ערך השולחן חושן משפט חלק ב כא

והטור בסימן פ"ב כתב דאם טען הלוה מחלת לי א השטר כתב בעל העיטור שהוא כטענת אמנה ורבית ואינו נאמן אבל הרמב"ן כתב דלא חשיב כמו אמנה ורבית דהנך באים לעקור את השטר לפיכך אין שומעין לו אפילו אין בו נאמנות אבל מחילה אינו עוקר השטר כמו פירעו' לפיכך אם טען שמחל לו שומעי' לו אפילו יש נאמנות שהנאמנות אינו מועיל אלא כנגד הפירעון וכו' עיין שם א"כ למ"ד דטענת מהי' חשיב כמו פירעו' ואינו עוקר השטר נראה פשוט כשם שנאמן לומ' פרעתי לגבי השבועה ה"נ אם טען מחלת לי נאמן לגבי השבועה אפי' יש נאמנות בשטר אבל למ"ד דטענת מתי' כטענת אמנה ורבית דעוקר השטר א"ל דגם לגבי השבועה אינו נאמן וכה"ג כ' מהראד"ב בס' לחם רב סי' פ"א שאם טען שהיה תנאי נאמן לגבי השבועה משום דהתנאי הוי כפירעון כמבו' בסי' פ"ב וכשם דבטענת פרעתי נאמן לגבי השבועה ה"נ נאמן בטענת תנאי לגבי השבועה ע"ש וכבר כתבתי תשו' הרדב"ז דס"ל דאינו נאמן לגבי השבועה וכופין אותו לקיי' ה אבל לא לפסול אותו וכ"כ הרשב"א בתשו' ח"ג סימן ש"ך דכל שאינו נאמ' לגבי פירעון החוב ואין מקבלין ממנו טענתו אף הוא חייב בשבועתו ע"ש ואפ' לפרש כן בכונת מהר"י ן' הרא"ש ועי' להכנה"ג שם בסי' ל"ד הגב"י אות ק"ג שהביא דברי מהרשד"ם ושאר אחרונים דנאמן לגבי השבועה ולא לגבי הממון ובאות ק"ד כ' אפילו לדעת מהרשד"ם בדבר שאינו חייב מן הדין אלא שמצד השבועה חייב לקיים שבועתו כגון אסמכתא וכדומה אפשר שהוא נאמן ה' משפט צדק ח"א סי' א' ע"ש וכבר כתבתי תשו' הרשב"א דס"ל דנאמן לגבי השבועה ושם כ' הטעם שהרי בטענה זו לא פטר עצמו מהממון אלא מהשבועה וס"ס חייב לפרוע אבל אם קבלת הממון אין מתקיימת אלא בשבועה כגון שיש דברים שצריכין קנין ולא קנו ממנו אבל נשבע לו או דברים שאין קנין מועיל בהם ונשבע לו שאותו ממון אינו נקנה לחברו מדין קנין אלא מחמת שבועה שקיבל עליו בפני עדים והוא רוצה לפטור עצמו מהשבועה וע"י כן נפטר מהממון בזה אינו נאמן אלא בעדים כשרים וכו' ע"ש ונר' דאם קבל עליו בעדים בע"פ ושבועה וטען שפטרו נאמן בשבועה במגו דאי בעי אמר פרעתי ואם יש ע"א מסייעו פטור כמ"ש הרב עצמו בסי' תקס"ז ע"ש. כ"ו הנשבע לפרוע לחבירו ביום פלוני וכו' כתב הרשב"א סימן קע"ו דאם נשבע לחבירו שילך עמו למקום פ' או שיעשה לו דבר פ' וטען שחבירו פטרו מהימני' לעד א' או לקרוב ואפי' הוא עצמו נאמן וכן כשנשבע לחבירו לפרוע ביום פ' וטען שפטרו נאמן שהרי בטענה זו לא פטר עצמו מהממון אלא מהשבועה וס"ס הוא חייב לפורעו אבל אם קבלת הממון אינה מתקיימת אלא בשבועה כגון שיש דברים שצריכים קנין ולא קנו ממנו אבל נשבע לו או דברים שאין קנין מועיל בהם ונשבע לו שאין אותו ממון נקנה לחבירו מדין קנין אלא מדין שבועה שקבל עליו בפני עדים והוא רוצה לפטור עצמו מן השבו' ועי"כ הוא נפטר מהממון כזה אינו נאמן אלא בעדים כשרים וכו' עיין שם שהרי הדבר חזר לענין ממון לאו לענין איסור וכו' וכ"ש שאם הוא בשטר שאפילו בלא קנין חייב הוא לפרוע וכו' נאמן לפטור עצמו מן השבו' ואפי' קרוב נאמן שפטרו שהרי סו"ס חייב הוא לשלם הממון וכו' עצמו של העד אינו בא לענין איסור ונאמן הוא וכו' ע"ש ומהריב"ל ח"א סו' ל"ב כלל ה' נסתפק בזה בשטר שיש בו שבו' לפרוע לזמן פלוני תם נאמן לומר שפטרו מהשבו' ונר' דמשום דבמלוה בשטר דאין הלוה נאמן לגב ממון מטעמא שטרך בידי מאי בעי א"ל כה"ג אינו נאמן לגבי השבו' כמ"ש מהרא"ש סימן ע"ד עיין שם וכן ראית להרדב"ז ח"ב סימן רפ"ט שכ' דאם טען הלוה שמחל לו השבו' אינו נאמן אם חבירו מכחישו כיון שהשביעו בפני עדים הי"ל להעיד עליו שמחל לו דאל"כ מה יועיל בשבו' וכמו שאינו נאמן לגבי החוב אינו נאמן לגבי השבו' אבל אינו נפסל לעדות ולשבו' בכך דדילמא קושטא קאמר ע"ש אם כן אם היא מלוה ע"פ ונשבע לכרוע לזמן פל' כיון שהלוה נאמן לגבי החוב אם מודה בחוב וטען שמחל לו השבו' ודאי דנאמן לכ"ע גם במלוה בשטר סובר הרדב"ז דאינו נאמן לגבי השבו' וכופין אותו בית דין לקיים שבו' אבל לא נפסל לעדות ולשבועה אבל הרשב"ש ס"ל דגם במלוה בשטר נאמן לגבי השבו' ואין כופין אותו לקיים שבו' וה' כנה"ג סימן ל"ד בהגב"י אות ק"א כ' דבתשו' מהר"י ן' הרא"ש שהביא מרן בסימן פ"ב מבואר דנאמן עיי"ש וכן כ' מהרשד"ם סי' ח' עיי"ש ובתשו' מהר"י ן' הרא"ש הביאם מרן ג"כ שם סי' ל"ד ס' ו' וז"ל אם היתה השבו' כתיבה בשטר ולא היה כתוב בו שלא יוכל לטעון שפרע והוא אומר שקיים שבו' ופרע אף על פי שלא היינו יכולין לפסול מחמת השבו' דשמא פרע מכל מקום צריך לפרוע השטר עכ"ל והטור בסי' פ"ב דכ' דאם טען הלוה מחלת לי השטר כ' בהעי"ט שהוא כטענת אמנה ורבית ואינו נאמן אבל הרמב"ן כ' דלא חשיב כמו באמנה ורבית דהנך באין לעקור השטר לפיכך אין שומעין לו אפי' יש נאמנות שהנאמנות אינו מועיל אלא כנגד הפירעון וכו' ע"ש ואם כן למ"ד דטענת מחילה חשוב כמו פירעון ואינו עוקר השטר נראה פשוט כשם שנאמן לומר פרעתי גבי שבועה ה"נ אם טען מחלת לי נאמן לגבי שבועה אפי' יש נאמנות בשטר אבל למ"ד דטענת מחילה כטענת רבית דעוקר השטר א"ל דגם לגבי שבו' אינו נאמן וכה"ג כתב מהראד"ב בס' לחם רב סי' פ"א שאם טען שהיה תנאי נאמן לגבי השבו' משום דהתנאי הוי כפירעון כמבואר בסי' פ"ב וכשם דבטענת פרעתי נאמן לגבי השבו' ה"נ נאמן בטענת התנאי לגבי שבו' ע"ש וכבר כתבתי תשו' הרדב"ז דס"ל דאינו נאמן לגבי השבו' דכופין אותו לקיים שבועתי אבל לא לפסול אותו ואפשר לפ' כן כוונת מהר"י ן' הרא"ש ומרן הב"י בי"ד סי' רכ"ח הביא תשובת מהר"י ן' הרא"ש וז"ל הרשב"א כ' בתשו' אם אותם עדים מעידים שהוא חשוד מפני שהוא חייב להם ממון בשט' ובשבו' לזמן קצוב והוציאו השטר בב"ד והלוה טען שהם האריכו לו הזמן וכו' אין אלו נוגעים בעדות' דמה הנאה להם בעדות זה שהרי שטר שבו' בידם והזמן עבר ואפי' יטעון הלה שהם האריכו לו הזמן אינו נאמן לגבי פריעת הממון אלא יפרע או יביא ראיה שהם האריכו לו ואם לפוסלו לעדות מה הנאה יש להם לפוסלו עכ"ל וכתב מרן ואין זה סותר לתשו' הרא"ש ובנו דהא שאני הכא ששני עדים מעידים שעבר על שבו' עין שם והכנה"ג שם הנב"י אות רס"ט הכריח דהרשב"א ס"ל דכיון דעדים מעידים בשטר שנשב' לפרוע לזמן קצוב אינו נאמן שהאריכו לו הזמן ופסול לעדו' דאי ס"ל דאע"פ שחייב לפרוע אינו חייב מחמת השבו' הכי קאמר דמה הנאה יש להם דמחמת עידי השט' אינו חייב לפרוע מחמת השבו' ובעבר חייב לפרוע מכח השבו' וא"כ היכי קאמר ה' דשאני הכא שיש עדים שעבר על השבו' גם בתשו' מהר"י ן' הרא"ש איכא שני עדים ונ"ל דהרשב"א ומהר"י ן' הרא"ש ס"ל דמי שחייב לכרוע לזמן פ' בשבו' אינו נאמן לומ' שהאריך לו וב"ד מחייבין אותו