ערך השולחן חושן משפט חלק ב רכו

שנתחייב שבועת התורה וכו' אם נתחייב שבו' דרבנן כגון כופר בכל אם לא רצה הנתבע לישבע הלא שאמר לתו' השבע אתה וטול שומעין לו וכו' עיי"ש הרי דמפרש לה בשבו' היסת מיהו א"ל דמיירי נמי בשבו' המשנה כיש פוסקים דס"ל דגם שבו' המשנה מהפכין והש"ך בסי' זה ס"ק ל' ובסי' צ"ב ס"ק י"ד הוכיח דהש"ס מיירי בין שבו' המשנה בין שבו' היסת עש"ב

נ"א יש פוסקים דשבו' היסת נמי צריך נק"ח והש"ך א הביא ראייה מדאמרי' בריש מציעא גבי ההוא רעיא וכו' א"א לדר"ח קמייתא משתבע אשאר' וכו' שכנגדו קאמינא השתא נמי דלית' לדר"ח נחייבי' מדר"נ שבועת היסת ומשני דר"נ תקנת' היא ותקנת' לתקנתא לא עבדי' וא"א מאי פריך השתא נמי נחייבי' מדר"נ הא נ"מ בדר"ח שחייב שכנגדו שבו' בנק"ח וכן הוכיח בעל העיטו' בדיני חוב דס"ה ע"ש וה' באר יעקב תמה דאע"ג דהנת' אם לא היה חשוד היה נשבע היסת בלא נק"ח מ"מ כשהוא חשוד למאי דס"ד שכנגדו נשבע ונוטל כיון שבא להוציא צריך לישבע בנק"ח וק"ו הוא דאם איתא לדר"ח שהיה הנתב' חייב שבועה דאורייתא אע"ג דמן הדין היה פטור התוב' מלישב' ונוטל בלא שבו' (אמר המגיה מכאן ועד ולא דק יש בו קצת גמגום מפני שהנייר קרוע קצת) כקו' התוס' דנימא דמתוך שאיל"מ ותי' דא"כ לא שבקת חיי לכל חשוד ע"ש הרי דעכ"פ דמדינא אין צריך לישב' שכנגדו ונוטל בלא שבו' אפ"ה נשבע בנק"ח מכ"ש אי ליתא לדר"ח דלא מחוייב החשוד רק שבו' היסת מדרבנן ומן הדין פטור הנתבע כמבואר לעיל סי' ע"ה ס' י"ד וסי' צ"ב דגבי שבו' דרבנן לא אמרי' מתוך שאיל"מ ואפ"ה ס"ד דנשבע כנגדו א"כ ודאי פשיטא דנשב' שבועה חמורה בנק"ח ע"ש ולא דק דהא דקי"ל דבשבו' דרבנן לא אמרי' מתוך שאיל"מ היינו בהמסקנא דאמרי שתקנתא לתקנתא לא עבדינן כמ"ש הסמ"ג עשין צ"ה וז"ל דבשבו' שעיק' מדרבנן אין לעשות בה תקנתא לתקנתא ולומר מתו' שאיל"מ וכן חין אנו אומרי' בשבו' דרבנן שכנגדו נשבע ונוטל כדמסקינן וכן מבואר בדברי התוס' בכתובות די"ח ובמצי' דצ"ז בד"ה ה"נ וכו' ובתשו' הרשב"א ח"ב סי' ק"י ע"ש משום תקנתא לתקנתא לא עבדינן לא אמרינן מתוך שאיל"מ ושכנגדו אינו נוטל אפי' בשבו' אבל למאי דס"ד בשבוע' דרבנן נמי אמרי' מתוך שאיל"מ ולכך שכנגדו נוטל מיהא בשבו' ונראה דלדעת הרמב"ן והר"ן בפ' כל הנשבעין דחשוד דמדין תורה חייב דמתוך שאיל"מ אלא דחכמים החמירו על שכנגדו שלא יטול אלא בשבו' א"כ כיון שהחמי' על התוב' לישבע בנק"ח כ"ש בשלא נתחייב התשו' שבו' לשלם מדאורייתא למאי דס"ד דשכנגדו נשבע ונוטל שהקילו חכמים לתובע ליטול ודאי לא יטול רק בשבו' חמור' אבל למ"ד (עכ"מ ואח"ך כתו') ועיין בס' עיטור סופרי' דקכ"ג

נ"ב דין י"ד חוזר ונשבע שבועה דאורייתא וכו' אין חרם סתם פוטר משבועה כשם שאין שבועת היסת פוטר משבועה דאורייתא הריטב"א בחידו' ר"פ שבועת הדיינים ועיין בהרב כנה"ג אות ל"ד שהוכיח כן מדברי הטור בסימן פ"ח וכ"כ הגד"ת עש"ב

נ"ג דין ט"ז חפץ זה צריך שיהיה ספר תורה וכולי אין חילוק בין ספר תורה הכשר לגמרי בין ס' שיש בו איזה פיסול ומותר לכתחי' ליתן בידו ס"ת שיש בו איזה פיסול אפילו יש בכל ספר מחמשה חומשי תורה הרב נודע ביהודה חי"ד סימן ע"א ע"ש

נ"ד ואם לא אחז בידו אלא תפלין וכו' דוקא תפלין שהוא קדושה אבל ציצית אינו אלא תשמישי מצוה הריטב"א בחי' לשבועות דף ל"ח ע"ש

נ"ה הגה וי"א דס"ת ל"ד אלא ה"ה שאר ספרים וכולי הש"ך דחה דברי מהרי"ו וכן הוכיח הרב בית דוד חלק א"ה סימן נ"ה דלכתחילה לא מיהו בדיעבד אם נשבע בהם אין צריך לחזור להשבע בס"ת כמ"ש מהר"ח בספר בית דוד שם

נ"ו דין כ"ב בין של דבריהם אפילו היסת משמע דאפילו נתחייב שבו' ליטול כמו שכת' הסמ"ע ודלא כהרב, ט"ז עיין שם ועיין בתשו' מהריק"ש בספר אהלי יעקב סימן כ"ח

נ"ז דין כ"ג או בפני העד אם אין התובע יודע האמת וכו' וכן כתב הב"י בשם תשו' האשכנזי' וז"ל היכא דאין התובע יודע האמת אלא על פה העד בודאי לכתחילה יש לנתבע לישבע לפני העד כדאית' בתו' דפועלים נשבעים לפני החנוני וכו' וכן כתב מהר"ם בתשו' הארוכות סימן רל"א והובא בתשו' המיי' בספר הפלאה סימן א' עיי"ש משמע דפועלים וחנוני נמי אם נשבעים זה שלא בפני זה אין צריך לחזור ולישבע כמ"ש ה' ב"ח בסימן צ"א והש"ך שם דחה די"ל דשאני התם דכיון דחד מנייהו ודאי דלשקר משתבע עיין שם וליתא דאם כן מה ראיה מביא מהר"ם מהתם לעד אחד דעלמא ועיין בתשו' מהר"י וויל סימן קנ"ד דאפילו הוא גוי צריך לישב' בפניו ובנדון דידן הקילו משום דשבועת גלגול היא עיי"ש ועין בתשובות הרב מ"ך בספר בית יהודה חלק ב' סימן מ"ח דף קכ"ה

יש להסתפק אם התובע ממון טוען ברי וע"א מסייעו אם צריך הנתבע לישבע בפני שניהם העד והתובע נראה דודאי צריך לישבע בפני התובע ולא סגי לישבע בפני העד לבד משום דמתבייש יותר מן התובע שעשה לו טובה אבל אפשר דאין צריך לישבע בפני העד ג"כ

נ"ח אין צריך לישבע בפני התובע וכו' בתשו' מהר"ם כתב תדע דאלמנה נפרעת מנכסי יתומים קטנים בשבועה דאפילו בפניהם חשיב כאלו שלא בפניהם וכו' ע"ש וכן משמע בפרק הזהב גבי בני העיר ששלחו שקליהן ונגנבו או אבדו דקאמר נשבעין לבני העיר במעמ' גזברים כי היכי דלא לחשדינהו וכולי ולא קאמר משום כיסופא שמע מינה דלא שייך האי טעמא אלא היכא דטעי' טענת ודאי וכו' ע"ש

נ"ט כתב הריטב"א בפרק כל הנשבעין גבי פועלי' וחנוני דנשבעים זה בפני זה דה"ד אם אפשר דאיתנהו בעיר אבל בלא"ה לא יפסיד הנמצ' בשביל שאינו נמצא וכן דעת ב' רבותי וכן דעת הרמ"ה עיי"ש ועיין בתשו' הריטב"א שהביא מרן הב"י

ס' ואם השביעו שלא בפניו וכו' נפטר וכו' בתשובות הריטב"א כתב שהרי"ף חולק על זה ומשמע דהרי"ף סבירא ליה דאפילו בדיעבד לא מהני וכבר כת' קול אליהו בי"ד סימן ל"ז דחה פ' מהר"ם אלשיך בזה ומ"מ הסכים דקיימא לן כמהר"ם והרשב"א דבדיעבד מהני וגם הריטב"א אינו חולק בדין עש"ב ועיין בתשו' הרמ"ך בספר בית יהודה ח"ב סימן מ"ח דף קכ"ה

ס"א כתב הריטב"א בחי' לגיטין בפרק השולח גבי מודה רב בקופצת דאפילו שבועה דמודה מקצת אם קפץ ונשבע פטור וכן דעת רבינו עיי"ש וכן הסכים מהרש"ל שם סימן ל"ו דאם קפץ ונשבע ולא מיגרע מידי משבועתו אפילו קפץ ונשבע חוץ לבית דין אינו חוזר ונשבע עיי"ש ובתשו' מהר"ם הארוכות סימן תשי"ב כתב וז"ל פסק רבא אדם התובע לחבירו לדין ונתחייב לו שבו'