ערך השולחן חושן משפט חלק ב קצט

משום דאמרי' כל מקום שהשנים מחייבין אותו ממון עד אחד מחייבו שבו' ובעדים פסולים דאין ב' מחייבין אותו ממון אין ע"א מחויבו שבו' וה"נ באומ' שטר אמנה כיון דב' עדים אין נאמנים אין ע"א מחייבו שבוע'

ושוב ראיתי בירושלמי בפרק הכותב ר' ירמיה בעא כמו בע"א מעידה שהיא פרועה לא תפרע אלא בשבו' דכוותה עד אחד מעידה שהיא פחותה לא תפרע אלא בשבו' אר"י בשעה שעד אחד מעיד שהיא פחותה דעד א' מכחיש השנים ואין עד אחד מכחיש השנים וה' קרבן העדה הק' דהא קי"ל עדים שאמרו שבשעה שחתמו לא ידעו שהיה אמנה ואח"כ נתברר להם שהיה אמנה נאמנים א"כ כ"ש כשאחר אומר שהיה אמנה דנאמן לכ"ע ואם נאמר דאם כת"י יוצא ממקום אחר אפילו שבשעה שחתמו לא ידעו שהיה אמנה אין נאמנים כנר' מל' הטור ומרן בסי' מ"ו אפש' דהכא מיירי בכת"י עדי השטר יוצא ממקום אחר דאין נאמנים ועד א' נמי הוי כמכחיש עדי השטר ע"ש הרי דע"א מעיד שהיא פחותה דהיינו אמנה א"ץ לישבע משום דהוי כמכחיש הב' עדים שבשטר משא"כ בפירעון דאין העד מכחיש את השטר דשטר עומד לפירעון ואפילו שהעידו ב' שטר אמנה נראה דהו"ל תרי ותרי המכחישים זא"ז כדקי"ל בסי' מ"ו סל"ז דאם באו שנים והעידו דעדי השטר קטנים היו או אנוסים אם כת"י יוצא ממ"א אינם נאמנים ואין קורעי' השטר דאם תפס המלוה אין מוציאין מידו עיין שם ונראה דה"ה אם אמרו שטר אמנה דאפילו העדים עצמם החתומי' בשטר אין נאמני' לומר אמנה או שפסולי' בעבירה והתוס' בכתובות ד' ך' בד"ה אלא וכולי כ' וז"ל וא"ת ולר"נ אמאי לא מגבי' בשטרא הא סבר ר"נ כרב הונא דשני כתי עדים המכחישים זה את זה דכל א' באה בפני עצמה ומעידה וכולי ה"נ כיון דאין מכחישי' אותם לומר שלא לוה כלום אלא אומרי' אינכם נאמנים בדבר זה דפסולים הייתם ליתכשרו ואמאי לא מגבי' בשטר וי"ל דהתם באה כל א' בפ"ע ומעידה משום דמוקמי' כל א' בחזקת כשרות אבל הכא שאמרו קטנים היו או קרובי' משנולדו עד עתה שנתרחקו ל"ל אוקמי' אחזקתי' דפסלי' אותן משנולדו ואנוסים היו נמי מחמת נפשות לא שייך לאוקמי אחזקתי' דהא לא פסלי' להו כלל וכולי עכ"ל הרי דס"ל דדוקא אמרו אנוסים הם מחמת נפשות או קטנים או קרובים משנולדו הו"ל תרי ותרי ואוקי ממונא בחזקת מריה אבל אם אמרו אנוסים היו מחמת ממון או פסולים בעבירה למאי דקי"ל ב' כתי עדים המכחישי' זא"ז כל א' באה בפ"ע ומעידה כמבואר בסו' ל"א עיין שם ה"נ אמרו אנוסים הם מחמת ממון או פסולי' בעבירה אין נאמני' דמוקמי' להו אחזקתייהו וגובי' בשטר ונר' דה"ה אם אמרו שטר אמנה דעדים חתמו אעולה והוו רשעים דאינם נאמנים ועיין סי' ל"א שכ' דהרמב"ן והרשב"א והרא"ה והריטב"א ס"ל דאם אמרו אנוסים היו מחמת ממון נאמנים אבל אמנה היו דבריהם הוו תרי ותרי ואוקי ממונא בחזקת מריה כמ"ש הרא"ה בס' א"ז וכבר הסכים הש"ך בסי' מ"ו ס"ק קי"ד והר' כנה"ג שם הגה"ט אות פ' דאפילו כת"י עדי השטר יוצא ממקום אחר נאמנים לומר שלא ידעו עד אחר שחתמו דהרי הם כמעידים על השטר שהוא פרוע או מחול וכמ"ש הריטב"א הביאו בב"ה שם ומהר"ם אלשקר בתשו' עש"ב ומרן הב"י הביא דברי הריטב"א וסיים וכן כתב ר' ירוחם עיין שם וז"ל ר' ירוחם עדים החתומים על השטר ואמרו אמנה היו דברינו אין נאמנים אפי' אין כת"י יוצא ממ"א וכולי אבל אם אמרו שלא ידעו בשעה שחתמו ושוב נתברר להם שהיה שטר אמנה נאמנים מודעה היו דברינו נאמני' וכולי וכתבו התוס' דאפילו במודע' דוקא כשאין כת"י יוצא ממ"א אבל כת"י יוצא ממקום אחר לא מהימני אבל אמרו שנים בפנינו שהיה אמנה נאמנים דאולי לא רצו לומר כן לעדי השטר כדי שיכתבו לו שטרו וכן אם אמרו ב' אחרים בפנינו מסר מודע' וכ"כ הגאונים עכ"ל משמע בהדיא דעדים אחרים שאמרו שהיה אמנה אפילו כת"י עדי השטר יוצא ממ"א נאמנים דומיא דעדים אחרים שאמרו מודע' היו דנאמנים אפילו כת"י עדי השטר יוצא ממ"א דאם אין כת"י יוצא ממקום אחר אפילו עדי השטר נאמני' וה"נ באמנה אפי' כת"י יוצא ממ"א נאמנים

ומ"מ עד א' שאמר שטר אמנה אינו מחייבו שבועה דאין דבריו של א' במקום שנים וגדולה מזו כ' הב"ח בסי' פ"ב גבי תנאי היו דברינו נאמנים דוקא ב' עדים אבל ע"א לאו כלום הוא דכיון דעדי השטר חתמו בסתם דחשיב כאילו העידו שלא היה תנאי ואין דבריו של א' במקום שנים כלום מיהו ודאי אין עדי השטר חשיב כאילו העידו כן בפי' דא"כ אפילו יש שני עדים שהיה תנאי הו"ל תרי ותרי ואין הלוה נפטר בלא שבו' ומדהלוה נפטר בלא שבועה אלמא עדי השטר לא חשיבי לגמרי כאילו העידו שלא היה תנאי עכ"ל הרי דאפילו בתנאי ושני עדים נאמנים ולא הוו כתרי ותרי עד א' לא חשיב כלום דאין דבריו של א' במקום שנים ק"ו בטענת אמנה דחשבי' לעדי השטר כאילו העידו שלא היה אמנה והו"ל תרי ותרי דודאי דעד אחד אינו כלום

כ"ד מלוה על המשכון יש להסתפק אם צריך המלוה לישבע דשבועה זו דרבנן דוקא בשטר אבל כשיש משכון א"צ לישב' שהרי הר"ן בפ' כל הנשבעין הק' על הגאונים דמלוה על המשכון דצריך לישבע מדין אומן שהטלית בידו דנאמן בלא שבועה ותי' וז"ל ואפשר עוד לומר דאפילו אומן בא לגבות אין צריך לישב' דהא וכולי כדי להפיס דעתו של בע"ה אלמא אי לא"ה היה נוטל בלא שבועה ודוקא הוא בפועל הוא שצריך להפיס דעתו של בעל הבית שבא ליטול ואינו תופס כלום אבל אומן כיון שהטלית בידו וכולי אע"פ שאם בא לגבות נוטל בלא שבו' אין לחוש משום פיוס בע"ה שכבר הוא מפוייס ועומד כשמחזיר לו טליתו וכולי עיין שם וה"נ ע"א מעיד שהוא פרוע דשבו' דרבנן היא כדי להפיס דעתו של בעל ואפשר דאם תופס במשכון נוטל בלא שבו' דכבר מפויים ועומד כשמחזיר לו משכונו גם שהרשב"א בחי' שם כתב וזה לשונו ועוד י"מ מדגרסי' בירושלמי גבי שכיר אם יש משכון בידו נוטל בלא שבו'

וגם בזה י"ל שאני שכיר דכיון דתקנו לו רבנן דאפילו בלא משכון נשבע ונוטל משא"כ בעלמא הילכך כל שהמשכון בידו אסקי' דרגא דבעלמא אינו נוטל אלא בשבו' והשכיר נוטל בלא שבו' וכולי עיין שם והכא נמי כיון דבלא משכון היה נוטל בשטר שבידו בשבוע' כשיש משכון בידו אסקי' דרגא ונוטל בלא שבו' וכה"ג כ' בשו"ת בשמים ראש סי' ן' דפוגם שטרו בתו"ז דא"צ לישב' משום שיש לו מגו ודוקא לאחר זמנו דליכא מגו צריך לישבע ואף להרמב"ם ורבו דלא אמרינן מגו לפטור משבו' איכא למימ' דלא חייבה המשנה שבועה אלא במקום דליכא מגו אבל במקום דאיכא מגו לא עיין שם ואם כן כל הנשבעי' ונוטלים אם תפסו בלא עדים דאיכא מגו דנאמנים בלא שבועה דלא חייבה המשנה אלא במקום דליכא מגו אבל במקום דאיכא מגו לא דהא פוגם שטרו בתוך זמן