ונראה דאפי' אין האב טוען בריא כיון שהבת ג"כ תובעת הוי טענת בריא כמ"ש ועוד כתב שם מהרח"ש ואפשר דאפילו אין האב טוען ברי כיון שהיא עומדת בפניו וטוענת ברי מהני טענתא לאב כמ"ש הכ"מ מאחר דהני ג' דברים הם שלה אלא דרחמנא זכינהו לאב שפיר מיקרי בעלת דבר ע"ש ועיין במהרש"א חא"ה סימן ל"ג שכ' בקטנה שכסף קידושיה לאביה והעדים היו פסולים להאב ולא לבתו דאין חוששי' לקידושי' וכ"כ מהרי"א ומהרש"ך הביאם הכנה"ג חא"ה סימן מ"ב אות כ"א ע"ש ולדברי מרן דכיון שהם שלה אלא שזכה בהם האב על ידה מיקרי בעלת דבר אפשר