ערך השולחן חושן משפט חלק ב יז

על הראשונה לוקה על השנייה משום שבו' שוא דהשתא בשעת שבועתו יצתה שבועה מפיו לשוא ואף ע"ג דאפשר דמתשיל אקמייתא והוה ליה התראת ספק קיימא לן התראת ספק שמה התראה ועוד כיון, שמעוכב מעשה שהוא ביד אחרים לעשות לא חשיב התראת ספק דמי יימר דמזדקקי ליה בית דין וכן כתב רבינו בפירו' כתובות בפרק קמא וכו' עיין שם ונר' דסבירא ליה דאחר שנשבע על שבוע' ראשונה חזרה שבועה שניה שבועת ביטוי וחייב לקיים שבועתו אבל כיון דבשעת שבועתו יצתה מפיו לשוא לוקה אף על גב דהתראת ספק היא וכן כתב הריב"ש סוף סי' תנ"ג וז"ל והכי הוא בנשבע על הדבר שלא לאכלו ואחר כך נשבע לאכלו וכו' ואין שבועה חלה על שבועה שבשעה שיצתה שבועה זו מפיו חייב עליה משום שבוע' שוא כדין כל הנשבע לבטל את המצוה אבל אחר שנשאל על שבוע' הראשונה שבועה שניה משכחת רווחא וחיילה עיי"ש הרי דסבי' לי דאפי' נש' לבטל שבועתו אם נשאל על הרא' חזרה שבו' ביטוי וחיילה אבל לוקה עליה משום שבו' שוא כיון שיצ' מפיו לשוא. טו"ב דין הנשבע לחבירו לפורעו קודם שיעבור זמן פלו' וכו' אם קודם שעב' הזמן התיר השבועה מותר אף על פי שהוא לתועלת חבירו אבל אם עבר הזמן ולא פרעו אינו מותר אפי' בדיעבד הרשב"ץ בתשו' חלק שלישי סימן ר"י עיין שם וכבר כתבתי בספר עה"ש חי"ד סימן רכ"ח ס"ק ל"ב דבתשו' הרשב"א חלק שלישי סימן שכ"ד מבואר דאפילו התיר קודם שעבר הזמן כיון שהוא לתועלת חבירו אינו מותר וכן דעת הראב"ד וגם ר"ת מודה וכו' כ"כ הרדב"ז בתשו' ח"ב סי' שכ"ז ובח"ג סי' תקי"ט וסי' תקל"ה דאפי' עברו והתירו אינו מותר דע"כ לא פליגי אלא כעין יתרו ונבוכדנצר דהשבועה היתה לדעתם לתועלת כבוד וקלין אבל הנשבע לדעת חבירו ואיכא דררא דממונא לחבירו אפילו התירו אינו מותר וסברא הוא דא"כ לא שבקת חיי לכל בריה וכן כתב הרשב"א אפילו התירו אינו מותר וכו' עש"ב אבל בס' תמ"ד סי' ר"ב מבו' דאפי' לתועלת חבירו מותר בדיעבד וכ"כ הריב"ש סי' קפ"ו וסי' ר"פ והכריע שם בשם רבו כר"ת ע"ש וכ"כ מהר"י ן' הרא"ש בתשו' סי' ח"י דמות' בדיעבד וכ"כ מרן הב"י שם על תשו' הרשב"א דא"נ כן מדברי המפרשים וכן סתם מרן בש"ע שם בס"ב בנדר דאם התירו לו בלא דעת חבירו מותר ע"ש וכ"כ בתשו' בס' אבקת רוכל סימן קפ"ב ועיין בס' בית שלמה סי' ט' שפסק להחמיר וכ"כ מהרש"ך ח"א סי' ס' ע"ש וכן ראיתי להר' שבות יעקב ח"ב סי' קע"ב שכ' דקי"ל כמ"ד דאפי' בדיעבד אינו מותר וכן הסברא נותנת דא"כ גם נשבע לפרוע לחבירו יתירו שלא מדעתו מיהו י"ל כיון דפריעת ב"ח מצוה אפי' בדיעבד אינו מותר מ"מ הסכימו הרבה תשובו' אחרונים דכל שהוא לתועלת חבירו אפילו בדיעבד אינו מותר ולא יהיה אלא ספק שבועה אזלינן לחומרא עש"ב הרי דס"ל דנשבע לחבירו לכ"ע אין התרתו התרה שלא מדעת חבירו משו' דהוי מצוה אבל אין נר' כן מדברי התוס' בפ' השולח בד"ה ליחוש וכו' שכ' וא"ת איך יכולים להתיר שלא בפני היתומים וכו' וי"ל דבדיעבד אם התיר מותר וכו' וכן כ' הרא"ש והר"ן שם ע"ש אלמא אפי' באיסור גזל אם עבר והתיר מותר ועיין בתשובות מהרח"ש ח"ב סי' ל"ז. ח"י כתב הסמ"ע דאם כתב בכ"י שנשבע בפועל לא י"ל שלא נש' וה"ה אם עדים כתבו כן בשטר וכ' הר' חוות יאיר סי' קצ"ד דגם במגו דלה"דם או פרעתי אינו נאמן דהוי מגו במקום עדים ע"ש וכ"כ הרד"בז בתשו' ח"ג סימן תר"ה דאם כ' בכת"י אני מודה שנשבעתי ב"ד כופין אותו לקיים שבועתו דהודאתו כמאה עדים וגדולה מזו אני אומר שאפילו אין כת"י יוציא ממ"א אינו נאמן לומר לא נשבעתי דלא אמרינן מגו לסתור הודאתו ע"ש והכ"הג הג"בי אות י"ב כ' דבתש' הרשב"א הובאה בתש' הרא"ם סי' ע"ב כ' בכת"י שאומר שנשב' אם כת"י יוציא ממ"א אי' נאמן לומר לא נשבעתי וכתב הרא"ם דה"מ כשחבירו מכחישו וה"מ כשאין לו מגו ואמתלא אבל כשיש לו מגו אפילו הרש"בא מודה שנאמן וכו' ע"ש ונר' מדכ' הרש"בא דאם כת"י יוציא ממ"א אינו נאמן וכו' שמענ' דאם אין כ"י יוציא ממ"א נאמן לומר לא נש' במגו דמזוייף אבל אם נתקיים אפשר דאינו נאמן במגו דטע' אחרת לסתור הודאתו כמ"ש התוס' בקמא דף ע"ב בד"ה אין לך וכו' דהא דאמרי בפ"ב דכתובות שנים התותמים על השט' ואמרי קטנים או אנוסים היינו וכו' אם אין כת"י יוציא ממ"א הרי אלו נאמנים האי לאו מנו הוא שאין השטר מתקיי' אלא ע"פ והפה שאסר הוא הפה שהתיר וכו' וכ"כ בתו' בכתובות במתני' דהעדים שאמרו כת"י הוא זה אבל אנוסים היינו וכו' ושם בד"ה אין נאמנים כתב הכא ל"ל ליהמנו מגו דאי בעו אמרי פרוע כיון דמקויים במגו במקום עדים ע"ש הרי דכל שלא נתקיים לא חשיב שטר ונאמני' במגו דמזוייף ולא הוי מגו במקום עדים אבל אם נתקים אין נאמנים במגו דטענה אחרת דהוי כמגו במקום עדים וה"נ אין נאמן לסתור הודאתו אלא דוקא במגו דמזוייף דאפילו נגד השטר דא"צ קייום אלא מדרבנן לא הוי במגו במקום עדים וכ"ש נגד הודאתו בכ"י שכ' הש"ך סי' מ"ו סק"י דצריך קיום מדאורייתא ע"ש וגם שהוכחתי שם דחתימת יד הלוה נמי ל"צ קייום רק מדרבנן מ"מ לא עדיף כת"י מהשטר אבל ראיתי למהרש"דם יך סימן פ' שהביא תשובת הרש"בא דאין נאמן לסתור הודאתו אפ' במגו דמזוייף וכבר כתבתי בסי' ס"ט ס"ק כ"ב שכ"ד הראב"ד ובעל העיטור והרש"בא והנ"י והריב"ש וכ"הג כתב הרש"בא ורבינו ירוחם בשטר שכתוב בו בלא תנאי וכו' דאפילו העדים עצמם אין נאמני' לומר תנאי אפילו במגו דמזויף וכ"ש נגד הודאתו בכ' כמ"ש בסי' פ"ב דין י"ב עש"ב וא"כ ה"נ בשטר או בכ"י שכתוב בו שנשבע אפי' אינו מקויים אינו נאמן לסתור הודאתו במגו דמזוייף. י"ט אבל אם אמר הריני נשבע וכו' כתב הרדב"ז בתשו' שם דאם טען בריא לי דבשעה שכתבתי כן לא הוצאתי שבועה מפי נ"ל דלא נפסל לשבועה ולעדו' אם לא קיים שבועתו וגם אין ב"ד כופין אותו לקיים אותה שבועה אבל לצאת יד"ש צריך לקיים ואם הוא מסו' אם הוציא בשפתיו או לא ב"ד כופין אותו לקיים שבועתו דס' דאורייתא לחומרא אבל לא נפסל לעדות ולשבועה מספק תדע דכת"י לאו כדבור דמי דקי"ל מי שנדר או נשבע שלא לדבר עם חבירו יכול לכתוב לו ע"ש וכבר כתבתי בס' עה"ש יו"ד סי' רכ"א ס"ק כ"ג דהתם בנדרי' הלך אחר לשון בני אדם ואין כתיבה בכלל דבור אבל אם נשבע על ידי כתב אימא כדבור דמי ע"ש והכ"הג סי' ר"י בחי"ד אות ו' כ' כמה אחרו' דס"ל דשבועה בכתב כלום אבל הר' משפטי שמוא' סי' ס"ג כ' בשם חכם אחד להחמי' וכדעת הרדב"ז בתשו' ח"ב סי' רפ"ב בסופו ומהר"שדם חי"ד סי' פ' הביא תשוב' למהר"י הלוי שחייב לקיים מה שנשבע ע"ש וז"ל מהר"י ן' מיגש בתשו' סי' קכ"ו אם כתב בכ"י ונתן לו כת"י עליו לקיים מה שנשבע אע"פ שלא הוציא שום שבועה מפיו ואם לא קיים דינו מסור לשמים אבל אין לחייבו דבר בדיני אדם הואיל ולא הוציא שום שבו' מפיו ע"ש הרי דס"ל דאין כופין אותו לקיים