ערך השולחן חושן משפט חלק ב קלד

ל"ז והלוה אומ' וכו' הרמב"ם כ' יש מי שהורה שחייב בעל השטר לישבע וכו' כ' הכנה"ג בתשו' סי' כ"ח דזה דעת הרי"ף בתשו' והוא יחיד בדבר ע"ש ולא דק דהרי"ף לא אמר בטענת מזוייף אלא בטענת העלאה לזמן כמ"ש הראב"ד בהשגות בפי"ד מה' מלוה ותשו' הרי"ף היא בסי' קל"ו גם בעה"ת שער כ"א לא כ' טענת מזוייף וכ' הגד"ת דכ"ע מודו בטענת מזוייף דקיום השטר מבטלה ע"ש

ל"ה אין שומעין לו להשביעו וכו' וכן דעת מהר"י ן' מיגש והרמב"ם והרשב"א בתשו' ח"ב סי' של"ה דאין נשבעי' אלא על טענת הפירעו' וכן הסכים בעה"ת שער כ"א ח"ב ע"ש והמ"מ הכריח דא"כ לאשמועי' ר"פ אפי' בטוען אמנה וכו' וכ' ה' גד"ת דאי אשמועינן טענת אמנה הו"א בטענת פירעו' דהשטר עומד לכך אפי' לא טען ב"ד פותחי' לו ומתני' דקתני הפוגמת ה"ה בלא פוגמ' כשהטוען טוען פרעתי אלא נקט פוגמת דס"ד כיון דמלוה גופיה מרע ליה לשטר אפי' בשבו' לא יטול וכו' ע"ש ואכתי י"ל למה קתני ע"א מעידה שהיא פרועה בלא עדות העד צריך לישבע אלא משמע דבלא העד אין ב"ד משביעין אותו והא דאמרי' מה בין זה לפוגם שטרו וכו' ה"ה דמק' מה בין זה לע"א וכו' וז"ל בעה"ת שער כ"א ח"ה וא"ת האי שבוע' דע"א ושבו' פוגם וכו' מאי קמ"ל בלא"ה קי"ל דאי מפיק שטרא וא"ל אידך פריעא הוא דאי אמר אשתבע לי משבעי' ליה וכו' ונר' דס"ל דטוען שמא ע"פ ע"א אינו יכול להשביעו אלא דוקא בטענת בריא כמ"ש מרן הב"י באב"ה סי' קט"ו גבי מי שראה אשתו שזינתה וכו' דאם לא ראה אותה בעצמו אפי' יש ע"א אינו משביעה והא דתנן ע"א מעידה שהיא פרועה לא תפרע אלא בשבוע' ה"ד כשהבעל טוען ברי ע"ש וא"כ א"א דבטענתו לבד צריכה לישבע ל"ל ע"א אבל אי אמרי' דבע"א אפי' הלוה טוען שמא צריך לישבע כמו שהסכים בעה"ת סוף שער ל"ו דבטוע' שמא ע"פ ע"א משביע שבוע' דאוריי' אימא מתני' קתני ע"א וכו' דאפי' הוא טוען שמא צריכה לישב' ולהכי פריך מה בין זה לפוגם שטרו וכו' דהתם אינו יכו' להשביעו אלא כשטוען ברי כמ"ש בעה"ת שכ"א ח"א סי' ג' ע"ש אלא דס"ל דה"נ בע"א וכו' דשבועה דרבנן היא אינה אלא בטענת בריא

ועוד שהרי כ' התו' בכתו' דף פ' גבי המוציא הוצאות על נכסי אשתו ישב' כמה הוציא ויטו' וז"ל מק' אמאי לא תנא האי נשב' ונוט' בהדי נשבעי' ונוטלי' דשבועו' וכו' ונר' דהתם לא חשיב אלא שצריך להשמיענו דנוטלי' דאי לאו דאשמעי' הו"א דאפי' בשבו' אין נוטלי' וכו' אבל הנהו דחשיב בהדי הבא ליפרע מנכסי יתומים אי לאו דאשמעי' הו"א דנוטלי' בלא שבוע' מחמת השטר לא חשיב להו התם והל' מוכיח כן דהתם קתני נשבעין ונוטלי' משמע דאתא לאשמעי' דנוטלי והכא קתני לא יפרעו אלא בשבועה משמע דאי לאו דאשמעי' הו"א נוטלי' בלא שבועה וכו' וכ"כ הר"ן בפ' כל הנשבעי' ע"ש וא"כ מתני' דקתני הפוגמת כתוב' לא תפרע אלא בשבועה אשמעי' דלא תטול אלא בשבועה דס"ד דנוטלת בלא שבוע' מחמת שטר ובפ' הכותב תניא אלו נשבעי' ונוטלי' השכיר וכו' והפוגם שטרו שלא בעדים וכו' למ' בעדים דודאי צריכ' שבו' אבל שלא בעדי' אימא תיהוי כמשיב אבידה ותשקו' בלא שבו' קמ"ל ע"ש

ל"ט אלא ישלם ואח"ך יטעון וכו' מי שהחזי' בקרקע חבירו ג"ש והוציא שטר מכירה וטען חבירו שהוא שטר אמנה כ' מהראד"ב סי' קפ"ג דא"ץ שבו' ומ"ש הרמב"ם דישלם ואח"ך יטעו' וישב' היס' לא שייך אלא בשט"ח דאח' שישלם ונקרע השט' יכול לטעון אמנה אבל בשטר מכירה לא שלעולם הוא עומד קיים ולא יכול לטעון אמנה כלל והביאו הכנה"ג הגה"ט אות ל"ח ע"ש ואין נר' לע"ד דבשט"ח דאינו נשבע קודם הפרעו' משו' דשבו' זו כעין דאוריית' כדין נשב' ונוט' אבל אחר הפירעו' נשב' היס' משו' דשבוע' היס' נתקנה בטוענו כל דהו אבל במחזי' בקרקע דליכא אלא שבו' היסת מ"ל אם השט' קיים או לא וכה"ג כ' בעה"ת בשכ"א וז"ל ולדידן מסתברא לן שלא יפטר מהיסת אפי' שע"א מסייעו דתקנתא דר"ן בכל דבר נתקנה דחזק' אין אדם תובע אא"כ יש לו וכו' ע"ש אלמא דע"א פוטרו משבו' דאוריי' אבל משבו' היס' דנתקנה לכל דבר אפילו ע"א מסייעו צרי' לישבע ואע"ג דלא קי"ל הכי מ"מ לענין זה אע"פ שהשט' מסייעו צרי' לישב' היס' בטוע' שטר אמנה משו' חזק' וכו' ודוק' לענין שבוע' בנק"ח טענת אמנה לא מהניא

מ' ואם כפר ישבע היסת וכו' אם טען עליו ר"ק וזה כפר קי"ל בי"ד סי' קע"ז סי"א דנשבע היס' ע"ש אבל בטענת א"ר לכאור' נר' דאינו נשב' על כפירתו דהא קי"ל דטענה שאפי' אם הודה לא יתחייב ממו' אעפ"י שכפר אינו נשבע כמבו' בסי' פ"ז סנ"ה ע"ש וה"נ כיון דאפי' הודה בא"ר אינו יוציא בדייני' אינו נשב' על כפירתו וכ"כ מהרח"ש בח"ג סי' י"ט ע"ש וכן נר' דעת מרן בתשו' בס' אבקת רוכל סי' קנ"א שאכתוב דבריו לקמן בסמוך ע"ש מיהו בי"ד סי' קס"א קי"ל דלא אמרו דא"ר אינו יוציא בדיינים אלא כשאכל המלוה מדעת הלוה אבל אם קודם שאכל טען עליו שלא יאכל והוא הוציא ממנו בע"כ בדיני גוים או בדיני ישראל שטועה והכריחו לשלם יוציא בדייני' וכ' הש"ך שם סק"ו דה"ה אם פסקו לו לשלם מחמ' שלא הי"ל ראיה ואח"כ בירר בראיה שרבי' הוא וכיוצא בזה ע"ש וא"כ נר' דה"נ שלא אכל המלוה מדעת הלוה אלא שב"ד חייבוהו לשלם ע"פ השטר אם הודה המלוה אח"ך שהוא רבית צריך להחזירו וכשכפר צרי' לישב' ושוב מצאתי להרדב"ז בתשו' ח"א סי' רצ"ז ובתשו' ח"ג סי' תנ"א שכ"כ דלא אמרי' א"ר אינו יוציא בדיינים אלא בהגביהו מדעתו סתם אבל הכא עומד וצווח שאינו רוצה לתת לו א"ר הלא שמכח השטר אנו מחייבים אותו לשלם כה"ג יוציא בדיינין ואם כפר ישבע וכן הסכים בסימן קפ"ה וכ' והשכל נותן ואתי שפיר ל' הרמב"ם כפשוטו ומשמעו עש"ב וכן ראיתי למהר"ש צרור סימן י"ד ודלא כהרב שער אפרים סימן קמ"א ע"ש

מ"א ראובן תבע שמ' בשט' שיש לו מאחיו שמת פקדון מעו' סך כו"כ ועכשיו השט' הוא במ"ה וחבי' מודה שכתב השטר אבל טעין שהוא באונס נראה דאינו נאמן לומר באונס במגו שהיה יכול לומר לא היו דברי' מעולם כמ"ש רשב"ם והרא"ש בבתרא דמ"ה גבי פקדון דאם טוען החזרתי לך בפני פלו' ופל' והלכו למ"ה נאמן אבל אינו נאמן בטענה אחרת במגו דהחזרתי לך בפני פלו' ופלו' והלכו למדינת הים לפי שירא לטעון כן פן יבאו ויכחישוהו ע"ש וכן כתב הר"י בספר א"ז דף מ"ו בסוף הסוגיא ע"ש והרשב"א שם דקדק מדברי רשב"ם דדוקא טען הלכו למ"ה נאמן הא אומר מתו לכ"ע לא היה נאמן וכן מסתבר ודאי ע"ש וכן כתב בתשו' ח"ב סימן רנ"א גבי אל תפרעני אלא בעדים וכו' עיי"ש וכן כתב ה"ה בפט"ו מה' מלוה משמו ושכן נראה דעת ר"מ ע"ש ואם כן ה"נ כיון דמודה שנתחייב בשטר אינו נאמן לו' אנוס הוא במגו דלא היו דברים מעולם שירא שמא יביא השט'