ערך השולחן חושן משפט חלק ב יח

אלא חייב לקיים לצאת ידי שמים כדברי הרדב"ז מיהו נר' דכיון דצריך לצאת י"ש אם עבר נפסל לעדות ולשבועה כמ"ש הרש"בש בתשו' סי' קט"ז דאפילו בדבור שהעושה אותו פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים כ"ה בעל ההשלמה בפ' הכונס שהן פסולים לעדות עד שישלמו וכ"כ ה' המאי' בר"פ הכונס ע"ש מיהו אפשר דלא משמע איסור לאינשי אלא שבועה מפיו ולא מפי כתבם אבל אם התרו בו ועבר נפסל כמ"ש בסי' ל"ד אות ט"ו בגונב ממון גוים ע"ש וכ"כ הרד"בז בתשו' סי' תקפ"א דחייב לקיים מה שחתם דהוי כאלו השביעוהו אחרים וענה אמן וכן פסק ה' שבות יעקב סי' קנ"ז דנשבע בכתב שכתב הרי נשבע וכו' הוי שבועה ע"ש ובתשו' נודע ביהודה חי"ד סי' ס"ו ובח"מ סי' ל' כתב דשבועה בכתב תלוי במחלוקת שכתב הטור בסי' כ"ח דר"שי והרמ"בם ס"ל דאין העדים יכולין להעיד עדותם בכתב דמפיהם ולא מפי כתבם אבל ר"ת התיר שישלחו העדים עדותם לב"ד בכתב ולא קרי' מפיהם ולא מפי כתבם כיון שראוי להעיד וא"כ לרש"י והרמ"בם כתב לא הוי כדבור ולר"ת הוי כדבור ואפשר דגם הרמ"בם ס"ל כתב הוי כדבור ודוקא גבי עדות לא מהני משום דבעינן הגדה בפני ב"ד אבל שהעיד שלא בפני ב"ד אפילו בפני עדים אחרים הוי עד מפי עד וא"כ מעשה הכתיבה הוי כדבור אבל אחר שכ' ובא הכתב לפני ב"ד זה לא מקרי מפיהם שאין ב"ד שומעין מפיהם ולא רואים שעת כתיבה אבל אם העדים כתבו עדותם בפני ב"ד מקרי דבור עש"ב וא"נ דבגיטין דף ע"א מק' מדתניא אם לא יגיד פרט לאלם שאינו יכול להגיד ואמאי הא יכול להגיד מתוך כתב אמר אביי עדות קאמרת שאני עדות דרחמנא אמר מפיהם ולא כתבם ע"ש והא אין העדים חייבים בשבועת העדות עד שיכפרו בעדותם בב"ד כמ"ש הרמ"בם בפ"ט מה' שבועות ע"ש והרי יוכל להגיד מתוך כתב בפני ב"ד א"כ משמע אפילו אם העדים כתבו עדותם בפני ב"ד לא מהני ועיין להש"ך בס' ע"ו סקנ"ו. ך עדיין השבועה במקומה וכו' בי"ד סי' רכ"ח סעי' כ' אם נשבע לפרוע לחבירו לזמן פלוני עובר בכל יום על שבועתו אבל אם נשבע לעשות הדבר ביום פל' ועבר היום שוב אין וכו' ומורם הגיה החי' בין מחויב בדבר בלא שבועה בין לא היה מחויב בדבר בלא שבועה עיין שם וכן חי' מהרשד"ם חי"ד סי' ע"ט ומהראנ"ח ח"ב סימן ס"ז וה' מ"א בה' שבועות סימן י"ד ע"ש והכנה"ג בח"יד סימן רכ"ח הגב"י אות שכ"ט הק' מתשובת הריב"ש סימן תמ"ד שכ' על מי שנשבע לפרו' לזמן פלוני ועבר הזמן דלדעת הרשב"א שוב אינו עובר וכו' דהא פריעת ב"ח מצוה וחייב הוא בלא שבועה ונדחק דמיירי בנודר ולא בפורע וכו' עיין שם ועדיין ק' מתשובת הריב"ש סו' תנ"ח שכתב וז"ל וכן כתב הרשב"א בתשוב' במי שנשבע לחבירו לפרוע לו לזמן פלוני וכו' ואף על פי שהרא"ש כ' בתשו' הפך זה דשבועה זו כוללת שני דברים הראשון לפרוע החוב והשני לפורעו תוך הזמן ההוא ואם עבר הזמן ולא פרע עדיין נשאר מחויב לפרוע מכח השבועה אין דבריו נראים וכו' הרי שכ' דהרשב"א הפך הרא"ש דסבירא ליה דאפילו בחוב אם עבר הזמן ולא פרעו שוב אינו עובר וכן בתשו' הרשב"א חלק שני סי' ע"ד סבירא ליה הכי דאפילו בחוב ונשבע לפרוע לזמן פל' ועבר הזמן שוב אינו עובר עובר והריב"ש דעתו נוטה כהרשב"א אבל בסימן מ"א כ' שראוי לחוש לדברי הרא"ש וגם הריב"ש לא סמיך על הרשב"א לחוד אלא דגם להרא"ש יש להקל וכו' ע"ש. כ"א מדברי הרא"ש והטור מוכח בהדיא דאפי' נשבע לפרוע לחבירו סתם לזמן פלוני אינו חייב לפרוע מעצמו עד שיתבענו המלוה הסמ"ע סקי"ט ס"ק כ"ג וכן כתב הב"ח והש"ך ומבואר שם דאין חי' בין ישנו למלוה בעיר לאינו בעיר עיי"ש באורך והכנה"ג בתשו' בספר בעי חיי ח"א סימן נ"ז ד' מ"ב ע"ד כתב דצ"ל דה"ד כשעומד המלוה בעיר אבל כשהלך למ"ה על הלוה רמי אבל אין לנו ראיה מכרעת לחלק כן ולא מפני שאנו מדמי' נעשה מעשה להוציא מיד המוחזק מיהו מידי ספק שבועה לא נפיק עיין שם וכן ראיתי לה' בני אהרן סימן כ"ד עיין שם ובדברי הב"ח והסמ"ע מוכח דאדרבא מסתבר לחייבו אם המלוה בעיר טפי משאינו בעיר אלא דלעול' הוא פטור אפילו המלוה בעיר עש"ב והט"ז חלק על הסמ"ע והביא מ"ש מהרלנ"ח בשם הרשב"א דהנשב' לפרוע לחבירו חוב שעליו ליום פ' אם חבירו בעיר ביום פלוני ולא פרע לי עבר על שבועתו אפילו אם לא יתבענו חבירו ע"ש א"כ מהרלנ"ח והט"ז סבירא להו דאם המלוה בעיר ולא פרע לו עבר ואם אינו בעיר לא עבר אבל הב"ח והש"ך והסמ"ע ס"ל דאפילו הוא בעיר כל שלא תבעו פטור וכ"ש אם כשאינו בעיר וכן דעת מהרשד"ם בחי"ד סימן ע"ט וכן הסכים הר' פני משה ח"א סי' ע"ז וה' עבודת הגרוני סי' ז' ע"ש. כ"ב נראה דכל שלא תבעו ביום קביעות הזמן אפי' תבעו תוך הזמן אינו כלום ופטור משבועתו הר' ראש יוסף ע"ש. כ"ג א' שקבע זמן לפרוע לחבירו ואם לא יפרע באותו זמן מחוייב ליתן להקדש ת"ת איזה סך והיה זה בק"ס וכו' ועבר הזמן ולא פרע ואח"כ תבעו המלוה ופייסו ב"ד לפרוע לו לזמן אחר נר' דאם לא פייסו עד שעבר הזמן ודאי דחייב בקנס לת"ת כמ"ש הרא"ש בתשו' ורי"ו בשם הרד"ך ופסקו מרן בי"ד סימן רנ"ח המכה את חבירו או תרפו בענין שחייב לפי תקנת העור מאה זהובים ואמר שיהיו לצדקה וא"כ פייסו עד שמחל לו אין מחילתו כלום וזכו העניים בקנס ע"ש וה"נ מיד שעבר הזמן זכו ואין מחילתו כלום ואפי' פייסו קודם והאריך לו זמן אחר הרי פסק מרן בי"ד סימן רכ"ח הנשבע לפרוע לחבירו לזמן פ' יכול להתירו שלא ע"פ חכם שיאמר הריני כאלו התקבלתי אבל להאריכו ושיעמוד בחיובו לאו כ"כ אא"כ התנה בשעת השבועה והיא דעת הרשב"א ובתשו' ע"ש בב"י וכ"פ הרדב"ז בתשו' ח"ג סימן רפ"ט וסימן תכ"ט עיין שם וה"נ שחייב עצמו להקדש אם לא יפרע בזמן פ' אינו יכול להאריכו אלא אם כן התנה בפירוש בשעת הנדר מיהו מרן בב"ה כ' בא"ח כ' נדר שהותר מקצתו הותר כולו וה"ה בשבועה לפיכך אם ראובן חייב לשמעון מנה בשבועה תוך זמן ידוע ובאותו זמן בא ראובן לשמעון שיאריך לו הפירעון עד זמן אחר לא היה ראובן חייב עוד באותה שבועה וכן הורו חכמי ההר ע"כ וכ"נ מתשוב' הרא"ש ומתשו' הרמב"ן דלקמן ומ"מ ראוי לחוש לדברי הרשב"א עיין שם א"כ דעת חכמי ההר וא"ח אם האריך לו זמן אינו חייב עוד באותו הנדר או השבועה