ערך השולחן חושן משפט חלק ב רו

ליורשים כמ"ש התו' ריש גיטין עיין שם ונראה שזה תלוי במחלוקת שכ' בסימן ס"ט דין ב' אי אמרינן מגו מטענ' דלא שכיחא ע"ש ועוד דכבר כתבתי בסימן ע"ט דהרשב"א בתשובות ח"ד סימן י"ט סבירא ליה דאפילו מגו במקום חזקה לא אמרינן עיי"ש וא"כ אינו נאמן לומר האמנתיך אפילו איכא מגו וגם הג"א דסבי"ל דנאמן במגו אפשר דהיינו דוקא במגו חשוב כמו פרעתי אבל במגו גרוע לא וכה"ג כתב מהרשד"ם סימן צ"ד גבי אומן וז"ל שאפילו לדעת האומר דגם באומן מהני מגו הכא ליכא מגו ואינו נאמן שהיה ראובן חייב לו מגו דנאנסו משום דלא שכיח' וקלא אית ליה דדי לנו מגו דהחזרתי או לא היו דברים מעולם אם אפשר כיון דאפילו בזה איכא פלוגתא אין לו' מגו דנאנסו דלא מצינו וכולי הרי דבעלמא אמרינן מגו דנאנסו דאף על גב דלא שכיח אלא דבאומן כיון דאיכא למ"ד ליכא מגו כלל אף על גב דקיימא לן דנאמן במגו ה"ד מגו חשוב כגון החזרתי או לא היו דברים מעולם ולא מגו דנאנסו דלא שכיח מיהו הרב משפט צדק הביא ראיה מדפריך בגמ' אי דמטה זימניה מ"ט דרבנן וכו' וא"א הרי יכול לומר הוצרך למעות ולא היה השטר בידו מצוי כגון שהלכו למ"ה ולא היה בידו השטר ע"ש א"כ משמע דאפילו טען הוא כן אינו נאמן והכא נמי אינו נאמן לומר שאבד השטר ולכך לא מוקי מתני' בהכי

ט' הגה ראובן שתובע משמעון וכו' ראובן היה לו שטר משכונה על שמעון והיה גובה הפירות מדי חדש בחדשו ואח"ז הוציא משמעון שובר בעדים שהודה ראובן בפניהם בקש"ס ששטר משכונה שיש לו סכום פ' פרוע הוא וזמנו ש' התק"ס והודה שהיה פורע לו הפירות עד עכשיו שלא נזכר מהשובר עד שמצא אותו מהו הדין לכאורה נראה דאמרי' דאם השובר אמת למה היה פורע הפירות ומ"ש שלא נזכר מהשובר אינו כלום כמ"ש מהראד"ב בס' לחם רב סי' צ"ז דאינו נאמן לומר שאבד השטר ועתה מצאתיו דא"כ למה אמרי' דיכול לומר אלו הייתי חייב לך איך אתה לוה ממני יהא נאמן לומר סמכתי על אמונתך במגו דאבד השטר ועתה מצאתיו כמ"ש המרדכי והג"א דנאמן לומר האמנתיך במגו דלא פרעתיך עש"ב מיהו אפשר דאם אין עדים שהיה פורע לו הפירות נאמן לומ' אבד השובר ועתה מצאתיו במגו דלא פרעתיך כמ"ש המרדכי והג"א דנאמן לומר האמנתיך במגו דלא פרעתיך אפי' להוציא וכ"ש ליפטר וא"כ נאמן לומר אבד השטר במגו דלא פרעתיך אבל אם יש עדים על הפירעון דליכא מגו אינו נאמן אפי' ליפטר וכ"כ גם המרדכי בפ' האשה שנפלו על א' שתבע את לוי שהשאילה לו רחל שריון א' קודם שנשאת וטען לוי שהחזירו לה ועכשיו הוא בידי ומעכבו בשביל חוב שחייב לו שמעו' בעלה כ' ראבי"ה וז"ל שאם אמר החזרתיו לרחל עד שלא נתחייב לי שמעון ושוב בא לידי מכח שמעון לא מפסיד בטענת החזרתיו לרחל אבל אם אמר החזרתיו לאחר שנשאת לשמעו' וגם אחר שנתחייב לי שמעון החוב ושוב בא לידי מכח שמעון ואני מעכבו לא אמר כלום וכו' דכיון שהחזירו לרחל ולא עכבו בחוב בעלה אלו היה בעלה חייב לו לא היה מחזיר כדתנן וכו' ואם נפשך לומר ה"מ כשיש שטר או עדים אבל כי ליכא עדים יהא נאמן לומר עדיין חייב לי במגו דאי בעי אמר לא החזרתיו או לא בא לידי מעולם לאו מילתא היא דלא אמרינן מגו אלא בדבר שהיה יכול לפטו' עצמו בטענה גלויה לכל שהיה פטור אבל הכא ליכא מגו שהיה סבור שאלו טען לא החזרתיו לרחל היה מחוייב להשיב וגם מגו דלא בא לידי או החזרתיו היה מגו במקו' עדים דהא וכו' עכ"ל הרי דסביר"ל דאם אין עדי' דאיכ' מגו נאמן ואם יש עדים דליכא מגו אינו נאמן אפי' להחזי' במשכון וכן נראה מדברי מהראד"ב בתשובות דבלא מגו אינו נאמן ומוציאין ממנו ממון אבל בדאיכא מגו ודאי דנאמן לומר אבד השטר ועתה מצאתיו במגו כמו שנאמן לומר האמנתיך במגו דלא גרע זו מזו

יו"ד או עדיין לא הגיע זמני וכו' כ' מהר"א ששון סי' ל"ג דמיירי בשטר שאין בו זמן דאפילו שטר שאין בו זמן גובה מב"ח כמבואר בסי' מ"ג ולא דק דהתם מיירי בזמן הלואה והכא מיירי בזמן הפירעון הש"ך ע"ש ולא דק דכוונת מהרא"ש דמיירי הכא בשטר שאין בו זמן הלואה דאם יש בו זמן הלואה ולא יש בו זמן הפירעון סתם הלואה ל' יום וכיון שיש עדים על הפירעון מתברר אם פרעו לו אחר ל' יום מזמן ההלואה או בתוך ל' יום

י"א ראובן הוציא שטר על שמעון דעת הרז"ה דלר"נ אפילו הגיע זמן הפירעון הא' קודם הלואת האחרון לא הפסיד המלוה הא' והש"ך הכריע כן שכן דעת הרי"ף והרמב"ם והרמ"ה והרא"ש והריטב"א עש"ב וכן ראיתי להרשב"ש בתשו' סו' תר"ז שכ' על אשה שתבעה מיורשי אביה כתובת אמה והיורשי' טוענים שבעלה לוה מאביהם כת"י ובמשכון ואלו היה חייב לו חמיו לא היה לוה ממנו ואינה טענה דחוב זה אינו שלו אלא של אשתו והבעל בנכסי אשתו אע"ג דלא בעי הרשאה היכא דאיכא פרי אם מיחת בידו אינו יכול לתובעה והיא לא היתה רוצה להכאיב לב אביה לכך לא היה יכול לתבוע ואפי' היה חוב שלו ולוה ממנו לא בטל זכותו שהרי שנינו שנים שהוציאו שט"ח זה על זה אדמון אומר אלו הייתי חייב לך כיצד אתה לוה ממני וחכ"א זה גובה שט"ח מזה וכו' ואע"פ שיש פוסקים כאדמון הרי"ף והרמב"ם ופסקו כחכמים הרי דאפי' לוה אחר שקבע זמן הפירעון לא הפסיד וכן דעת הרי"ף והרמב"ם והרא"ש בתוספותיו הובא בס' א"ז לכתובות והרז"ה כ' בשם ר"ת דר"נ מוקי מתני' בשטרות שאין בהם זמן דרבנן סברי הואיל אין בו זמן שמא היה דוחק אותו וזה צריך למעות ע"ש א"כ אם יש בשטר זמן והגיע זמן קודם שלוה לכ"ע אמרי' אלו הייתי חייב לך וכו' וגם הרמ"ה והרא"ה ותר"י כ' דגם לר"נ מתני' מיירי ביום שנשלם הזמן אבל אחר הזמן אמרי' אלו חייב וכו' עש"ב א"כ דעת רוב הפוסקי' דאם הגיע זמן הפירעון אמרי' חזקה אלו חייב וכו' ומי יכניס עצמו בין הרים גדולים ובפרט דאין להוציא ממון ואפי' בשטר קי"ז דלא כגבוי דמי ומספק וקולא לנתבע מיהו ה"ד בחוב שלו אבל בחוב אשתו אפי' למ"ד דבחוב אפי' אין בו פירות הבעל א"ץ הרשאה ויכול לתבוע מ"מ אם מיחת אשתו אינו יכול לתבוע וא"כ לא אמרי' אלו חייב וכו'

סימן פ"ו

א' דין א' מוציאין מלוי וכו' כ' הכנה"ג לא מצאתי חולק ומד' הרשב"א בתשו' הביאה מרן הב"י סימן צ"ח למאן דפסק כר' נתן וכולי משמע שיש פוסקי' דלא כר' נתן עיין שם ועיין בתשו' מהרש"ך ח"א סי' י"ב שכ' דהגהמי"י פ"כ מה' מלוה כ' בשם ר' יהונתן דאין הלכה כר"נ והרשב"א בתשו' ח"א סי' תקס"א כ"כ בשם ר"ת מיהו בהגמי"י שם כ' שחזר בו ר"ת עיין שם וכ"כ השה"ג בפרק האשה שנתארמלה דר' יהונתן פסק כרבנן וכן פסק ר"ת תחילה אך חזר בו עיין שם וכ"כ