ערך השולחן חושן משפט חלק ב קפו

בשטרך לעולם ולפ"ז אין הטעם משום דמגו במקום קול לא אמרינן מכל מקום רוב פעמים אני דן כר"ת לפי ראות הענין דרגיל אני לומר דלא נאמר מגו אלא שאותה טענ' רשאי אדם לומר בלא גמגום ובלא בשת כמו טענה זאת שהוא טוען הא לאו הכי לא וכן מוכח ר"י בכמה מקומו' ואחר שיש פנים לכאן ולכאן אין להוציא ממון מחזקתו וכו' וחתמתי חיים ן' הריא"ז ע"ש והרב נודע ביהודה סי' ל' ד' קל"ה כ' אחר שלא נמצא זה בדברי הפוסקי' ומעובדא דרבב"ש לפי פי' ר' האיי ליכא מגו כלל וגם לפי פירו' התוס' אין לך בו אלא חידושו דהא בלאו הכי התם הוי מגו להוציא ואף על גב דבמקום שטר אמרינן מגו להוציא מכל מקום כי איכא קול נגדו לא אמרינן מגו להוצי' אפי' בשטר אבל המגו לפטור עצמו אמרינן במקום קול דחזקת ממון אלימא ועוד דשם המגו לפטור משבו' ומגו לפטור משבוע' לא אמרינן במקום קול דלהכחיש הקול הוי מגו דהעזה ומגו דהעזה לא אמרינן לפטור משבו' אבל לפטו' מממון אמרינן ע"ש ונראה דמ"ש דהתם המגו לפטו' משבו' ליתא שהרי כתב הרא"ש שם דרבב"ש הקש' אם אמתין עד שיהיו גדולים ואפרע מהם בשטר שיש לי על אבוהון הא אמ' רבנן הבא ליפרע מנכסי יתומים לא יפרע אלא בשבו' וכו' ולא ארויח בהמתנה זו ליפטר מן השבו' הילכך טוב לי לכבוש שטר המשכנתא ואגבה ממוני מהם לאלתר בשבו' ממה שאמתין עד שיגדלו וכו' אבל אי לאו דאמו' רבנן הבא ליפרע וכו' היה מחזיר להם הקרקע והיה גובה מהם בשטרו בל שבו' לכשיגדלו וכו' ע"ש הרי דלא בא לפטור עצמו משבוע' במגו אלא אפילו שיהיו קטנים דלא היה יכול ליפרע מהם עד שיגדלו בשבו' רצה לכבוש שטר המשכנתא כדי לגבות מהם לאלתר במגו וה"ה מה שאכלו כבר וכן כתב ה"ר יונה שם וז"ל ואי ק"ל וכו' ל"ק דודאי דכל זמן שלא אכל פירות כשיעור מעותיו לא היה נאמן במגו להוציא ממון דלא אמרינן מגו לאפוקי ממונא והאי נמי אף על פי שהשטר בידו כיון שאין דיני ליטול מן היתומים אלא בשבו' אם כן באתה לומר ליטול בלא שבו' במגו ה"ל מגו לאפוקי ממונא ונ"ל שאין ללמוד מכאן דלא אמרינן מגו לאפוקי ממונא דהא א"ל דלכך לא היה נאמן רבב"ש מקמי דאכל דלא אמרינן מגו זה ליטול בלא שבו' וכו' הרי דלכ"ע אין נאמן במגו אלא אחר שאכל הפירו' כשיעור מעותיו אם כן אפילו להחזיק לא אמרי' מגו במקו' קול גם מ"ש ה' עוד כמו מגו להוציא מחלקי' בין טענת בריא ושמא ה"נ במגו במקום קול וזה יש לדחות דגבי רבב"ש ג"כ היתומים אין להם טענת בריא ע"ש לא דק דמגו להוציא נמי לא אמרי' להוציא מהיורשים דטענתם כברי חשבינן כמו שהוכחתי לעיל וה"נ מגו במקום קול לא אמרינן לגבי יתומים דטענה שטוענים להם כברי חשבי' לה אבל בברי ושמא ממש אמרי' מגו אפילו במקום קול כמו במגו להוציא

ע"ו מגו מטענה שאין נאמן בה אפילו היא טענה טובה יותר לא אמרינן מגו דבפ"ק דמציעא דף ד' ע"ב גבי סלעים דינרים מלוה אומר חמש ולוה אומר שלש וכולי ר"ע אומר אינו אלא משיב אבידה וכו' דאס"ד בשתים חייב בג' היכי פטר ליה ר"ע האי אערומי מערים סבר אי אמינא שתים בעינן אישתבועי אימא ג' דהוי כמשיב אבידה ואפטר אלא ש"מ שתים נמי פטור ע"ש וכן אמרינן שם ד' ח' באומר חציה שלי סלק' דעת' אמינ' דהוי כמשי' אבידה וליפטר קא משמע לן דהאי אערומי מערים וכו' ע"ש אלמא לא חשיב משיב אבידה אם היה חייב שבו' על טענת המגו דמערים הו' ובכתובות דף ף' גבי המוציא הוצאות על נכסי אשתו ישבע כמה הוציא ויטול אמר אביי אם היה שבח יתר על היציאה נוטל אף ההוצאה בלא שבו' א"ל רבא א"כ אתי לאערומי וכו' וכתב בספר א"ז שם בשם תר"י שפעמים לא תהיה הוצאה אלא שלשים והשבח היה מנה ואומר לא הוצאתי אלא תשעי' כדי שיהא השבח יתר על ההוצאה ולא יצטרך לישב' ונמצא נוטל חמשים שלא כדין ואף על פי שיש בשבח יותר מן ההוצאה לא נאמין אותו מטעם משיב אבידה וכי אמרי' משיב אבידה ה"מ גבי נתבע אבל גבי תובע דאתי לאפוקי ממונא לא אמרינן משיב אבידה למיהב ליה בלא שבועה עכ"ל ואינו צריך דלא נאמן בלא שבו' דלא חשיב משיב אבידה דאיערומי מערים סבר אי אמינא כנגד השבח צריך לישבע אימא פחות דהוי כמשיב אבידה כדאמרינן בפ"ק דמציעא ומ"ש דה"ד גבי נתבע וכו' בפרק הכותב גבי הפוגם שטרו שלא בעדים וכו' אמרינן ל"מ בעדים דודאי צריכה לישבע אבל שלא בעדים אימא הוי כמשיב אבידה ותשקול בלא שבו' קמ"ל ע"ש וצ"ל דס"ד דאפילו בתובע להוציא ממון הוי כמשיב אבידה ונוטל בלא שבוע' קמ"ל דלא אמרינן משיב אבידה ליטול בלא שבו' אלא ליפטר ועוד א"ל דשטר הוי כמוחזק דהא קיימא לן מגו להוציא לא אמרינן ובשטר אמרינן מגו וכתב הרשב"א בתשובות ח"ב סימן רנ"ד ובמיוחסות סימן ק' הטעם לפי שהשט' מוחזק ביד המלוה וכאלו הממון הכתוב בו מוחזק בידו וכו' ע"ש והכא נמי אף על גב דלא אמרינן דהוי כמשי' אבידה בתובע להוציא בלא שבו' מכל מקום בשטר דהוי כמוחזק בממון אמרינן מיהו י"ל דפוגם שטרו לא חשיב כמוחזק כמ"ש התוס' שם בד"ה ואלו נשבעין וכו' דתנא דבריית' לא חשיב פוגם שטרו בא מכח השטר כיון דהוא עצמו מודה שאינו חייב לו כל הכתוב בשטר אלא שפרע מקצתו עיין שם

ע"ז מגו לא אמרי' אלא אם היה נאמן בטענת המגו אבל אם לא היה נאמן אף ע"ג דהטענה טובה יותר לא אמרי' מגו ובפ"ק דמציעא אמרי' הכי גבי שבו' דאערומי מערים וכולי ע"ש והרשב"א בחי' לקידושין ד' נ' כ' וז"ל הא דאמרי' היל"ל מזיד הייתי היל"ל נזכרתי הק' בתוס' ולמה יש לנו להאמינו יותר בטענות אלו ותי' לא שיהא נאמן בכך אלא לומר שאם בא לפטור עצמו מקרבן היל"ל טענה קרובה יותר שלא היה נר' כמשקר כמו בטענה לא היה בלבי ויפה תי' דיש לנו מגו כזה וכאותה ששנינו בפ"ק דכתובות היא אומרת משארסתני נאנסתי וכו' ר"ג אומר נאמנת וכו' ומפ' בפ' האשה שנתארמלה מגו דא"ב אמרה מוכת עץ אני וכו' והתם לאו למימר' דאי אמרה מוכת עץ נאמנת טפי וכו' אלא מגו דמוכת עץ הית' לה טענ' יפה יותר ולא אמר' טענ' שאינ' יפה וכו' מיהו דוקא בדליכא הכחשה כי הכא דליכא הכחשה דאלו מזיד הייתי מאן מכחיש ליה וכ"נ בטוען נזכרתי וכן נמי בההיא דהנושא את האשה דברי ושמא הוא וכו' וכ"כ בפ"ק דכתובו' ע"ש הרי על טענת המגו אינו נאמן אז טענה מעליא ממה שטען עכשיו אמרי' מגו בברי ושמא ונר' דה"ד דומיא דהתם דטענת המגו הוי ברי ושמא מדכ' הרשב"א דאלו אמר מזיד הייתי מאן מכחיש ליה וכן משארסת' נאנסתי היא טוענת ברי' והוא שמא וכן בטענת המגו דמוכת עץ הוי ברי ושמא אבל בטענת ברי וברי אפילו אם טוען טענת המגו הוי ברי ושמא לא אמרינן מגו בכה"ג

ע"ח כתב הרדב"ז ח"ב סימן קכ"ח וסימן קכ"ט על ג' שותפי' באוצר המלך וב' מתעסקי'