ערך השולחן חושן משפט חלק ב קסו

אין צריך לקיימו סבירא ליה דלא, אמרינן מגו במקום חזק' השטר וכ"ש במקום חזקת דאין אדם פורע בתו"ז דעדיפ' משטר כמו שכתבו התוס' בפ"ק דב"ב בד"ה מי אמרינן וכו' דרמב"ח סבירא ליה הכי והך סוגיא לא סבירא ליה כותיה עש"ב מיהו בפרק המוכר את הבית תניא שטר כיס היוצא על היתומים דייני גולה אמרי נשבע וגובה כולו דייני א"י אמרי נשבע וגובה מחצה מאי לאו בהא קמיפלגי מ"ס מצי א"ל דשטרך בידי מאי בעי ומר סבר לא ודחי' לא דכ"ע אית להו דר"ח וכו' ואם כן רב דס' מודה בשטר שכתבו אין צריך לקיימו ע"כ דסבר כדייני גולה דאינו נאמן במגו מהאי טעמא דנאנסו מהאי טעמ' דשטרך בידי מאי בעי וכדס"ד וזה דוחק ועוד בפ' קמא דמציעא גבי ב' אדוקים בשטר פליגי מלוה אומר שלי הוא ונפל ממני וכו' ר' סבר מודה בשטר שכתבו צריך לקיימו ורשב"ג סבר מודה בשטר שכתבו אין צריך לקיימו ומ"ט דרשב"ג דאינו נאמן במגו דליכא חזקה דשטרך בידי מאי בעי דהרי הלוה טוען שהחזיר לו ונפל ממנו

ל"א מגו לא מהני אלא תוך כדי דיבור כמו נשביתי וטהורה אני וכן א"א הייתי גרושה אני וכן כת"י הוא זה אבל אנוסים היינו אבל לאחר כדי דיבור לא מהימני' וכן פירש"י וכולי הר"ש ודברי רש"י בפרק האשה שנתארמלה גבי עדים שאמרו כתב ידינו הוא זה אבל אנוסים היינו ולו' עי"ש וכבר תמה הרב בית הלוי דף נ"ז ע"ב דה"ד גבי עדים כיון שהגיד וכו' אבל בעלמא סובר רש"י דאמרינן מגו אף לאחר זמן וכמו שכ' בריש פ' דייני גזירות גבי עשאה סימן לאחר ע"ש וכן ראיתי בספר א"ז שכתב בשם בעל ההשלמה וז"ל כתוב בהשלמ' הא דתנן נשביתי וטהורה אני נאמנת שהפה שאסר וכו' איכא לעיוני אי אמרה נשביתי ולאחר זמן אמרה טהור' אני מי אמרינן הפה שאסר וכו' וגבי שדה נמי אי אמר של אביך היתה ולאחר זמן אמר לקחתיה ממנו אי אמרי' הפה שאסר וכו' אי לא מיהו גבי עדים פשיטא לן שאם אמרו כתב ידינו הוא זה ולאחר כדי דיבור אמרו אנוסי' היינו שאינם נאמנים כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד ובריש פרק שני דייני גזירות משמע דאמרינן בה הפה שאסר וכו' דגרסינן התם הוא שעשאה סימן לאחר וכו' וטען ואמר חזרתי ולקחתיו ממך הפה שאסר וכו' שמעי' דאמרינן הפה שאסר וכולי אפילו לאחר זמן וכולי עכ"ל עיי"ש והרב הלכות יום טוב דף קמ"ט חי' דדוקא גבי א"א הייתי וגרושה אני נשביתי וטהורה אני אינה נאמנת לאחר זמן משום דאין אומרת שנתגרשה אחר שאמר' א"א אני אלא אומרת בשעה שאמרה א"א הייתי כבר היתה גרושה דכיון דמתחילה אמרה סתם ולא פירשה דגרושה היא ש"מ דלא היתה גרושה ועכשיו הוא שחזרה אבל אם אמרה א"א אני ואחר זמן אמרה אמת שאמרתי א"א הייתי אבל אחר כך נתגרשתי נאמנת וכן גבי עשאה סי' לאחר נאמן לומר שלקחה אחר זמן מה"ט ע"ש ואם כן אפש' שזה דעת הר"ש דדוקא בנשביתי וטהורה אני וכיוצא בעי' תוך כדי דיבור אבל הא ליתא דהתוספות בפרק הכותב ד"ה אית וכו' הוכיחו מדתנן בפרק שבועת הדיינים מנה לי בידך ואמר הן למחר א"ל נתתיו לך פטור ופרכינן מינה למ"ד המלוה את חבירו בעדים צריך לפורעו בעדי' הוא הכא כיון דתביעה בעדים כמאן דאוזפי בעדים דמי וקתני פטור ומאי קו' שאני הכא דמהימן במגו דאי בעי אמר אתמול לא היו דברים מעולם אלא ודאי מגו למפרע לא אמרינן עכ"ל הרי דאפילו טוען אחר הודאתו פרעו אינו נאמן במגו וה"נ אם אמרה א"א אני ולאח"ז אמרה נתגרשתי אינה נאמנת ואדרבה מסתברא איפכא דדוקא באמרה א"א הייתי וגרושה אני שאומרת שכבר היתה גרוש' נאמנת לאחר זמן משום דלא הוחזקה שעה א' א"א אבל באומרת א"א ואחר כך אמר' נתגרשתי כיון דהוחזק' א"א בהודאתה אינה נאמנת לומר לאחר זמן נתגרשתי דומיא דמנה לי בידך ואמ"ל הן דהוחזק שהוא חייב לו אינו נאמן לומר למחר נתתיו לך וכן ראיתי למהרש"ח סימן תמ"ו שחילק כן מיהו אפשר לתרץ בעיקר קו' דדוקא הפה שאס' וכו' אבל מגו שהיה יכול לטעון טענה אחרת לכ"ע לא אמרינן אלא בתוך כדי דיבור כמו שחי' ה' נתיבו' משפט דף שכ"א עש"ב ומה שהוכיחו התוס' בפ' הכותב מדתנן בפרק ש"ה מנה לי בידך וא"ל הן למחר א"ל נתתיו לך פטור ופרכינן מינה למ"ד המלוה את חבירו בעדים צריך לפורעו בעדים והא הכא כיון דתבעיה בעדים כמאן דאוזפי' בעדים דמי וקתני פטור ומאי קו' שאני הכא דמהימן במגו דאי בעי אמר אתמול לא היו דברים מעולם אלא ודאי מגו למפרע לא אמרינן י"ל דלמ"ד המלוה א"ח בעדים צריך לפורעו בעדים דסביר' ליה כיון שהקפיד להלוות לו בעדים גלי דעתיה דאין מאמינו וכמאן דא"ל שלא יהא נאמן עליו אלא בעדים דמי וכמ"ש הריטב"א באומר אל תפרעני אלא בעדים וקיימא לן דאינו נאמן במגו משום דחזקה שלא פרעו אלא בעדים וסבירא ליה כדעת בעל העיטור (עד כאן מצאתי)

ל"ב מגו מגו לפטור משבועה לא אמרינן כ' הרמב"ם בפי"ד מה' טוען ה' ט' אכלה שני חזקה בחיי אביהם מתוך שיכול לומר לקוחה היא בידי מאביה' נאמן לומר חוב יש לי על אביהם וגובה אותו מהפירות שלא בשבועה מתוך שיכול לומר שלי וכתב הרב גד"ת ד' פ"א דסבירא ליה דהא דלא אמרינן מגו לפטור משבוע' כשאין המגו מעלה ומוריד לענין הממון עצמו דבלא המגו נאמן להוצי' הממון א"נ להחזיקו אלא דבלא המגו היה חיוב שבועה ואתה בא לפוטרו משבועה מכח המגו כגון במשכון שאם היו שם עדים שחפץ זה הוא משכון בידו ולא ידעו כמה דא"ל מגו היה נוטל הממון שטוען עליו אבל לא יטול אלא בשבועה אם כן כשאין שם עדים דיש לו מגו לא אמרינן מגו לפטור משבועה אלא נשבע כמו שהיה נשבע אם היו שם עדים אבל הכא כיון דהמגו בא על עיקר הממון אגב מועיל גם כן לפטור גם משבו' והביאו הרב כנה"ג אות קס"ט בקיצור ע"ש ונראה דסבירא ליה אף על גב דרבא בר שרשום היה בידו שטר מדאמרינן אי מהדרינא וכולי לא יפרע אלא בשבועה וכמו שכתב רשב"ם וכ"נ מדברי הרמב"ם שם מכל מקום בלא המגו לא היה נפרע עד שיגדלו ובכח המגו נפרע בעדי' קטנים לכך אהני לפוטרו גם כן משבועה אבל גבי משכון אפי' כשיש עדים שבמשכון בא לידו ואין יודעים בכמה נאמן המלוה בשבועה כמו שהכריח הש"ך בסימן ע"ב ס"ק ק"ט מדברי הרמב"ם והמ"מ דאי מיירי בשאין עידי ראיה שיש לו מגו דהחזרתי מאי אולמיה דיש עדים מאין עדי' אימ' דגם כשיש עדים כיון דאיכא מגו דהחזרתי נאמן בשבוע' היסת עש"ב אבל מרן בסימן ע"ב ס"ק י"ח כתב דאם הוא בענין שאינו יכול לטעון לקוח או לא היו דברים מעולם או החזרתי דליכא מגו נשבע הלוה היסת שלא הלוהו אלא שקל ונוטל משכונו אבל אם יש לו מגו נשב' הלוה בנקיטת חפץ ונוטל ע"ש הרי דאינו נאמן על המשכון אלא במגו ואפילו הכי לא אמרינן מגו לפטור משבועה וכן כתב הרמב"ם בפרק י"א מהלכות שכירות ופרק ע' מהלכות טוען דאם טען האומן ב' קצצת לי ובע"ה או'