ערך השולחן חושן משפט חלק ב קפז

לגבות וראובן שלא היה מתעסק השביע את שותפיו שלא יקחו לעצמם ולא להלוות לאחרים מהמעות שיגבו והשותפי' עברו על השבו' ולקחו לעצמם והלוו לאחרים ולבסוף חסר המעות מן האוצר וטוען ראובן שמא לקחו ושכחו לכתו' מה שלקחו והשותפים טוענים כל מה שלקחו ומה שהלוו לאחרים הכל כתוב בכתב והחסרון בא מצד אחר והם באי' להוציא מראובן תשובה אם היה ראובן טוען ודאי שהם לקחו ולא החזירו הוא נאמן אפילו ליטול קי"ל החשוד על השבו' שכנגדו נשבע ונוטל וכ"ש ליפטר אבל הוא טוען שמא שאינו יודע שלא החזירו ואינו יכול לישבע וכיון שהוא טוען שמא והשותפים בריא בריא ושמא בריא עדיף וכו' ע"ש וקשה דבפרק קמא דכתובות מנה לי, בידך והלה אומר א"י רב יהודה ור"ה אמרי חייב בריא ושמא בריא עדיף ור"ן ור"י אמרי פטור אוקי ממונא בחזקת מריה וקיימא לן הכי כר"ן ור"י דלא אמרינן בריא עדיף להוציא ממון כמבואר בח"מ סימן ע"ה עיין שם

והתוס' שם כתבו תימא דר"י גופיה אית ליה בריש פ' הפרה אפי' הניזק אומר בריא והמזיק אומ' שמא הממע"ה וכו' וי"ל דהתם בבריא גרוע ושמא טוב לפי שהמזיק לא היה שם טוען זה בריא ושמא דמזיק טוב דלא הו"ל למידע אבל מנה לי בידך הבריא טוב והשמא גרוע דהי"ל לידע אם חייב לישבע או לאו וכו' ע"ש א"כ לכ"ע אם הבריא גרוע והשמא טוב לא אמרי' בריא עדיף וה"נ אע"ג דהשותפי' טועני' בריא גרוע שלקחו והחזירו שראובן לא היה מתעסק עמהם ולא הי"ל לידע ומ"ש הרב כיון שעברו על השבועה חשידי אממונא וכיון שהם מודים שעברו ולקחו אינם נאמני' לומר שהחזירו מה שלקחו ול"ל מגו שהיו יכולים לומר לקחו והחזירו דמגו לפטור משבו' לא אמרי' ועוד דמגו להוציא לא אמרי' וכו' ע"ש ונרא' דלא אמרי' מגו להוציא ולא משבוע' לפטור משבו' אפי' במגו דלהד"ם ומהר"ם הלוי בתשו' מהרימ"ט ח"א סי' ס"א הוכיח מהך דשדה זו של אביך וכו' ונאמן במגו דלהד"ם אפי' להוציא דהא קרקע בחזקת מרא קמא ואין זה זוכה אלא מכח המגו ואפ"ה כיון דעיקר החיוב ע"פ אמרינן מגו להוציא והסכים עמו ה' נתיבות משפט ד' קפ"ח ע"ש וכן אמרי' מגו דלהד"מ לפטור משבועה כמ"ש ה' ד' קנ"א ע"ש וא"כ ה"נ נאמנים לומר לקחנו והחזרנו במגו דלא לקחנו דמגו דלהד"מ אלים אבל הרדב"ז נר' דס"ל דאפי' מגו דלהד"ם לא אמרי' להוציא ולא לפטור משבו' אך ק' דהא דלא אמרי' מגו להוציא ה"ד בברי וברי אבל בבריא ושמא שבא להוציא טוען בריא והלה טוען שמא אמרי' מגו אפי' להוציא כמ"ש הר"ש בס' הכריתות והגמ"ר ריש מציעא מדאמרי' בפ"ק דכתובות באומרת משארסתני נאנסתי נאמנת במגו אפילו להוציא מה"ט כמ"ש מהר"ם בתשו' הארוכות סי' תתקס"ג ע"ש

גם מ"ש ועוד דלא אמרינן מגו מטענה טובה לטענה רעה וטענה רעה היא לומר לא לקחנו שהרי חבירו מכיר בשקרו וכו' ע"ש התוס' בבתרא ד' ע"ב בד"ה דברים וכו' כ' וא"ת דתניא בהגוזל בתרא המכיר כליו וספריו ביד אחר ויצא שם גניבה בעיר ישבע כמה הוציא ויטול והשת' אפי' לא יצא שם גניבה יהא נאמן לומ' שגנבו' מגו דאי בעי אמר השאלתי לך וכו' דספרים הם עשוים להשאיל וכו' ול"ל דלאו מגו הוא שאינו טוען ברצון השאלתי לך לפי שאותו יודע בו שהוא משקר דהא לעיל אמרינן דנאמן לומר של אבותי היא שלקחו מאביך מגו דאי בעי אמר מינך זבינתא אף על פי שהוא יודע דלאו מיניה זבנה וכן בפ' ב' דכתובו' תנן דנאמן לומ' שדה זו של אביך היתה ולקחתיה ממנו במגו דאי בעי אמר לא היתה של אביך מעולם אף על פי שהבן יודע שהיתה של אביו וכו' מיהו הנ"י בפרק הגוזל בתרא כתב גבי דברים העשוים להשאיל ולהשכיר שאינו נאמן לומר שנגנבו במגו דהשאלתי' לך משום דהוי מגו דהעזה וכתב הרב מש"ל בפרק כ"א מה' מלוה בתשו' משום שזה רוצה להוציא כליו מיד אחר ולא אמרינן מגו דהעזה להוציא מיד אחר אבל להחזיק במה שבידו לכ"ע אמרינן מגו דהעזה ע"ש ואם כן אפי' למ"ד דאמרינן מגו להוציא ה"ד מגו טוב אבל מגו גרוע דהעזה לא אמרינן להוציא ואפשר דה"נ אף על גב דבברי ושמא אמרינן מגו אפילו להוציא דמכל מקו' מגו גרוע לא אמרי' להוציא ואפשר שזה כוונת התוס' בבתרא

ע"ט כתב הרב יבין שמועה כלל תקנ"ב מגו מאיסו' לממון מחלוקת ר"י סבירא ליה דאינו נאמן בממון במגו דאיסור ור"ג סבירא ליה דאמרינן מגו מאיסו' לממון כמ"ש הרמב"ם בפי' המשנה ר"פ האשה שנתארמלה בד"ה ומודה ר"י וכו' עיין שם אבל הרב תי"ט שם פי' דברי הרמב"ם והרע"ב טעם אחר עיין שם ומכל מקום קיימא לן כר"ג דאמרינן מגו מאיסורא לממון מיהו אפ' דהיינו דוקא בבריא ושמא דהא מגו להוציא לא אמרין ואפילו הכי נאמנת במגו אפילו להוציא מהאי טעמא דהיא טוענת בריא והבעל טוען שמא (עכ"מ) והכא נמי הכא

פ' מגו שפוגם חבירו לא אמרי' והתוס' בכתובו' ד' ט' בד"ה אבל בגליל וכולי כתב' וא"ת מנ"ל דילמא ביהודה דוקא נאמנת לומר שבא עליה באירוסי' ולא בגליל וכולי וי"ל דמשמע לי וכולי דביהודה נאמנת במגו דא"ב אמרה באירוסין בא עליה ולא בגליל דליכא מגו וכו' (עכ"מ)

פ"א מגו דא"ב אמר טענה אחרת גבי עדים לא אמרי' דאין לנו לומר שהסכימו ב' לטענה אחת וראיה מדאמרי' בפ"ב דכתובות ל"ש אלא דאמרו אנוסים היינו מחמת נפשות אבל אמרו אנוסים היינו מחמת ממון אינם נאמני' ולא אמרי' דמהימני לומר מחמת ממון מגו דא"ב אמרי מחמת נפשות הר"ש וכב' תמה ה' יבין שמועה כלל תקס"ג דהתם משום דאין אדם משים עצמו רשע דהא בלא"ה איכא מגו דא"ב שתקי דגם בב' עדים אמרי' מגו דלהד"ם ואפ"ה כי אמרו אנוסי' היינו מחמת ממון אינם נאמנים מה"ט דאין אדם משים עצמו רשע ותי' דס"ל דהכא איכא תרי מגו דא"ב אמרו אנוסים היינו מחמת נפשות וכי אמרו הכי נאמנים במגו דאין זה כת"י א"כ אפילו מע"ר יהא נאמן כיון דא"ל תרי מגו אלא דבב' עדים לא שייך מגו דמחמת נפשות ולא נשאר אלא חד מגו דאי בעו שתקי ולא אמרי' מגו כיון דאין אדם משים עצמו רשע ובזה ניחא דלא הכריח כן מל' קמא עיין שם באורך וליתא דבפ"ק דמציעא גבי מי שלקט את הפאה ואמר הרי זה לפ' עני וכולי אמרינן דרבנן ס"ל חד מגו אמרינן תרי מגו לא אמרינן וכן פסק הרמב"ם ופ"ב מה' מתנות עניים עיין שם ואם כן ה"נ לא אמרי' מגו מטענה שאינו נאמן בה אלא במגו א' ואם כן כיון דאין נאמנים לומר אנוסים היינו מחמת נפשות אלא כשאין כתב ידם יוצא ממקום אחר במגו דאין זה כתב ידם אין נאמנים לומר אנוסים היינו מחמת ממון בכח תרי מגו ועוד כיון דאין משום דאין אדם משים עצמו רשע מ"ל חד מגו או תרי מגו אבל אלישנא קמא לא סבירא ליה הכי דאין אדם משים עצמו רשע דהא כשאין כתב ידם יוצא ממקום אחר נאמנים לומר אנוסים היינו מחמת ממון במגו ולא אמרינן אין אדם משים עצמו רשע א"כ אמאי