ערך השולחן חושן משפט חלק ב ריט

שהרי כ' הרמב"ם בפ"ה מה' טוען דין ו' מסרתי לך וכולי להד"ם ישבע היסת וכולי ואם אמר הנתבע אמת מסרת לי ואבד הר"ז פטור אף משבו' היסת וכ' הלח"מ דבטען להד"ם לא נפטר משבו' במגו דאבד דרבי' ס"ל דמגו לפטור משבו' לא אמרינן וכ"כ הב"ח בסימן צ"ה ובתשו' סי' ס"ו ע"ש ובתשו' הריטב"א הביאו מרן הב"י סס"י ס"ו כ' וז"ל אם טען החזרתי לך נאמן במגו דאי בעי אמר נאנסו והיה א"ל דאפילו היסת אינו נשב' במגו דאם טען נאנסו שאינו נשב' אפילו היסת אלא ליכא מגו דשבועת היסת דפקדון ומלוה שכופר בכל תקנתא רבנן בתראי היא וכיון דמדינא פטור וחייבו רבנן כי אית ליה מגו נמי חייב שבו' היסת דלא מהני ליה מגו דידיה טפי מטענת החזרתי עצמה וזה דעת רבותי עכ"ל הרי דס"ל דאפילו אמרינן מגו לפטור משבו' דאורייתא ושבוע' המשנה מ"מ שבוע' היסת דתקנתא דרבנן כיון דפטור מדינא ואפ"ה חייבו רבנן אפילו איכא מגו חייב וכן הסכים הש"ך סי' צ"ה ס"ק י"ז עיין שם וה"נ אין ע"א פוטר משבו' היסת כמ"ש בעה"ת שער כ"ה ח"ה וז"ל ולדידן מסתברא לן שלא יפטר מהיסת אפילו היה העד מסייעו דתקנת' דר' נחמן בכל דבר נתקנה דחזקה אין אדם תוב' אא"כ יש לו עדיפא ליה וההיא דמציעא ל"ק דהא לא פטרוהו אלא משבו' המשנה אך מהיסת לא יפטר וכולי עיין שם הרי דס"ל דע"א אינו פוטר משבו' היסת דתקנתא דר' נחמן היא בכל דבר מכח חזקה דאין אדם תוב' אא"כ יש לו ומה"ט לא אמרינן מגו לפטור משבו' היסת לכ"ע אבל בשבו' המשנה ע"א פוטר דהא אמרינן מגו לפטור משבו' המשנה ותשוב' בשמים ראש סימן ן' כ' דפוגם שטרו בתו"ז דא"ץ לישב' משום דאיכא מגו דלהד"מ וגם הרמב"ם שתפס דמגו לפטור משבו' לא אמרינן א"ל דלא חייבה המשנה אלא לאחר זמנו דאי בעי לוה אמר אישתבע לי אלא דאנן לא פתחי' ליה וכי איכא פגם פתח פיך לאלם ומשביעין אותו אבל בתו"ז לא וכו' ע"ש וא"כ מגו לפטור משבו' לא אמרי' ה"ד בשבו' דאורייתא אבל בשבו' המשנה כי איכא מגו פטור בלא שבו' וה"נ אפי' בנשב' ונוטל אם יש ע"א מסייעו נוטל בלא שבו' כמו דמהני מגו ליטול בלא שבו' וכ"כ ה' נתיבות משפט דף רצ"ז דפוגם שטרו וכל שבו' שאינה מן הדין אלא תקנת' אמרי' מגו לפטו' אותו וכו' ע"ש וכבר כתבתי בסי' נ"ח סק"ב דק' ממלוה על המשכון דאפי' ליכא עדים דנאמן במגו דלקוח צריך לישב' בנק"ח ותי' דפוגם שטרו דאפי' בלא מגו נאמן ליטול הממון אהני ליה המגו לפוטרו גם משבו' אבל מלוה על המשכון דאינו יכול להוציא ממון אלא מכח המגו לא מהני ליה לפוטרו גם משבו' ע"ש וכה"ג כ' הלח"מ פי"א מה' טוען דין ז' לדעת הראב"ד דמלוה שטוען שמא ע"פ ע"א הוי כטענת ברי דצריך הלה לישב' וכו' דהעד מועיל לב' דברי' לעשות טענת בע"ה ברי וגם להיות מחוייב שבו' מן התורה כדין ע"א ואין ראוי שהעד יועיל לב' דברים ע"ש וה"נ אין המגו מועיל לב' דברים ליטול הממון ולפוטרו ג"כ משבו' אבל אם יש ע"א פוטר משבו' דהמגו מהני לממון והעד לפוטרו משבו' (עכ"מ)

כ"ז אם נתחייב שבו' דאורייתא על פה עד אחד כ' הנ"י בשם הר"ן דאפילו בא העד אחר שפסקו לו הבית דין לישבע כיון שלא נעשה מעשה ע'פ העד הב' פוטרו משבו' והש"ך כתב מפירש"י והתוס' בסוטה משמע דכל שבאו זה אחר זה אפילו לא נעשה מעשה על פה הא' אמרינן דהוי כב' ואין הכחשת השני כלום וכבר כ' בסימן מ"ו ס"ק ל"א לשון הר"ן דהא דאמרינן דבזה אחר זה אין הכחשת השני כלום לפי שהאמינתו תורה היינו דוק' כשנעשה מעשה על פה עדותו של א' אבל בדלא נעשה מעשה על פיו אפילו בזה אחר זה הוה ליה כבת אחת ועד אחד בהכחשה אינו כלום וראיה מדאמרינן בפרק האשה שלום וכו' וכן בסוטה שבא עד אחד ואמר נטמאת שפטורה מלשתות וכו' עש"ב וה' בית שמואל בא"ה סימן י"ז ס"ק ק"ט גבי עדות אשה כ' דהא דבעי' כאן שהתי' לינשא ולקמן סימן קע"ח לענין סוטה פסק הטור אפילו לא פסקו הדין על פה העד הרי הוא כשנים תי' התוס' ביבמות ובכתובות סוטה שאני דשם העד הא' נאמן מדאורי' אז העד נחשב כשנים אפילו לא פסקו הדין עפ"י אבל בדבר שאינו נאמן מדאורייתא אלא מדרבנן לא נעש' כב' אלא אם כן פסקו הדין עפ"י עכ"ל אם כן דוקא בעדות אשה דעד אחד אינו אלא מדרבנן לא נחשב כשנים אלא אם נעשה מעשה עפ"י אבל במקום דעד אחד נאמן מן התורה אפילו לא נעשה מעשה עפ"י נחשב כשנים וה"נ כשהעד הראשון העיד לחייבו שבו' כיון שנתקבלה עדותו בב"ד אפילו לא נעשה מעשה ולא הוראה על פיו נחשב כב' ועד אחר שהכחישו אחר כדי בדבור אינו כלו' ומהרח"ש בקו' עגונא דף ס"ה ע"ד כתב דרש"י גופיה שכ' בסוט' דבבת אחת היינו תוך כדי דיבור הכא בהאשה שלום כ' דוקא התירוה קודם שבא העד הב' וכו' אבל בא קודם שהתירוה מודה עולא דלא וכולי משמע דעולא לא איירי כלל כשבא העד הב' קודם שהתירוה דבהא ודאי היינו בבת אחת ואם נשאת תצא ודוקא אם בא העד הב' אחר שהתירוה לא תצא מהתירה ונראה דסביר"ל דגבי סוטה דעד אחד נאמן מן התורה אם נתקבלה עדות הראשון בב"ד ובא העד השני אחר כדי דיבור אפילו לא פסקו הדין אין הכחשת השני כלום ודוקא הב' בא בתוך כדי דיבור מיקרי בבת אחת אבל בעדות אשה שע"א אינו נאמן אלא מדרבנן בעי' התירוה לינשא אבל אם קודם שפסקו הדין בא העד הב' אפילו אחר כדי דיבור הו"ל כבבת אחת ועוד כ' הש"ך דאפילו באו זא"ז ונתן כל עדות הא' וב"ד עשו מעשה ואח"כ בא העד השני והכחישו לא אמרינן כל מקום שהאמינה תורה ע"א הרי כאן שנים ואין דבריו של א' במקום שנים אלא במקום שהא' נאמן והא' אינו נאמן כמו בסוטה אבל גבי שבו' שהאמין הכתוב למחייב כמו למסייע לא אמרינן הכי ע"ש והרשב"ץ שם בס' א"ז חולק על הר"ן וז"ל אבל ק"ק לי כי היכי דע"א אחר שהתירוה לינשא אינו כלום משום דחשיב בזא"ז כיון שנעשה מעשה עפ"י ה"נ כשהעד מחייבו שבו' וב"ד גמרו דינו אע"פ שלא נשב' עדיין אין ע"א פוטרו וכולי ואיני יודע חילוק בין התירוה לינשא ובין חייבו ב"ד שבו' ע"ש ולק"מ דהתירוה לינשא נגמר הדין ואינו מחוסר מעשה ונראה דמשום דס"ל דע"א מסייעו אינו פוטרו משבועה דאורייתא כמבואר שם וכ"כ הרשב"ש סימן תקס"ז ע"ש וא"כ ע"א המחייבו שבועה הוא דהוי כשנים אבל למאי דקי"ל דע"א מסייע פוטר משבו' דאורייתא דנאמן הוא מדאורייתא כמו העד המחייבו אפי' באו בזא"ז הוי ע"א בהכחשה וכבר כתבתי בסי' מ"ו חי' הרשב"ץ בתשו' ח"ב סי' פ"ט גבי ע"א באיסורין וז"ל אבל נראה שאין זו דומה לזו שלענין טומאה לא האמינה תורה אלא האומר נטמאה וכולי אבל לענין איסור בין לאיסור בין להתיר ע"א נאמן וכו' וא"כ אפילו בא האוסר א' והמתיר אחרון הוי כבת אחת וכ"כ בס' יבין שמועה די"ד ע"ד והביאו מהראד"ב בתשו' סימן רכ"ט ופי' כן כוונת הריטב"א עשי"ב הרי דס"ל דכיון דע"א נאמן בין לאסור בין להתיר